string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הסיכול הממוקד של סמל אלאור אזריה

בית הדין שהרשיע את אזריה בהריגה מתמקד בפסק הדין הצר אך ורק בעניינו. אך קשה להתעלם מהמתח העקרוני בין מקרה זה לבין טקטיקת הסיכול הממוקד, ויש לזכור שהפרקליטות הצבאית היא זו שעיצבה את הבסיס המשפטי המאפשר אותה
אור בסוק

אור בסוק הוא דוקטור למשפטים בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת נוטינגהאם. בתקופת האינתיפאדה השנייה שימש כסנגור צבאי

תושב השטחים – הבה נקרא לו בשם תאבת – יושב בדירתו בחברון, אוכל ארוחת בוקר ומתכנן כיצד יהרוג יהודים. לפתע, טיל שנורה ממטוס מפלח את האוויר, פוגע בחלון דירתו, מפוצץ את הבניין והורג אותו. מקרה מעין זה היה מחזה שכיח בתקופת האינתיפאדה השנייה, בה עשה צה"ל שימוש תדיר בטכניקת הסיכול הממוקד. פעולות רבות בהן נהרגו מי שנחשדו בתכנון פעולות חבלניות אושרו בידי הפרקליטות הצבאית, ובית המשפט הגבוה לצדק אישר אף הוא את טכניקת הסיכול הממוקד. עבד אל-פתאח א-שריף, המחבל שחוסל על-ידי אלאור אזריה ב-24 במרץ 2016, לא רק חשב מחשבות רצחניות. דקות ספורות טרם נורה, הוא הוציא לפועל את מחשבותיו הרצחניות בנסיונו להרוג שני חיילי צה"ל בחברון.

מה ההבדל בין המקרים? בעיקר מישור הזמן: המחבל במקרה אזריה הוציא לפועל את כוונתו ולא היווה עוד איום לאחר ששכב ירוי ומדמם על הכביש, בעוד תאבת, אותו מחבל בפוטנציה, עורר סכנה ממשית שטרם התממשה בזמן החיסול. לאחר הירי, הצהיר אזריה באוזני חברו רב"ט מ': "דקרו את חבר שלי וניסו להרוג אותו אז מגיע גם לו [למחבל] למות." בית הדין הצבאי המחוזי נתלה באמירה זו, כמוצא שלל רב, וחוזר עליה מספר פעמים כמוכיחה שאזריה לא ראה עוד במחבל סכנה – אלא הוציא אותו להורג כנקמה. אמירה זו של החייל היא אבן היסוד לקביעת השופטים שלאזריה לא עומדת טענת ההגנה העצמית שנועדה למקרים של מניעת התממשותה של סכנת חיים.

למרות שסיכולים ממוקדים הוצגו כפעולות שמטרתן הבלעדית היא מניעת פיגועים עתידיים, לא אחת נטען שבמקרים רבים הם שימשו כפעולות ענישה או כפעולות ליצירת הרתעה. טענות אלו מעולם לא נבחנו במקרים קונקרטיים מאחר שאין כל ביקורת שיפוטית ממשית על אישורי הפרקליטות הצבאית לסיכולים ממוקדים. אף אם ניתן להראות באותות ובמופתים ש״תאבת״ לא היה מחבל או שניתן היה לעצור אותו ולהביאו למשפט במקום לחסלו, אישור הפרקליטות הפך את הריגתו לחוקית ואיש לא יעמוד בגינה לדין בישראל. לכל היותר, כפי שקבע בג"ץ בפסק דינו בעניין הסיכולים, תוקם ועדה מיוחדת שתבדוק בדיעבד אם החיסול היה מוצדק.

