מורשתו ההומניסטית של נעם קמינר

קורותיו של נעם קמינר, שהאמין בכל לב בצורך בשותפות של ממש עם האזרחים הערבים בישראל, הם ההיסטוריה של מה שקרוי "השמאל הישראלי". האבל עליו מעלה שאלות על השינוי הדרמטי שחל בדפוסי הפעולה של הסטודנטים בישראל מאז ימי "קמפוס" השוקקים
ג'וואד בולוס

"כמה מצער המוות הזה בטרם עת" כתב לי לפני כשנתיים חברי נביל, כשהודיע לי בעצב על מותו בגיל 61 של נעם קמינר. נעם, שותפנו בתנועת "קמפוס" באוניברסיטה העברית בשנות השבעים, המשיך להאמין בדרכו עוד במשך ארבעה עשורים, והלך כשהוא מותיר מאחוריו את סמדר, אשתו האוהבת ושותפתו לחיים ולדרך, ואת שני ילדיו, מתן וכרמל, ההולכים עד היום בעקבותיו ודבקים במורשתו ההומניסטית.

בעמודו האישי כתב מוחמד ברכה על ערב זיכרון שהתקיים במלאת שנתיים ללכתו של נעם שבו נטלו חלק, לצד ברכּה, חברים שהיו שותפים למאבק היהודי-ערבי באותם ימים. הדברים האלה על ערב הזיכרון חידדו מחדש את זיכרוני המטושטש.

הימים ההם היו עידן התלהטות העימות בינינו לבין חלוצי תנועת "קסטל", תנועת סטודנטים ימנית גזענית, שהתיימרה לייצג באוניברסיטה את הליכוד. בין מנהיגיה בלטו אז צחי הנגבי, ישראל כץ ואיווט ליברמן. הם הצליחו לתפוס כותרות בשל השתלחותם חסרת הרסן בסטודנטים הערבים באוניברסיטאות הישראליות ובבני בריתם היהודים, ובהם נעם קמינר, לב גרינברג, אודי ארנון ורבים אחרים, שהאמינו במאבק משותף ובצורך להדוף בצוותא את כוחות החושך האלה, בייחוד במאבק נגד הכיבוש משנת 1967.

הפגנה בקמפוס בהר הצופים
הפגנה בקמפוס בהר הצופים. האמנו במאבק משותף ובצורך להדוף בצוותא את כוחות החושך, בייחוד במאבק נגד הכיבוש משנת 1967

למרבה הצער, לא נכתב עדיין באופן שיטתי על העולם הסטודנטיאלי באותן שנים שבין תחילת שנות השבעים לאמצע שנות השמונים, ואף לא על המאורעות החשובים שאירעו במהלכן. התנועה הסטודנטיאלית הערבית קצרה אז הצלחה בארגון שורותיה וגילתה בגרות באחת מן הפעילויות הפוליטיות והחברתיות החשובות ביותר שידעו הקמפוסים. מנהיגיה הצליחו לבנות ולמסד ועדים חזקים של סטודנטים ערבים בכל האוניברסיטאות בישראל, שעל הנהגתם התחרו אז שתי תנועות: "חזית הסטודנטים הערבים", שהמפלגה הקומוניסטית הישראלית בעלת האוריינטציה האיטרנציונליסטית היוותה מרכיב חשוב בה, אל מול "תנועת בני הכפר" בעלת האוריינטציה הלאומית.

קורותיו של נעם קמינר מספרים חלק גדול מן ההיסטוריה של מה שקרוי "השמאל הישראלי", הן זה שהגדיר עצמו ציוני והן זה אשר ויתר על ציוניותו והצטרף לתנועות כמו רק"ח, שתנועת הנוער שלה "בנק"י" משכה אליה את נעם בצעירותו. רוב המשתתפים בערב הזיכרון הדגישו את ה'אני מאמין' של נעם וחבריו לדרך, והיו תמימי דעים כי חרף מיעוט מספרם של חברים כאלה, נותר הצורך להחיות את דרך המאבק הערבי-היהודי המשותף ולהתנגד לכוחות הימין הקיצוני, כמשימה קשה וראשונה במעלה. משימה זו היא תנאי שאין בלתו בחיי אלה המאמינים בשותפות אמת, במעורבות פוליטית שוויונית, בצורך לשים קץ לכיבוש, להשכין שלום אמת, ולממש את הזכויות האזרחיות והלאומיות של המיעוט הערבי בישראל.

