string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

טול קורה, נפתלי: הודו הייתה טובה ליהודיה

״היהודים גורשו בכוח מארצות ערב ומהיום תלמידי ישראל יכירו זאת״, קבע שר החינוך, תוך התכת כל ההיסטוריות כולן אל תוך נרטיב ציוני אחד ובו היהודים תמיד נרדפו בכל מקום על ידי כולם. אבל הסיפור, כרגיל, מורכב יותר. הקהילות משיבות לבנט – פרויקט מיוחד, חלק ג'
אילנה שזור ואליעז דנדקר

בלהט האירועים הרודפים זה את זה במחוזותינו, ניתן היה לשכוח שבחודש שעבר צוין לראשונה יום הפליטים היהודים ממדינות ערב. בקיץ התייחס שר החינוך רב הפעלים, נפתלי בנט, להיסטוריה של היהודים בתפוצות ומניעיהם לעזוב את מקום מושבם ועורר תגובות ביקורתיות מצד אינטלקטואלים מזרחים/ות, העוסקיםות בפדגוגיה, היסטוריה ומעורבות חברתית.

השר הצהיר שמערכת החינוך תעסוק בגירוש מיליון יהודים מארצות ערב, סמוך להקמת המדינה. המבקרים/ות  טענו שהשר מטה את הארועים ההיסטוריים לטובת אינטרסים אנטי ערביים. טול קורה מבין עיניך, שר החינוך, כי הקיפוח המתמשך של הרוב בישראל, לא יתוקן באמצעות הכרזה על החלטה בממשלה אלא בטיפול שורש. גם אם כדבריך "יום היציאה והגירוש יצויינו השנה בטקסים, מפגשים עם אנשי זיכרון, מערכי למידה ושלל פעילויות" מדובר בטיפה בים העוול המתקיים כלפי רוב האזרחים בישראל, יהודים ולא יהודים.

ההתעלמות מרוב האוכלוסיות בישראל היא גלויה ומוצהרת. בתוכנית הלימודים ו'-ט' בהיסטוריה כפי שהיא מוצגת באתר של משרד החינוך, אחד מעקרונות התוכנית הוא: "התמקדות בתופעות מרכזיות בהיסטוריה של העולם המערבי – בשל ההשפעה המכרעת של התרבות המערבית על החברה הישראלית והזיקה בין ההיסטוריה המערבית והיהודית, נבחרו רוב הנושאים מההיסטוריה של העולם המערבי". כך, באבחת משפט אחד, מודרת אוכלוסיית הרוב בחברה הזו, ונאמר קדוש קדוש לעולם המערבי.

לקריאת החלקים הקודמים:

טול קורה, נפתלי: מעבר לגירוש יהודי ארצות האסלאם

טול קורה, נפתלי: מעבר לפרהוד ולאויב הציוני

הפעילה הציונית רבקה ראובן נוגאוקר בביקורה בפלסטין ב-1947 בחברת חלוצה עברית
הפעילה הציונית רבקה ראובן נוגאוקר בביקורה בפלסטין ב-1947, בחברת חלוצה עברית

אלא שאני מהמזרח

אני שייכת לדור מחוק, זה מה שניסו לעשות לנו בעידן כור ההיתוך האכזרי, ואכן הצליחו למחוק מידע ולשדוד אוצרות ונכסי תרבות, אולי אפילו לשתול את הזהות הלאומית לפי חזון בן גוריון: נטולת שורשים, נרדפת, מנותקת מהסביבה, גאה בכוחנותה – ומנסה להידמות לאירופה המודרנית. אבל השיטה הזו התפרקה מזמן, לא רק בזכות המחאה המזרחית אלא בעיקר כי למזלנו, הטכנולוגיה והמידע הם נגישים לכל כיום.

בניסיונות תיקון שנעשו עם עליית בגין לשלטון, נוספו פחות מעשרה אחוזים של דפים על יוצאי ערב והנותרים המשיכו להתרכז בהיסטוריה של קבוצה אחת, האשכנזים. ניסיונות נוספים נעשו במהלך השנים, כולם נדחקו מתחת לערימות הנייר וים הקישורים הממולצים לפני המורים בשטח ונתונים להעדפתם.