הפגנות סוערות מחוץ לקריה ביום הכרעת הדין במשפטו של אזריה:

בבית הדין הצבאי בעניין אזריה, עלתה בעקיפין סוגיית היחס בין המקרה שלו לסיכולים הממוקדים, זאת בעדותו של האלוף במילואים עוזי דיין. האחרון, שהעיד מטעם ההגנה, תמה בעדותו על הצורך לשמור על כללי הפתיחה באש במקרים בהם מדובר במחבלים ואמר כי "מחבלים דינם למות". דבריו לכדו היטב את הבלבול אליו נקלעו צה"ל והחברה הישראלית כתוצאה מהשתרשות פרקטיקת הסיכולים הממוקדים. לא אחת פוליטיקאים וקצינים בכירים התייחסו לפעולות הסיכול הממוקד כהוצאות להורג, או במילים אחרות כפעולות ענישה כנגד מחבלים על ביצוע פעולת טרור. השימוש התדיר במטבע הלשון "בן מוות" בדיון על מחבלים שביצעו פעולת טרור אך טרם נתפסו מבטא היטב את הלך הרוח כי "מחבלים דינם למות". רבים בציבור הישראלי מתקשים לראות את ההבדל בין פרשת אזריה לבין מקרה של סיכול ממוקד.

שלא במפתיע, בית הדין הצבאי המחוזי בחר שלא להתמודד ישירות עם המתח בין טענת ההגנה העצמית של אזריה להגנה המשפטית שסיפקה הפרקליטות הצבאית למדיניות הסיכולים הממוקדים. מלבד ההערה כי עמדת של דיין מעוררת "קשיים בלתי מבוטלים" מאחר שלא "סייג את דבריו" ב"אמירה ברורה באשר לנסיבות הייחודיות בהן יהיה מותם [של המחבלים] מוצדק," נמנע בית הדין מלדון בסוגיה.

בשונה מפסקי הדין הצבאיים בפרשת כפר קאסם שייסדו את מבחן "הדגל השחור" וביקשו לשרטט גבול כולל בין החוקי, הבלתי חוקי והבלתי חוקי בעליל, בענין אזריה מבקש בית הדין להציג פסק דין "רזה" המתמקד אך ורק בענין אזריה. אך בנקודה מסוימת קשה שלא לראות את המתח בין הסיכולים הממוקדים לפרשה זו

בשונה מפסקי הדין הצבאיים בפרשת כפר קאסם שייסדו את מבחן "הדגל השחור" וביקשו לשרטט גבול כולל בין החוקי, הבלתי חוקי והבלתי חוקי בעליל, בענין אזריה מבקש בית הדין להציג פסק דין "רזה" המתמקד אך ורק בענין אזריה. אך בנקודה מסוימת קשה שלא לראות את המתח בין הסיכולים הממוקדים לפרשה זו. במסגרת ניתוח ההגנה העצמית, מדגיש בית הדין את "עקרון קדושת החיים של כל אדם – גם מחבל". אמירה זו נראית הזויה לכל קורא שיודע שצה"ל חיסל במכוון עשרות מחבלים תחת מדיניות הסיכול הממוקד. האם גם הטייס שירה את הטיל שחיסל את תאבת צריך להתחשב ב"עקרון קדושת החיים?"

אבחנה חדה בין הכללים החלים במלחמה לבין הכללים החלים בימים שאינם ימי מלחמה מבטיחה כי הציבור ידע שמעת תום הלחימה, תם זמנם של הכללים הממעיטים בערכם של חיי אדם. במלחמה, עקרון קדושת החיים של האויב מושעה. חייבת להיות אבחנה ברורה בין ימים בהם החיים קדושים לבין ימים בהם אויבים הם בני מוות. אלא שמאז ראשית ימי האינתיפאדה הראשונה, השליטה על שטח כבוש משמעותה שישראל מצויה תמידית באזור הדמדומים בין מלחמה ללא-מלחמה. הפרקליטות הצבאית היא אחד הגופים המופקדים על כך שבכל זאת תישמר אבחנה כלשהי בין הנורמלי לבלתי נורמלי.