אינני יודע מה קרה בשנים האחרונות; מדוע השתנו עד לבלי הכר דרכי הפעילות, ומדוע נדם קולם של הסטודנטים והסטודנטיות הערבים באוניברסיטאות ישראל. הגם שאני רחוק, להלכה ולמעשה, מן האווירה האמיתית שם, אני חש, כמו רבים אחרים, בשינוי מהותי בקצב הפעילות ובדפוסיה. ישנם גם כאלה אשר מתקשים להשלים עם הפגיעה הכואבת בהישגים ההיסטוריים של דור המייסדים באותן שנים סוערות.

טבעי הוא כי עולם הקמפוסים האוניברסיטאיים יושפע מן הנתונים ומן התמורות החברתיות, הפוליטיות והאחרות המתחוללות בסביבתו. עלייתן של התנועות האסלאמיות, היווצרות כיסים של חסרי שייכות לאומית אמיתית (דבר שלא היה בזמננו), היחלשות כוח המשיכה של חד"ש נוכח הקול הלאומי הגובר- השפיעו רבות על היחסים בין תנועות הסטודנטים הערביות והיהודיות המוכנות לכרות ברית נגד הימין, על ריבוי זרועותיו והמגוון שלו; וברוב המקומות אף גרמו להיעלמותן של תנועות אלה לחלוטין.

מי שישחזר את הביוגרפיה של נעם, יבחין כי היא היתה שונה ומיוחדת, וניתן למצוא בה מורה נבוכים ותשובה לכל שאלה כמעט. נעם שיקף ללא ספק את תמונת הלוחם והיהודי האחר, שאינו יודע לאות חרף הכישלונות, ולא נכנע לייאוש, למרות כל הקשיים והמעידות. לא נוכל להיות הוגנים כלפי התופעה הזאת בקמפוסים ובחיי הסטודנטים, מבלי להצביע על מחלותיו הכרוניות של השמאל הישראלי, שהכשילו מאבקים רבים: הססנות, רגשי עליונות מזיקים, פלגנות, אופורטוניזם, ודו-ערכיות של יחידים וקבוצות. אלה היו גורמים אשר השפיעו רבות על הצלחת הפעילות המשותפת או על כישלונה כבר החל מראשית הקמתן של תנועות הסולידריות: כך קרה בוועד למען הכפר ביתא הפלסטיני, אשר היה תחת מצור באותם ימים, בתנועת הסולידריות עם אוניברסיטת ״ביר זית״ ובהשתתפות בפעילות תנועת "קמפוס" בעלת התפקיד המיוחד כל כך באותם ימים.

אינני יודע מה קרה בשנים האחרונות; מדוע השתנו עד דרכי הפעילות, ומדוע נדם קולם של הסטודנטים והסטודנטיות הערבים באוניברסיטאות ישראל. הגם שאני רחוק, להלכה ולמעשה, מן האווירה האמיתית שם, אני חש, כמו רבים אחרים, בשינוי מהותי בקצב הפעילות ובדפוסיה. ישנם גם כאלה אשר מתקשים להשלים עם הפגיעה הכואבת בהישגים ההיסטוריים של דור המייסדים באותן שנים סוערות

נעם יזם את הקמתן של עשרות התארגנויות פוליטיות וחברתיות; כל אימת שאחת מהן נחלה כישלון, הוא חש להקמת התארגנות אחרת. כך פעל עד ליום מותו. הוא הותיר מאחוריו מורשת עשירה וניסיון אדיר, שמעטים יכולים לחקות, והעמיד דור של צעירים, הרואים בו דוגמא ומופת והולכים בדרכו; בלט ביניהם בנו מתן, המסרב לשרת בצבא הכיבוש, ומשלם בחירותו בשם מצפונו; בדיוק כפי שלמד מאביו. נעם הותיר משפחה החפצה לחיות ולתת לאחרים לחיות, בחירות, בכבוד ובשותפות מלאה, ללא כחל וסרק.תחילת דרכו של נעם בסוף שנות השבעים היתה יהודית מהוססת, עד אשר התעשת, למד לקח והתעורר. הוא סירב להמשיך לשרת בצבא הכיבוש, לאחר שנוכח בהרס שזרע הצבא ובסבל שגרם לקורבנותיו. הוא נאסר כמה פעמים בשל סרבנותו לשרת בצבא, והעדיף לשלם בחירותו ולא להיות שותף למלחמה נגד הצדק והערכים האנושיים. הוא עמד איתן ובאופן ברור והחלטי נגד הכיבוש, והאמין בכל לב בצורך בשותפות אמיתית מלאה עם האזרחים הערבים בישראל. הוא נשאר צעיר לנצח, לא הזדקן ולא התכופף מעולם.