על מנת לתקן עוול היסטורי, עלינו להכיר את עצמנו כעם, אין לתת לקבוצת הכוח עדיפות ואין הרוב קובע, מדובר באיכות לא בכמות. תוכניות לימודים של עם ישראל במדינת ישראל החופשית, לא צריכות להתבסס על יוצאי אשכנז או ערב וממש לא רק סביב תקומה ולאומיות

השר לא יקרא עלינו ולא יכיר אותנו. כמו רוב הקהילות בישראל, גם קהילת "בני ישראל" מהודו נעדרה מכל דיון וספר לימוד ממלכתי ו/או אקדמי. בתחילת שנות השמונים, קמתי ושאלתי בשיעורי הסוציולוגיה, מדוע אין אנו עוסקים בקהילה ההודית בישראל. המרצה השיב ש"זו קבוצה קטנה מדי ואין זמן להיכנס לזה". מאחר שההתכתשות בין מייצגי המערב-אשכנז למייצגי המזרח-ערב מעלה אבק על התמונה הכללית, הבה ניזכר בעוד כמה יהודים בעם ישראל בתקומתו. יש בינינו אסייתים כיוצאי הודו וקהילות אחרות כמו: אפגניסטאן, פקיסטאן, אוזבקיסטאן, טירגיסטאן, בוכרה, גיאורגיה וקווקאז לצד המזרח הרחוק, יפן וסין. כל אלה הם תוצאה של "עליות" לישראל אבל קוץ בהן, כי הן שקופות בתוכניות הלימודים שאין לה זמן בשבילן אבל יש לה זמן לשם (אירופה) ולפעם (קוממיות). אין הבדל בין צורת חינוך מיושנת זו לבין החינוך בצפון קוריאה.

אפשר להתרכז בנושאים ההם, אך כדאי להתרכז באופן שבו הם משרתים את התלמידים כיום. להשקפתי, העיקר אינם החומרים הלימודיים, אלא התלמידים היושבים בכיתות ההטרוגניות. על מנת להעניק להם לימודים משמעותיים, הם חייבים למצוא עצמם ואת קהילתם בתכנים הנלמדים. קהילות שחיו מאות ואלפי שנים בסביבת עמים שונים, חובה ללמד אותן. הכרחי להכיר את התרבות, החברה, הגישה הדתית, היחסים עם העם המארח ונושאי מגדר.

על מנת לתקן עוול היסטורי, עלינו להכיר את עצמנו כעם, אין לתת לקבוצת הכוח עדיפות ואין הרוב קובע, מדובר באיכות לא בכמות. תוכניות לימודים של עם ישראל במדינת ישראל החופשית, לא צריכות להתבסס על יוצאי אשכנז או ערב וממש לא רק סביב תקומה ולאומיות.

אם מבקשים לקיים חיים חברתיים בריאים, יש להסתכל על הקיים בחברה בכללותה כיום. הרכב האוכלוסיה בכיתות בבתי הספר מגוון ולכל קהילה היסטוריה ייחודית ותרומה משמעותית לכלל החברה. כדאי לזכור שאם תקומת המדינה היא שיא השיאים של ההיסטוריה שאנו מלמדים את ילדינו, אז השיא כבר מזמן מאחורינו.

בעיני, כפעילה חברתית, השיא טמון באתגר החברתי כיום. כיום יש בישראל יהודים מכל קצווי תבל והבעיה היא הדבק החברתי של אבני החן השונות הללו. אם נמקד את הפוקוס במגוון ההיסטוריות של החברה שלנו, נזכה להיכרות, לגיטימציה, הפגת הפחד מהשונה והקניית בטחון חברתי. זו גם התשובה לחרדה הקיומית המלווה רבים במדינה. זו התשובה לגזענות הרבה הקיימת פה מאז ומתמיד. כי גם ברגע זה יש ילדים שחורים, כהי עור כמוני, המזילים דמעה על מה שהטבע חנן אותם, כי החברה והמדינה מתגזענת עליהם.