כשהפרקליטות הצבאית עיצבה את הבסיס המשפטי לסיכול הממוקד, רבים הזהירו את הפצ"ר באותה עת – האלוף הד"ר מנחם פינקלשטיין – כי בהפיכת הריגות לחוקיות הוא מכניס לגדרי המשפט תופעות שצריכות להתקיים כחריג נדיר, כחלק מה"לא נורמלי" הנעדר לגיטימציה משפטית. האלוף פינקלשטיין לא שעה לאזהרות ופעולות סיכול ממוקד שהחלו בטרם היתה חוות דעת משפטית המאשרת את המדיניות, הפכו, תודות ללגיטמציה המשפטית, לדרך הפעולה הרגילה של צה"ל. בית משפט העליון שהאמין באותה עת בגישה ש"מלוא כל הארץ משפט" לא פספס את ההזדמנות לכתוב פסק דין המאשר את גישת האלוף הפצ"ר.

כך שאם הדין מאשר סיכולים ממוקדים של מחבלים המתכננים פיגוע, אין פלא שהעוזי דיינים גורסים ש"מחבלים דינם למות". הלך הרוח השליט באליטה הישראלית, שבא לידי ביטוי מובהק במאמר המערכת של "הארץ" ("שלטון החוק ולא ההמון") או בטור שכתב תומר פרסיקו, כי המאבק בענין אזריה מגלם מאבק רחב יותר בין בני האור המיוצגים על ידי מערכת המשפט ובני החושך, ההמון, המנסה להשתלט עליה, מתעלם כליל מתרומתה של מערכת המשפט למיטוט שלטון החוק באמצעיים חוקיים.

הזעם הקדוש על "הרס שלטון החוק" במחלוקות על מינוי שופט זה או אחר לבית המשפט העליון, או בדיונים על צמצום סמכויות בג"ץ, הינו הקצף שמסתיר את הגל הסוחף מלמטה.

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רחמן חיים

    אין שום הצדקה להרוג מישהו, כל עוד לא ביצע פעולה ממשית נגד מישהו אחר. כל העניין של סיכול ממוקד הוא פשע מדינתי ששופטים מטעם נותנים לו כביכול תמיכה משפטית, וודאי שלא יכולה להיות מוסרית. בשטעטל שכאן מצפצפים על חוקי העולם הנאור, בוודאי שעל כללי המוסר האנושי.

    1. רון לוין

      למה שטעטל? לא חושב שמלאח נבער יותר מתאים?

    2. ליכודניק

      אלוי תסביר לי פעם מהו אותו "עולם נאור" שלפי חוקיו אסור כביכול לפגוע בקם להורגך.
      ארה"ב? בריטניה? צרפת? גרמניה? תראה לי מדינה אחת שהיתה תחת איום טרור ולא פגעה במנהיגי המחבלים.
      אפילו נשיא ארה"ב היוצא, חתן פרס נובל, פועל כך:
      Between 2009 and 31 December 2015, the administration claimed that it launched 473 strikes, mostly with drones, that killed between what it said were 2,372 and 2,581 terrorist “combatants”.
      וכן הוא מודה בהרג 116 אזרחים ממש.

      לעצם הכתבה, דומני שהכותב כושל ב-"אחרי ולכן בגלל".
      נורמת הרג המחבלים בזירת הפיגוע, מה שנקרא "מחבלים לא יוצאים חיים", קיימת מ-84' לפחות; הרבה לפני שמישהו טרח לחשוב על לתת לה גיבוי משפטי. ושמא מוטב לכתוב, הרבה לפני שמישהו העלה בדעתו להאשים לוחם שנהג כך.
      הרי אנשי השב"כ שהרגו את מחבלי קו 300 ומפקדם, ראש השב"כ, נחונו עוד לפני שנחקרו, בגיבוי כל המערכת הפוליטית והמשפטית, מנשיא בית המשפט העליון ומטה.

      לוגית והיסטורית, חוקי המלחמה נכתבו במאה ה-19' למלחמה בין אומות; כשאומה נכנעה, אזרחיה שהמשיכו להילחם (Franc-Tireur ) היו בני-מוות. זה טוב ויפה, ומאפשר לשני הצדדים מתי מותר לירות באויב חמוש ולהפגיז בית חולים ממנו יורים על כוחותינו.
      כך היה נהוג עד מלחמת העולם השניה, אז התברר שיש בסיס מוסרי ללחימה "פרטיזנית", גם לאחר כניעת האומה; למשל, מול אויב נאצי.
      מה לעשות והמצב ה-"לא נורמלי" הוא הנורמלי החדש, ומדינות נתקלות במחבלים/פרטיזנים/לוחמי חופש/פעילי התנגדות/טרוריסטים כל העת.

