string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

שחורים ללא שם על הקיר הלבן

בתערוכה חדשה במוזיאון ישראל מוצגים לראווה דיוקנאותיהם המרשימים של פעילי הפנתרים השחורים. אולם פרט קטן שכחו לציין שם: שמותיהם של אותם מצולמים, הניבטים דוממים מן הקירות
נטע אלקיים

בתערוכה ״יעקב שופר: ילידי הארץ״, שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון ישראל, מוצגים דיוקנאות של פעילי הפנתרים השחורים מסוף שנות השבעים בירושלים. הצילומים החשובים האלה, עדות לדרכם המסוגפת של בני העדה המרוקאית בישראל, הודפסו כבר לפני שלושה עשורים בספר בעל שם זהה (יעקב שופר: ילידי הארץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984). בתוך מוזיאון ישראל יחסי הכוח כמו ברורים מאליהם. ממש כפי שהעבודות מודפסות ב״שחור-לבן״, כך המציאות מתארגנת מחדש מול עינייך: שחורים מול לבנים.

כאמנית חוץ-מוזיאלית שמתבוננת בצילומים של בני עדתי, קשה היה לי שלא להבחין בניגודיות שבין האמת והתום המשתקפים מעיני לוחמי החופש החומים האלו, שהומשגו בשם התערוכה כ״ילידים״ (הגם שרובם ככולם ילידי ״הארץ״ האחרת), לבין הפנתיאון הלבן, הקר והסטרילי בתוכו הם תלויים. בספרו ״נשמתם של השחורים״, תיאר הסוציולוג והפעיל החברתי ויליאם דו בויז מצב שבו ניצב השחור אל מול ״העולם האחר״, כאשר יותר מכל מפחד האחר לשאול אותו ״איך זה להיות בעיה?״

באופן סימבולי, התערוכה במוזיאון ישראל משקפת את הבעיה: מעמדנו בחברה עד היום נקבע מנקודת מבט הגמונית. אנו המוצגים המוזיאליים, האובייקטים. אנו האגרטל, הטבע הדומם, האשה העירומה, המודל האקזוטי שניתן לאמן כמתנה משמים. השם שלנו לא רלוונטי והזהות שלנו מטושטשת ומושטחת תחת ההגדרה האפולוגטית ״ילידי הארץ״, וזאת בניגוד מתוחכם לציטוט מפי ראובן אברג׳ל המובא בטקסט התערוכה לפיו רוב המצולמים הם ילידי מרוקו (שמו של אברג׳ל, אגב, מאוית לא נכון).

ראובן אברג׳ל
ראובן אברג׳ל על רקע צילום בתערוכה ״ילידי הארץ״. המציאות מתארגנת מחדש מול העיניים – שחורים מול לבנים. צילום: חן אלמליח
המצולמים הניבטים מן הקירות נרדפו על ידי הממסד, הופלו על ידו בכל דרך אפשרית, הוסללו לפשע, בערות ועוני, ועכשיו נוצחו והושתקו סופית. ככה, בדרך אינטלקטואלית, נעים להתבונן בהם ממרחק הזמן בכלובי המסגרות, חיות נעימות מראה, שותקות ועצובות

כוונותיהם הטובות של מארגני התערוכה ניכרות, אך למעמד הפתיחה החגיגי של התערוכה, ״ילידי הארץ״ עצמם לא הוזמנו. טקס הפתיחה נחווה כמעמד מרגש של היטהרות מנקיפות המצפון המציקות. דברי הפתיחה היו באנגלית, למען הפטרון. עם השלמת הווידוי על הפשעים באוזנו של הכומר אפשר כעת להתענג על קורטוב של עשיית צדק. למה הדבר דומה? לבקשת סליחה מאלוהים על פשע שבין אדם לחברו. במקרה הזה האלוהים הוא האמנות והכנסייה היא המוזיאון. הצחקוקים, הלעיסות, כוסות היין המצלצלות ללא הרף – כל אלה עמדו בניגוד חריף לדממת המצולמים הניבטים מן הקירות; אנשים שנרדפו על ידי הממסד, שהופלו על ידו בכל דרך אפשרית, שהוסללו לפשע, בערות ועוני, ועכשיו נוצחו והושתקו סופית. ככה, בדרך אינטלקטואלית, נעים להתבונן בהם ממרחק הזמן בכלובי המסגרות, חיות נעימות מראה, שותקות ועצובות.