הניסיון החברתי שלי מלמד שפעילות חברתית יכולה לעשות תיקון היסטורי. זכיתי לראות זאת כפעילה עם נשים מהודו בישראל. גיבשתי קבוצה של נשים מהודו, הקהילה שלי, והקבוצה החליטה להשמיע את קולה הייחודי ולספר על חייה. כך נולד הספר "איצ'יקדנה שוברת שתיקה" (הוצאת בימת קדם) ובו סיפורים אישיים על חיי הנשים.

אלא שמה שהתחיל באישי, צמח במהרה והפך לציבורי וחברתי. כי לאחר פרסום הספר לפני כארבע שנים, התחילו להגיע אלי א/נשים, שסיפרו וכתבו על הקהילה השותקת שלנו. הסיפורים התגבשו לספר חדש, מחאתי וחתרני "אמא הודו, אבא ישראל". בקרוב יתבצע גיוס המונים להוצאתו לאור.

בני ישראל והשאלה הציונית

חמש קהילות יהודיות חיו בהודו: "בני ישראל" ממדינת מהרשטרה, ה"קוצ'ינים" יהודים ממדינת קרלה בדרום הודו, ה"בגדאדים" יהודים מהגרי עסקים רובם מיהודי עיראק, "בני אפרים" שחזרו ליהדות לאחר התנתקות ארוכה ו"בני מנשה" ממיאנמאר שעל גבולה הצפוני של הודו.

קהילת בני ישראל חייתה אלפי שנים בהודו, כנראה מתקופת בית המקדש הראשון או לאחר גזירות אנטיוכוס הרביעי בשנת 175 לפנה"ס. היא קיימה את מצוות הדת ושמרה על מסורתה בדבקות, כינויה בהודו היה "שומרי השבת אוצרי שמן" בגלל שמירת השבת ומקצוע אצירת השמן שהיה אופייני לה עד להגעת הבריטים. לאורך השנים העבירה הקהילה את הידע המסורתי באמצעות סיפורים שבעל פה ושאפה לחזור לארץ האבות ובדומה לרוב קהילות ישראל בעולם, המתינה לבוא המשיח. במהלך השנים הקשר עם שאר קהילות ישראל נותק וחודש עם ביקורו של דויד הסוחר, אחי הרמב"ם בשנת 1169 לספירה. דויד הסוחר היה זה שעדכן את הקהילה בחידושי היהדות על פי הוראת הרמב"ם.

החזן דהוקרקר באבא ליד בית הכנסת באליבג
החזן דהוקרקר באבא ליד בית הכנסת באליבג

הקשר בין הקהילה לשאר עם ישראל נותק וחודש עד לתחילת ההשתלטות הבריטית על הודו בשנת 1662.  הקהילה הפכה בהדרגה מקהילה כפרית לעירונית ברובה. חלק גדול מחברי וחברות הקהילה רכשו השכלה ורבים מהגברים התגייסו לצבא ההודו-בריטי. המשכילים רכשו מקצועות  אקדמיים כמו עריכת הדין, רפואה, הנדסה, מכונאות, משרדאות, ביטוח, צילום  וחינוך ועמם נולדו גם אנשי תרבות ורוח שייסדו את בית הכנסת הרפורמי במומבאי. נשים וגברים מהקהילה נחשבו למובילים בתחומם לא רק בקרב בני ובנות הקהילה, אלא בקרב ההודים בכלל.

לאורך השנים היו בקהילה גם תומכי השלטון הבריטי ולצדם רבים אחרים בקהילה היו תומכי גאנדהי ועצמאות להודו. באוניברסיטת מומבאי היה קורס ללימודי העברית החל משנת 1871. מטעם הקהילה היה גם ראש ממשלה מבני ישראל, שר אוצר, ראש עירייה וגם שופט בבית המשפט העליון. ידוע גם על משוררים של מוזיגל הקוואלי וציירים שפעלו והצליחו בקהל הרחב בהודו. במהלך השנים היו ביקורים של בני הקהילה בארץ ישראל העות'מאנית, וקיימות לכך עדויות. הכמיהה לציון היתה בלבה של הקהילה, למרות שלא סבלה מרדיפות ואפלייה בחוק או בחברה.