      אלא שלהבנתי טרם גובש שום קונצנזוס בינ"ל על אופן הלחימה הראוי בהם; לוגית, הגיוני בעיני לנסות להתאים את החוק למציאות, ולא להתאמץ להתאים את הפעילות שלנו לחוקים מהמאה ה-19'.

      בוא נחדד: מי שקובע להילחם הוא המחבל היוצא לדקור, לא החייל בעמדה. המחבל הוא שבחר להפר את הכניעה של אבותיו מ-67'. ממילא, הוא לוקח על עצמו את "הכללים הנהוגים בימי מלחמה". מתי הכותב מצפה שהחייל יחזור לנהוג לפי "הכללים החלים בימים שאינם ימי מלחמה"? כשהמחבל בורח לאחר שדקר? כשהמחבל פצוע?.. בעיני, "ימי המלחמה" יימשכו עד שהערבים ייכנעו שוב, או עד שיחתמו על הסכם שלום; עד אז, פעולות הלחימה שלנו מותרות. אולי לא נבון לנקוט בכולן, אך הן מותרות.

  2. חזי

    קיצר, הוא צריך לקבל חנינה? כן/לא?

  3. רון לוין

    מי שאשם בעיקר במצב זה הפוליטיקאים הימנים, הרבה יותר ממערכת המשפט או מאלאור אזריה.

  4. דני

    אפשר להסתכל על זה בצורה יותר פשוטה לדעתי. גם מי שתומך בסיכול ממוקד לא תומך בהריגת שבויים. אותו אדם שנורה בחברון, לפחות לפי הקביעות העובדתיות בפסק הדין, שאולי יתהפכו בערעור, היה פצוע וכבר לא היווה איום משום סוג, כך שהיה למעשה כבר בגדר שבוי. הירי בו היה לכן מעין סוג של ירי בשבוי, ולא דומה למה שנקרא סיכול ממוקד, שהוא פעולה מלחמתית נגד אויב שנתפס כמהווה איום. מפרספקטיבה כזו, אפשר להסכים שהירי בו לא היה לגיטימי, בלי שתהיה לכך השלכה על העמדה בנוגע לסיכולים ממוקדים. זו בעצם הקביעה בפסק הדין. את עזריה הופכים למין סמל, אבל לדעתי האמת היא שהיה לו פשוט חוסר מזל. המקרה שלו תועד וצולם. אם לא היה מתועד, יתכן בהחלט שלא היינו שומעים עליו.

  5. פריץ היקה הצפונבוני

    מקרה מובהק בו הש׳׳ג משלם את המחיר ,לא שהוא נקי מחטא. הטייס שירה טילים והרג עשרות שוטרים בעזה שהיה ידוע שהם לא לוחמים. פושע מלחמה ברשות וסמכות ממשלות התועבה וצבא התועבה. הקצין שתועד יורה בגבו של נער נמלט לא הועמד למשפט. כך שגם הנימוק שאזריה נשפט ,כי תועד לא מחזיק מים מי שהוביל ל,,חוקיות׳׳ סיכולים ממוקדים מאכיל אותנו את פרי הבאושים. מי שקורא לאלה המתקוממים נגד הכיבוש כמשטר קבע בן יובל מחבלים-טרריסטים? המשטר השלטוני הישראלי הוא הטרוריסט הגדול מכולם. כי תעביר ממשלות זדון מהארץ

  6. אבו לילא

    מאמר שכולו כתב הגנה על רוצח ששמו אלאור אזריה שרצח בדם קר ובכוונה תחילה. ההצהרות של החייל הרוצח וחילופי המשודרים בינו לביו הוריו לא משאירים ספק לגבי כוונת הרצח.
    בדבר אחד צודק הכותב, שפסק הדין, וגם הדיון התקשורתי, המשפטי והציבור התעלמו מרוצחים אחרים שנעשו באותה שיטה, חלקם אף תוך כדי שתילת "ראיות" בזירת הרצח (לא חסר מקרים מתועדים שהחיילים הרוצחים שתלו סכין ליד הקורבן אחרי שרצחו אות).
    גם כיבוס המילים הצבאי (והציבורי) של "סיכול ממוקד" נועד להלבין פשעים ומעשי רצח, פעולות צבאיות אלה כללו לרוב רצח של נשים וילדים. ברוב המקרים לא הוכח מעולם שמדובר "בפצצה מתקתקת". זהו אמצעי ענישה המשמש את צה"ל מאז ומתמיד.