"מדוע נשבר כך ליבנו עם מותו של נעם"? שאל אותי חברי, כשהוא מזכיר לי כי שנים רבות לא נפגשנו איתו. כמה מאיתנו כבר לא מאמינים עוד ברעיון האינטרנציונליזם הנשגב, או לפחות לא באותה דרך רומנטית ונאיבית של אותם ימים, כשעמדנו לצד נעם וחבריו וקראנו בקולי קולות בפני הימין: "הפשיזם לא יעבור!" ו"אחווה – יהודית – ערבית!"

למעשה, רבים מחבריו היהודים של נעם זנחו את דרכו והתרחקו ממה שהאמינו בו וממה שקראו יחד בקולי קולות, כשהיו שותפים לחלום השלום של תנועת "קמפוס" ולמאבקים אחרים. היו גם כאלה שכפרו בעיקרון השותפות הבינלאומית ובעקרון הגורל האנושי האחד, וכמותם גם חברים ערבים, שחלקם מאסו בפוליטיקה ובפוליטיקאים, חלקם בחרו בעולם העסקים או הלכו לאיבוד, חלקם מצאו מנוחה בשבילי העננים ובהבטחות השמיים, חלקם נקראו לדגל הלאומיות הערבית ומִשְכְּנוּ את חייהם לתפארתה. רק יהודים מעטים וערבים מעטים עוד יותר, עדיין מאמינים שהעתיד של כדור הארץ לא יינצל אלא אם ילכו יד ביד, בשותפות אמת בין כל המתנגדים לעושק ולדיכוי.

נעם קמינר (משמאל) בהפגנה למען סרבני המצפון במלחמת לבנון הראשונה (צילום: על המשמר, 19.11.82)
נעם קמינר (משמאל) בהפגנה למען סרבני המצפון במלחמת לבנון הראשונה (צילום: על המשמר, 19.11.82)

מדוע בכינו כשנעם מת?

הוא היה יפה תואר להפליא. גונו השזוף הזכיר את ציפורי המזרח, חיוכו היה מתמיד, הוא התנועע בקלילות וביופי של קשת בענן. הוא שמר על רוגע בכל ויכוח, גם כשהאש היתה קרובה לפניו. הוא לא התחמק משאלות ולא נרתע מריבוי התשובות, מנסה לפתור את המשוואות בשקט ובסבלנות ומחפש תמיד את הפתרון הנכון ביותר, גם אם הוא הקשה ביותר; הייתה לו תובנה ברורה ונקייה שלא התעוותה ברגשות לאומיים צווחניים, הוא היה חד ראיה ונעזר במצפן פנימי המצביע תמיד לכיוון האושר.

נעם לא רדף אחרי המופשט וחיפש במקומו צדק מוחשי שהוא ואלה שכמותו יהיו יוצריו; הוא ידע שהצדק השמיימי רחוק מלהיות אמיתי, ושהצדק  של הרודנים הוא תמיד צולע. נעם האמין באדם כערך שאין מעליו ולא כלום, והאמין כי התרוממות תוך השפלת האחר, לא תוביל בסופו של דבר אלא לתהום.

ביכינו את לכתו של נעם כי הוא היה פשוט, אמיתי וצנוע, והיה למעשה הראי שלנו – הגם שחלקנו חששנו להביט בו. זכרנו בעצב שלא נפגשנו איתו שנים ארוכות, אך הרגשנו כאילו התראינו אך אתמול, וכי בפועל לא התרחקנו ממנו אף לא ליום אחד, ולמעשה לא רצינו מעולם להיפרד.

לא נכחתי בערב הזיכרון בתל אביב, אך אני יודע כי נעם עזב בעת מצוקה, מותיר אחריו שביל של חלקיקי אמונה ותקווה, המחפשים גששים ותרים אחרי מאהבים. יכול להיות שחלקם אף התעוררו באותו ערב כשנזכרו בו הרבה מן החברים החולמניים ובהם חברו מחמד ברכּה, לימים ראש "ועדת המעקב של האוכלוסייה הערבית בישראל" אשר מאמין כמוהו בשותפות שעליה חלם נעם ובעתיד טוב יותר, למרות האופל האופף אותנו היום.

הבעיה, לצערי, תישאר לעולם אצל אלה שאינם רואים את אור השמש, ולא ברור כיצד יגששו באפלה.

נעם קמינר, 1970
נעם קמינר, 1970. לא רדף אחרי המופשט וחיפש במקומו צדק מוחשי שהוא ואלה שכמותו יהיו יוצריו
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. לה משגע

    הזירה עברה מהקמפוסים לאינטרנט