חנה באי דיווקר בונת בית הכנסת בפן בשנת 1863 עם בנה המחזאי דויד חיים דיווקר
חנה באי דיווקר, בונת בית הכנסת בפן בשנת 1863, עם בנה המחזאי דויד חיים דיווקר

"בני ישראל" בהודו לא סבלו מאנטישמיות והיו בעלי זכויות דתיות שוות ליתר הדתות בהודו. עקרון הכבוד לאמונת האחר, הביא לכיבוד יום המנוחה של בני ישראל במקומות העבודה וביום הכיפור, כך שבסביבת בתי הכנסת לא התקיימו הילולות דתיות של הינדואים. ומאידך, "בני ישראל" לא שחטו פרות בהודו כדי לכבד את אמונת ההינדואים. יחסים קרובים התנהלו בין היהודים למוסלמים, הנחשבים לקרובי משפחה על פי הקוראן. אנטישמיות לא היתה מוכרת בהודו, מלבד תקופת השלטון הפורטוגזי, בתקופת הכיבוש של גואה.

בהודו תועדו מעל למאה בתי כנסת ובתי תפילה חלקם עתיקים מאוד של קהילות עבריות/יהודיות שונות. כיום נותרו כ-40 בתי כנסת ידועים ברחבי הודו אשר מתוכם 13 עדיין פעילים, רובם שייכים לקהילת בני ישראל מהודו, הראשון מביניהם בתקופה המודרנית נבנה במומבאי בשנת 1796 על ידי האחים שמואל ויצחק -יחזקאל דיווקר. שאר בתי הכנסת נהרסו כליל (שרידי כמה מהם עדיין נראים לעין), משמשים לצרכים אחרים (חלקם עם שמירת העבר העברי וחלקם ללא ידיעת העבר) השאר העומדים על תילם ואינם בשימוש מצויים בשיממון ועזובה. בתי הכנסת הכפריים אשר עודם בשימושם של חברי הקהילה המועטים, נמצאים בסכנת עזיבה בקרוב עקב התדלדלות הקהילה.

בשנת 1897 תאודור הרצל שלח הזמנה לקהילה להשתתף בקונגרס הציוני הראשון. למרות תמיכתם בעקרון הרעיוני של התנועה הציונית, הם סירבו בנימוס לקחת חלק בקונגרס, ממניעים משיחיים. החל מאמצע שנות השלושים, החלו צעירים מהקהילה לאמץ את החזון הציוני שהביאו השליחים של קרן היסוד והסוכנות היהודית להודו, וחלמו על חלוציות בארץ האבות, ציון.

משנות ה-30 של המאה ה-20 התארגן גרעין של חלוצים וחלוצות במומבאיי וכשהגיעו נציגי הקיבוץ אפיקים, הם גייסו אותם להכשרה בקיבוצם והבטיחו לתמוך בהם בהקמת הקיבוץ הדתי הודיה. באותן שנים גם היתה תופעה של צעירים נלהבים (בגדאדים ובני ישראלים) שנסעו לאנגליה ומשם לאזור פלסטין/ ארץ ישראל המנדטורית והתגייסו להגנה או לאצ"ל וניסו להשתלב בחיי הישוב. עם הקמת המדינה ועליית הגרעין החלוצי ההודי בשנת 1949, החלה הקהילה להתפרק ועד שנות השבעים הרוב עזב. כיום חיים בהודו כמה אלפים מבני ישראל.

בין מובילי הרעיון הציוני בקרב הקהילה הייתה המחנכת המפורסמת הגברת רבקה ראובן (נוגאוקר) שהיתה בעלת השפעה גדולה בהיותה מנהלת בית הספר התיכון היוקרתי סר אלי כדורי וכן בהיותה פדגוגית ובונה של מערכת החינוך ההודית במהרשטרה. מחווה הומנית ראויה להערכה, ארעה במהלך מלחמת העולם השנייה, עת התבררה הרדיפה והשמדת היהודים באירופה. בזכות שתדלנותו של ראש ממשלת הודו לעתיד נהרו, הגיעו אלפי פליטים יהודים מאירופה. הסיפורים מאירופה על זוועות הנאצים, קידמו את הרעיון לעזוב את הודו.