    לצורך הכשרת הרצח המתועב מגדיר ד"ר אור בסוק את הכיבוש מצב "מלחמה". ואז הוא מגיע לפסוק ההלכה הציונית להכשרת שרצים ורוצחים וטוען כי "במלחמה, עקרון קדושת החיים של האויב מושעה". טענה שמצד אחד נועדה להכשיר פשעים וזוועות, אך גם אינה עומדת בקנה אחת עם המשפט הבינלאומי.
    אם המצב הוא כזה, יאמר לך ת'אבת שחרצת את דינו כבן מוות ואינו ראוי לחיים, שאתם האויב, ואנחנו במצב מלחמה, אז עקרון קודשת החיים שלכם מושעת.

    במסווה של מלל המתחזה לניתוח משפטי מנסה הכותב להעניק תעודת הכשר, לא רק לרוצח אזריה, אלא לכל מעשי רצח אחר בעבר ובעתיד שנעשה בשם הצבא.
    אחרים ניסו לעשות זאת תוך ספסור מתועב בשייכות העדתית של הרוצח, וצעקו ששופטים להם את הרוצח המזרחי שלהם..
    אכן, מצליח ד"ר בסוק במאמרו לשכלל את המשפט של סגן מפקד היחידה 101 שעיצב וביסס את הרוח הצבאית של צה"ל "הנשק לא צריך להיות טהור, הנשק צריך להיות נקי"

    1. אבו בוקר

      אבו לילא, לא קראת את המאמר.

    2. הרב

      מה לעשות אבו-לילא שבמלחמה, לפי כללי המשפט הבינלאומי, עקרון קדושת החיים מושעה? מותר להטיל פצצה על חיילים שישנים במחנה. הידעת אבו לילא? את יכולה להגיד שאין מלחמה בשטחים אבל לדבר בשם דיני המלחמה בלי לדעת את העקרון הבסיסי ביותר שלהם, זה די מביך

      1. אבו לילא

        כבוד הרב, בוא ברשותך נכנס לעובה קורת המבוכה ונברר כמה דברים:
        הנה כמה הערות לכבוד הרב המלומד:
        בנספח לדיני ומנהגי מלחמה (האג 1907) – חלק שני, פרק א'
        סעיף 22
        אין לצדדים הלוחמים זכות בלתי מוגבלת לברור להם את אמצעי הפגיעה באויב.
        נוסף על האיסורים שקבועים באמנות מיוחדות, אסור בעיקר:
        3. להרוג או לפצוע אויב שהניח את נשקו או שאין לו עוד אמצעי הגנה..
        5. להשתמש בנשק, בטילים או בחומר המיועדים לגרום לסבל מיוחד.
        7- להשמיד או להחרים רכוש אויב…
        8. להכריז, כי זכויות אזרחי האויב ופעולותיהם בטלות ומבוטלות ואינן מוכרות בדיון משפטי.

        סעיף 25
        אסור להתקיף או להפגיז בצורה כלשהי ערים, כפרים, מקומות מגורים או ביניינים שאינם מוגנים.

        אסתפק בזה אדוני הרב המכובד.

        איך אתה מרגיש עם המבוכה עכשיו????