אם מנתקים את יצירות הצילום מהסביבה וצוללים לתוכן, הן עצמן מלאות רגש, חמלה ואהבה לדמויות המצולמים. ניכר כי הצלם הגיע איתן לקירבה ושיחות עומק שאיפשרו לו להבין את עולמן ולתת דרור לאשר על לבם. שהרי בכך קנה את עולמו וקיבל מהם את המתנה: הנצחתם תחת עדשתו. הוא יצא נשכר – אולם לא מגיע למצולמיו בתמורה לקבל את שמם בחזרה? ״מספר אנשים קטפו את התהילה: ראובן אברג׳ל, סעדיה מרציאנו, צ׳רלי ביטון, אבל אלה ששכבו על הגדר ושילמו את המחיר – אף אחד לא עמד לצידם כאשר נשפטו בבתי הסוהר לשנים… והתערוכה מופיעה בלי שמות״, אומר אברג׳ל בראיון טלוויזיוני. ״אני מבקש מהנהלת המוזיאון לדאוג לרשום את שמות האנשים האלה, מי אלה האנשים האלה? אנשים בלי שם״.

לדבריו של יעקב שופר, הוא בא לצלם פנתרים ומצא ״נשמות טהורות״. וכי מה ציפה למצוא, מפלצות? מהאופן בו מתואר הצלם בשבחי הביקורת אנו למדים על אותה תקופה שבה בלט הצלם החברתי לטובה על כך ש״העז״ להתקרב אל השכונות של המרוקאים, כמי שנכנס לגוב האריות. הוא גם קיבל על כך פרס. אולם מי היו האריות האלו? ומה ציפתה מהם החברה הנאורה והמבוססת כשזרקה אותם בתוך הריסות בתים מופגזים ללא כל סיוע הומניטרי, בעוני מחפיר וללא חינוך? האם חטאם של הפנתרים היה שהפריעו את השלאפשטונדה? שזעקו ברחובות וגנבו כדי לאכול? לכן הם נוקו משם כחתולים באלות ובתרסיסים? איזו דמוניזציה עשו להם באותם שנים, וכמה יהיר מצד אותו הממסד שפצע אותם, לבוא כיום להציג את דמותם כה רחוק ממרחב חייהם, מבלי ליידע אותם, ועם דרישה לשלם כרטיס כניסה למרחב הייצוג.

עדות לחלק ממעללי הממסד באותם אנשים נמצאת באגפים הסמוכים. בתצוגת הקבע ״מקצב בחיים: לידה, חתונה ומוות״, ניתן לראות פרטי לבוש ואמנות שימושית שהייתה רכושם הפרטי של יהודים מזרחים רבים ונלקחה בהרבה מקרים מהעולים התמימים בגזל. רבים הסיפורים ששמעתי על לקיחת ביגוד, ״יודאיקה״ (ובכלל זה ספרי קודש) וחפצי אמנות מאותם עולים, ללא כל תמורה. מי יודע עוד כמה פרטי חיים כאלו נמצאים במרתפי המוזיאון?

לצד הפריטים המוצגים, נרשם לעתים שהדברים ניתנו כתרומה. האם הם נתרמו על ידי המשפחות כפי ש״נתרמו״ אלפי תינוקות לאימוץ?