בשנת 1936 הגיע הבלשן הציוני דר' עמנואל אולסוונגר לביקור בהודו ויצר קשרים חמים עם קהילת יהודי קוצ'ין וקהילת "בני-ישראל" במומבאיי. הוא קרא להצטרפות היהודים  למפעל הציוני ועלייה לארץ ישראל/פלשתינה. בשנות ה-40 נציגים מההגנה, האצ"ל והלח"י הגיעו להודו ודיברו אל הקהל הצעיר יותר מקרב בני ובנות הקהילה שהחלו לפתח רצון להתגייס לצבא של עם ישראל. בשנת 1947 נסעו כ-50 יהודים מהודו, רובם מקהילת בני-ישראל, שהיו לוחמים במלחמת העולם השנייה, והצטרפו למלחמת הקוממיות. מעל למחציתם נפלו בקרבות, בסביבות לטרון ויש אומרים שחלק מהנותרים עזבו את הארץ חזרה להודו ב-1952.

כאשר היחס אל המוחים לא השתנה, הם נפגשו עם גולדה מאיר, ועל פי עדות המצויה בידינו, היא כינתה את בני ישראל "ממזרים", מתוך מחשבה שאין הם יהודים. הדבר היה במחנה העולים בבאר שבע, גולדה מאיר היתה שרת הביטוח הלאומי והסעד, והיא הגיעה לפגישה מיוחדת עמם. בעקבות דבריה, החליטו באותו הלילה ראשי המחאה, לדרוש לחזור להודו

האידיאלים של שוויון, חירות והגשמה לצד תיאורים מוגזמים עד דימיוניים על תנובת הארץ וכל ישראל אחים, הביאו לעזיבה של צעירים רבים לישראל. סיום המנדט הבריטי בהודו בדומה לסיומו בפלסטיין/ישראל והעתיד הלא ברור לצד הכאוס בהודו, האיצו את עזיבת הצעירים למדינת ישראל הצעירה. המטוס הראשון שיצא מהודו לעבר מדינת ישראל, כונה "מטוס הרווקים" והגיע בשנת 1949. המטוס השני כונה מטוס "הזוגות" בתחילת שנת 1950. השליחים הציונים לא הרשו לזקנים ולחולים לעלות לארץ, ופרקו את המשפחות הרגילות לחיות במשפחה מורחבת כיחידה כלכלית שלמה.

גרעין החלוצים והחלוצות שהגיע לקיבוץ אפיקים ולקיבוצים נוספים, לא זכה להגשים את החזון, כי הקיבוצניקים רדפו ובלמו את היוזמה עד שהצעירים נשחקו. בנוסף כפה עליהם הקיבוץ, לבחור למפלגת השלטון, מפא"י ורדף אותם אם לא צייתו והחשיד אותה ב"קומוניזם" או ב"קפיטליזם" . חלקם גויסו לצבא וחלק לא השתלבו והפכו עריקים, אחרים הצטרפו לתנועת המחאה שקמה ב-1951  ודרשה יחס שווה ללא גזענות ואפלייה. הקהילה אשר היתה שומרת מסורת, הזדעזעה במיוחד מהמפגש עם החילוניות והכפירה של הקיבוצניקים.

במהלך השנים, עלתה סוגיית ה"ספק יהודים" כלפי קהילת בני ישראל. העולים עברו אפליה בנוגע לטיפול רפואי שהיום היה זוכה לכינוי 'רשלנות', והיו גם מקרים של מוות בקרב מספר חברי וחברות הקהילה. מכתביהם לבכירי הממשל לא זכו למענה. הם זכו להבטחות ריקות מתוכן במקרה הטוב, ולעג וזלזול במקרה הגרוע.