        1. הרב

          מצוין לילא. הבאת סעיפים שנועדו לקבוע חריג לכלל בדיני מלחמה שהוא: לוחם הוא מטרה לגיטימית להרג בכל מצב כולל שהוא ישן במיטתו. ולכך יש חריגים אותם מנית. הרי אם שיטתך נכונה ולוחם אינו מטרה לגיטימית, הפגיעה בחיילי צה"ל בידי המחבלים אינה לגיטימית. כלל ראשון בדיני מלחמה הוא האבחנה בין אזרחים לחיילים. אם את אומרת שזכות לחיים אינה מושעית, על מה מבוססת האבחנה? אשמח לשמוע

          1. הרב

            אגב, חוץ מהסעיף שמנית לגבי חייל שנכנע כל היתר כלל לא רלוונטיים ורק מחזקים את הנקודה שאמרתי בהיותם מנסים להגן על אזרחים ולא על חיילים. מביך 2.

          2. אבו לילא

            קודם אני שח שכבוד הרב המלומד זנח את הזלזול ועכשיו מנסה את שיטת הדיון. על פניו מסתבר שכבוד הרב לא באמת מכיר את דיני המלחמה והאמנות הבינלאומיות הרלוונטיות. הסתפקתי בסעיפים שאמורים להיות מוכרים לכל, כולל כאלה שאינם מתחום המשפט. אם תנסה ללמוד ולעיין במגלות זכויות אדם ובמשפט ההומניטרי תגלה עוד הרבה הראות, סייגים ואיסורים. ממה שציטטת לך ברור שחל איסור לירות ולפגוע באויב שאינו חמוש יותר (המקרה של הרוצח אזריה), ברור עוד שחל איסור על פגיעה בטילים בבתים. (המקרים של פיצוץ אלפי בתי ברצועת עזה ורצח מאות ילדים ונשים).

            כמובן שהמצב בשטחים הכבושים אינו מצב של מלחמה. יש מצב של כיבוש ושליטה צבאית מוחלטת של ישראל באוכלוסיה אזרחית שאין לה צבא ואין לה קבוצות גרילה.

            ועוד הערה, אני לא לילא, אני אבו לילא, אבו לילא זה אבא של לילא הקרוי שם בתו לילא. תתחיל להתייחס קצת בכבוד לאנשים ולכתוב, עזוב את הזלזול שלך שכפי שראית אינו מחזיק מים ורק מעמיד אותך במצב מגוחך ומביך.

    3. דני

      סיכול ממוקד זה פשוט הריגה של לוחם של האויב, בין אם הוא במדים ובין אם לא. ככה מתנהלות מלחמות. אין בזה שום בעיה.

      1. נועם

        וכיוון שקרוב למאה אחוז מהגברים הישראלים-היהודים הבוגרים עשויים לשרת במילואים, סיכול ממוקד אזרחים ישראלים זה פשוט הריגה של לוחם של האויב, בין אם הוא במדים ובין אם לא. ככה מתנהלות מלחמות. אין בזה שום בעיה

        1. דני

          קצת נסחפת, אולי 5% מהגברים היהודים משרתים במילואים. גג 10%. סיכולים ממוקדים הם של לוחמי אויב, להבדיל מפיגוע אקראי נגד יהודים. אם פלשתינאים מבצעים פיגוע נגד חיילים, אחד כמוך בטח לא יגנה את זה. וגם אני לא חושב שזה איזה פשע נגד האנושות. זה אכן חלק מהמלחמה שלא התחילה אתמול ולא תיגמר מחר. לא צריך להיות צדקני, בשום כיוון. ליילל על סיכול ממוקד (לא מדבר על רצח שבוי), זה דבר אבסורדי.