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. לה משגע

    ארועי ואדי סאליב בחיפה היו בשנת 59, כשהמדינה היתה בתקופת הצנע במשך 10 שנים שהסתיימו באותה שנה. רק 11 שנים אחכ קמה תנועת הפנתרים השחורים, שעד 67 נחשפו במוסררה לצלפים ירדנים שהתבצרו בעמדות לאורך הגבול, ומדי יום ניסו לפגוע בחייהם של התושבים. רק בתחילת שנות ה80 החלו להזרים כספים לשכונה, שהיום נחשבת לאחת היפות שבירושלים, ורק ראובן אברגל יודע מה קרה לו בתחילת שנות ה80 .
    חוץ מיזה, נכון שמוזיאון מפקיע מרשות הפרט צילומים או חפצי יודאיקה, אבל כמו שכתבות כאלה תפקידן לעניין קהל, תפקידו של מוזיאון לעניין קהל עם כמה שפחות תיאוריה וכמה שיותר תצפיות (חוויה אמפירית). לי נשמע שאומר אברגל שהצלם לא נכנס לשכונה כדי לתת צידוד פוליטי זה או אחר. בכך שהפך את ה"לא נחמדים" ל"כן נחמדים" בלי הנחות מוקדמות של שמות בעלי מטען (שידועים בהקשר שלילי או חיובי), הצליח ליצור דרך לפאר מאבק עבור אלו שמתנגדים פוליטית ואלו המצדדים פוליטית כאחד. בנוסף, אברגל מספר שהתבקש להנחות בתערוכה, ושהשם שלו מופיע עם טקסט מהפגישה שלו עם ראש הממשלה (רק כתוב לא נכון).

  2. לה משגע

    תמונה שווה אלף מילים, הסיטואציה ניכרת בפנים, במבט, בחדר . לכתוב זה ראובן אברגל עומד, וזה ראובן אברגל יושב מעשן סיגריה, נשמע לי פתטי

  3. דני

    היללה היומית. אולי תייללי על דברים קצת משמעותיים יותר מאי מתן קרדיט בתערוכה במוזיאון, או מזה שדברי הפתיחה היו שומו שמיים באנגלית? ואולי משהו קצת יותר עכשווי משנות השבעים המוקדמות?

    1. עופר

      כמעט ורציתי להגיד- מה היא רוצה? הפנתרים מגיעים סופסוף לבמה המרכזית ועוד יש לה טענות. אבל אז ראיתי את התגובה של דני, והבנתי שהצדק עם הכותבת. האשכנזי עדיין חושב, שאנחנו צריכים להגיד לו כל יום מחדש תודה על זה, שהוא עושה לנו טובה והוא תולה תמונה בסלון שלו, בלי שם או עם שם משובש.

      1. עופר

        השתבש. צריך להיות:״תמונה שלנו בסלון שלו״.

        1. דני

          אני אכן אשכנזי, ולא אוהב גזענים כמוך. למה אתה גזען? כי אתה מנסה להשתמש במוצא כסוג של שם גנאי או משהו שלילי. זה שאתה אולי חושב שאתה שייך לקבוצה מקופחת כביכול, אם אתה חושב ככה, לא נותן לך רשיון להתנהל באופן גזעני. בכל מקרה, למרות אשכנזיותי, מוזיאון ישראל הוא עדיין לא הסלון שלי, לצערי. היה נחמד אם היה, ואין לי מושג אם הייתי תולה בו את התמונות של הפנתרים השחורים. בטח הייתי מעדיף איזה פיקאסו. בדרך כלל שמעלים תערוכות של צילום תיעודי, כמו התערוכה הזו, לא מציינים את השמות של כל אדם ואדם שמצולם בהן, ובחלק גדול מהמקרים הזהות בכלל לא ידועה וגם אין לה חשיבות יחודית. כשמעלים צילום של הפגנה, לא נהוג להוסיף רשימת משתתפים. בקיצור, כמו שכותבת המאמר ייללה ,ככה גם אתה מיילל, על ריק ועל כלום ועל סתם. מה שמפריע לי אישית, זה פשוט האינסטינקט הצבוע והצדקני הזה שהתפתח בשנים האחרונות, לנצל כל הזדמנות וכל שטות לאיזו יללה רצינית, במין סוג של התענגות קורבנית. אפשר ליילל כשצריך, אבל כאן זה היה מיותר. אם כי אני אסכים אם תגיד לי שגם התגובה שלי היתה קצת מוקצנת, אבל כנראה שגם אני אוהב ליילל מדי פעם.