עולים יהודים מקוצ'ין בקלפי, ביישוב מסילת ציון, 1955. צילום: פריץ כהן, לע"מ
עולים יהודים מקוצ'ין בקלפי ביישוב מסילת ציון, 1955. צילום: פריץ כהן, לע"מ

מנהיגם הבולט אייזיק דיווקר החליט לארגן מחאה מגד האפליה והגזענות שחוו. יחד עם רבים מחברי וחברות הקהילה בארץ, ארגן הפגנות שקטות ומחאה בסגנון מהטמה גאנדהי. המוחים עדכנו את העיתונות העולמית, כתבו לאו"ם והשיגו קריאה דיפלומטית של ראש ממשלת הודו בדאגה לאזרחים ההודים בישראל. דר' אולוונגר הוזמן על ידי בן גוריון לייעץ כיצד להתמודד עם "המקרה ההודי" כפי שכונה בעיתונות הישראלית ועם הזמן, פתיחת הארכיונים של המדינה למדו שההחלטה להשיב את המוחים להודו, לא התקבלה בקלות.

כאשר היחס אל המוחים לא השתנה, הם נפגשו עם גולדה מאיר, ועל פי עדות המצויה בידינו, היא כינתה את בני ישראל "ממזרים", מתוך מחשבה שאין הם יהודים. הדבר היה במחנה העולים בבאר שבע, גולדה מאיר היתה שרת הביטוח הלאומי והסעד, והיא הגיעה לפגישה מיוחדת עמם. בעקבות דבריה, החליטו באותו הלילה ראשי המחאה לדרוש לחזור להודו.

עסקאות הוצעו לראשי המארגנים, חלק יכולות להיקרא "קניית מנהיגים", אך הללו נשארו נאמנים למטרתם עד שלבסוף חזרו 115 עולים. ההפגנות של בני ישראל כללו גם שביתת אוהלים מול משרד הקליטה בתל אביב, ושביתת רעב מול הסוכנות בירושלים. יש בידי מידע על כך שכ-400 עולים נוספים חזרו להודו. בהודו הם התקבלו בביקורות צוננות על ידי אנשי ונשות הקהילה בראשות רבקה ראובן. למרות ההבטחות, הם לא השתלבו בעבודותיהם בהודו בגלל שנחשדו ב"חתרנות". בתוך כך, הקהילה בהודו התפרקה ולכן, רבים מאותם מוחים ששבו להודו, עלו על חשבונם מחדש לישראל, בתוך שנה עד כעשרים שנה אחרי.

אילנה שזור היא  פעילת שלום, אמנית ויזמית חברתית מקהילת בני ישראל מהודו. עורכת ומפיקה של האסופה שכתבו הנשים מהודו בישראל: "אמא הודו אבא ישראל", והאסופה "איצ'יקדנה שוברת שתיקה"  (הוצאת "בימת קדם" 2014). 

אליעז דנדקר הוא סופר, חוקר ומתעד של קהילת ה"בני ישראל" מהודו. אוטודידקט. יצא למסעות מחקר בהודו ותעד בספרו "הענף השונה" את מצב בתי הכנסת ובתי הקברות של הקהילה בהודו כיום.  

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רחמן חיים

    השקרים שסיפרתי כשהייתי סר החינוך, מסמרים את שערותיי. החתום: סר החינוך

  2. דן

    מעניין מאוד, תודה

  3. חזי

    נו אז מה הבעיה?
    ערבים ומוסלמים- שונאים יהודים
    לא ערבים ולא מוסלמים (נגיד הינדים)- לא שונאים יהודים
    ישראל לא במלחמה עם הודו אחרי הכל

    1. אילנה נ.

      בשיח התקיים כיום קיימים רק המערב וערב, אין מקום לקבוצות נוספות.
      גברת רגב אינה מייצגת אותנו וקבוצות דומות לנו מהמזרח. השיח צריך להתבסס על פלורליזם תרבותי – שלא קיים באמת בישראל, המזרח עדיין משום מהווה קוריוז. בוקר טוב – לא רק יוצאי מדינות ערב סבלו מאפלייה בישראל. נכונות הממסד להודות במה שקרה ועדיין אולי מתרחש במקומות מסויימים -תגרום לפצע המדמם הזה רק להתחיל להגליד.

      1. אילנה שזור

        אז איך עושים את זה אם השר עצמו לא מעוניין???