          1. נועם

            ב-11/06/2014 בוצע "סיכול ממוקד" בטיל מכלי טיס של מוחמד עאוור, בן 33 מבית להייא, חבר ועדת ההתנגדות העממית בעזה, על ירי של 6 רקטות ב-21/04/2014, ללא נפגעים, חמישים יום לפני כן. מטרת ""הסיכול הממוקד", לאחר 3 חודשים רצופים חסרי תקדים ללא "סיכולים" כלל, ואף ללא תקריות גבול קטלניות, היתה להתסיס את הגבול העזתי על מנת להוביל להסלמה שתוביל להפלת ממשלת האחדות קצרת הימים בין פתח בגדה לחמאס בעזה, שהושקה 9 ימים קודם לכן, ב-02/06/2014, ואשר ההכרזה ב-23/04/2014 על הקמתה הצפויה בעקבות קריסת "שיחות קרי" הכתה את צמרת שלטון האפרטהייד הציוני בהפתעה מוחלטת על גבול הפאניקה (המוצדקת), כפי שניתן ללמוד מדיווחי העיתונות הציונית בתקופה זאת. כידוע, מטרת "הסיכול הממוקד" הושגה במלואה – הגבול "התלהט" ובמהרה "ההסלמה" התפתחה למה שבדברי הימים ייזכר כטבח עזה 2014 ("מבצע צוק איתן" בציונית), אשר הוכרז רשמית בדיוק 28 יום לאחר "הסיכול הממוקד" – גם על השתלשלות זו ניתן ללמוד ממעקב אחרי פרסומי העיתונות הציונית בתקופה זו. ממשלת האחדות של פתח-חמאס לא שרדה את האירועים הללו, כמובן. ב"סיכול הממוקד" של מוחמד עוואר ב-11/06/2014 כחודש לפני פרוץ הטבח בטיל מכלי טיס, על ירי 6 רקטות 50 יום קודם לכן ללא נפגעים, נרצח גם אחיינו, עלי אל-עוואר, בן 10. זה דפוס קבוע.

            בתגובתך אלי נפלה טעות במשפט "סיכולים ממוקדים הם של לוחמי אויב, להבדיל מפיגוע אקראי נגד יהודים": הפיגועים נגד העריצות הצבאית הציונית בת 69 השנים אינם אקראיים, ואינם נגד יהודים.

          2. אוי ויי זמיר !

            כן סיכול ממוקד / לא סיכול ממוקד / סיכול מטושטש/ זה העיקר?
            למה תמיד אתה עוסק בתפל?

      2. הרב

        קודם כל זה herb שהוא שם יהודי אמריקני ולא תואר הרב שלא זכיתי לו אבו לילא. מתנצל שנעלבת מכינויך כלילא זה היה לקיצור וראית שהלשון היתה לשון זכר ולא נקבה. אני מכיר את עקרונות ה"אבו – X", למרות שלעיתים נדירות שמעתי אותם מוכלים על בנות וזה היה מרענן. באשר לתגובתך, אתה ממשיך לערבב בין פגיעה לאזרחים (שאין חולק שאסורה וזו האבחנה הבסיסית בדיני מלחמה) לבין פגיעה בחיילים. מותר לפגוע בחייל לא חמוש. מותר נניח להפציץ בזמן מלחמה את בריכת הצבא. אתה הבאת דוגמה של חייל נכנע שזה משהו אחר. אני מניח שהפנמת את הטעות ולא תחזור עליה עוד. זה טעות מביכה ואפשר כמובן להמשיך לבנות מגדלים על טעות בסיסית ולצעוק "אני צודק" זה מקובל בימינו אבל בלב פנימה אני משוכנע שאתה מבין.

        1. אבו לילא

          קודם סליחה חביבי יא Herb על הטעות בהבנת השם שלך, מעולם לא נתקלתי בשם כזה, מגיעה לך התנצלות על העיוות/שגיאה.
          ושוב, אני לא צריך "לצעוק" שום דבר. הציטוטים בעניין דיני מלחמה מדברים בעצמם.

          תקראי סעיף 22 שמסייג בצורה ברורה את האמצעים המותרים בעתות מלחמה.
          סעיף 3- מתייחס למקרה דומה של הרצח שביצע אזריה.
          סעיף 25 – מתייחס למקרים דומים של "סיכול ממוקד" של הפצצות מהאוויר או שיגור טילים לעבר בנייני מגורים.
          זה לא מדבר על "פגיעה באזרחים" .
          טענת שאין בדיני מלחמה כלום שאוסר על רצח חייל אויב שנכנע /נוטרל/השליך את הנשק. טענת כמו כותב המאמר בעת מלחמה עקרון קדושת החיים של האויב מושעה. הבאת לך ציטוטים המפריכים את הטענה הזו.. זה הכל.. אין לי עניין בהתנצחות סתמית עם מישהו כאן. תקרא את הסעיפים וזה יספיק.