          1. עופר

            דני, גם אני אשכנזי, ופיקאסו הוא האמן האהוב עלי ביותר. אבל זו לא תערוכה של אמנות, אלא עבודה דוקומנטרית. בעבודות מסוג זה כן נוהגים לכתוב טקסט ולציין שמות והקשרים. בכל מקרה, במקרה הזה כתבו שמות, ומסתבר ששיבשו שם אחד (לפחות). זה זילזול וחוסר מקצועיות. המוסיאון, אגב, הוא אכן הסלון של האשכנזים בלבד. זו אולי הסיבה לזילזול הזה. הבעיה בתגובה שלך היא לא ההקצנה, אלא ההכחשה.

          2. דני

            אף אחד לא חולק על מקומם של הפנתרים השחורים בהסטוריה של ישראל. אבל אני לא חושב שאי אזכור שמות של חלק מהמצולמים או שיבוש שם של אחד מהם בתערוכה היא טרגדיה גדולה, וזה גם לא חורג מהנורמה המקובלות בצילום תיעודי שמושאיו הרבה פעמים נשארים אנונימיים. ההסתכלות על המוזיאון כסלון אשכנזי כלשונך, או על הניכור בינו לבין נושא התערוכה, כלשון כותבת המאמר, היא לדעתי שגויה עד מתחסדת. ברור שיש פער בין תערוכה מוזיאלית לבין הפגנות אלימות, מכות משוטרים, מאסרים וכו'. זה טריויאלי ומובן מאליו. מה אפשר בכלל להגיד על אמירה כזו? מי שרוצה את המציאות שלו בלי פילטר, לא צריך ללכת לפתיחות של תערוכות במוזיאונים. רוצה מהפכה? תילחם, אל תשתה קוקטיילים ותתלונן. לגבי המוזיאון כסלון אשכנזי (איך זה שאני אשכנזי ודוקא לי אין סלון כזה???? לא בסדר, דפקו אותי!!!!), האם אתה מנסה להגיד בזה שפיקאסו הוא אשכנזי? או אולי אנדי וורהול אשכנזי, או בסקיאט? אולי האמנות המצרית העתיקה במוזיאון היא אשכנזית? או העתיקות מארץ ישראל הקדומה? מוזיאון ישראל הוא אוסף די אקלקטי של פריטים מזמנים ותרבויות ומקומות שונים, איך בדיוק אתה מנכס את כל זה לאשכנזים? אתה נותן לנו כבוד קצת מופרז. הקונספט המוזיאלי מייצג אולי סולם ערכים מערבי, אבל אני לא בטוח עד כמה יש טעם בטענה כזו בהתחשב בעובדה שמוזיאונים מהסוג הזה קיימים בהרבה מקומות מחוץ למערב (כולל ירושלים), ובכל מקרה, אין שום דבר פסול בתרבות המערבית. מה לעשות וזו התרבות הדומיננטית בעולם בכמה מאות השנים האחרונות. היא גם לא תרבות אשכנזית יותר מכפי שהיא תרבות שנגישה לכל עדה יהודית אחרת, אם מתעקשים לחשוב במונחים של עדות. כך שהדיבור הזה על המוזיאון כסלון אשכנזי, הוא לדעתי טריויאליזציה של התכנים שנמצאים במוזיאון כלומר של ההסטוריה והתרבות והידע האנושי ונפילה לקלישאות של פוליטיקת הזהויות. זה דוקא מוזיאון בכלל לא רע, יחסית להצע התרבותי-אמנותי הדל למדי בארצנו הקטנה!

  4. אילנה עמרמי ירימי

    ענקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק!!!

    אכן "ילדי הארץ"

    ארץ אוכלת מזרחיה , אוהביה,
    ועוטפת את מכועריה. שונאיה.

    אל דומי לך ואל תחרישי!!

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X