  7. ג. אביבי

    פרשת אלאור אזריה, מלבד היותה התעלקות על הש"ג ככיסוי ערווה לממסד הציוני הקוטל אלפי פלסטינים באמצעות 'טייסינו הנהדרים', היא גם תזכורת לתופעה מכאיבה עבור כל מזרחי שאכפת לו.
    יותר ויותר מזרחים במספרים מדאיגים מתנדבים לשחק את תפקיד האידיוט השימושי לטובת הממסד האשכנזי-ציוני המדכא. המעשה של אזריה מבטא את גודל הבערות בקרב לא מעט מזרחים בכל הנוגע ליחסי אשכנזים – מזרחים בישראל. מי שמתנדב לשמש כרוצח בשרות ה"פטריוטיזם" הציוני – ראו גם פרשת רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר ושרפתו, פרשת יגאל עמיר וכו' – משלה את עצמו שבמעשיו הוא קנה את עולמו בקרב האליטה הימנית האשכנזית בישראל (כגון ביבי ושות', רבני יו"ש). מיותר לציין שעבורם הוא בהחלט עשה שרות כפול: מחד הרג מחבל מנוטרל (מימוש ה"עונש מוות לכל מחבל" הכל כך אהוב על הימין המשיחי / פשיסטי) ומאידך מציג לעולם את המזרחים כעתודת רוצחים ולעומתם את האשכנזים כאנשים תרבותיים. אידיוט שימושי פר אקסלאנס.
    מצידם של המזרחים המודעים יש שני היבטים חשובים לתופעת אזריה:
    אנחנו נאבקים לשוויון עבור ילדינו וצאצאינו ולא כדי לדכא עם אחר.
    הפלסטינים, בסופו של דבר, הם בני בריתנו הפוטנציאלים במאבק להשגת שוויון אתני בישראל. אסור לתמוך אפילו בעקיפין, בתופעה שמדרדרת את היחסים בין שתי הקבוצות המוחלשות הללו.
    לכן אסור שאלאור אזריה יהווה סמל למזרחים המודעים בשיח המזרחי ובכלל, גם לא בתור הש"ג המזרחי.

    1. עפר

      אביבי, אני מסכים איתך. משפט אזריה והכרעת הדין, שרצופה בדברי מוסר, אינם אלא צביעות והיתממות רבתי. יעלון, אייזנקוט, כמו אלה שהיו לפניהם, וגם השופטים הנכבדים, לא ״מציבים רף מוסרי וערכי לחיילי צהל ולחברה הישראלית״ כפי שנכתב בשער של ידיעות אחרונות. אם כבר, הרף שהם מציגים הוא, שמותר לירות ולהרוב מאות אנשים ללא כל הצדקה, כל עוד זה נעשה ע"י בחורינו המצויינים, ולא ע"י אנשים כמו אזריה, שהוא רוצח, כמו מאות אנשים שעשו דברים דומים, ואפילו חמורים יותר, ויצאו בלי חקירה בכלל, או עם חקירת דמה לצרכי טיוח. אזריה הוא השה לעולה, שהועלה על המזבח לטובת טיהור שמה של מדינה שלמה. זו גם הסיבה שראוי לתת לרוצח חנינה. אין שום הצדקה, שמדינה שלמה תמרק את פשעיה על גבו של רוצח מקרי אחד, שנתפס במקרה במצלמה, וגם, נודה על האמת המרה, נולד לעדה הלא נכונה ולמשפחה הלא נכונה.

    2. רון לוין

      בוא נדייק אביבי הקשקשן: הממסד הוא לא אשכנזי אלא בחלקו מזרחי ולא מדכא שום מזרחי אלא רק ערבים, אבל יפה שניסית.

      1. עופר

        רוח, תקרא את המאמר של מאיר עמור באתר זה.

        1. עופר

          צ״ל: רון, ולא רוח. טעות הקלדה. סליחה.

      2. ג. אביבי

        רון לוין ה"גאון, דובר האמת והלא גזען", עם אמירות של יודע-כל כמוך לא מתווכחים.

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X