string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

פוסט אמת: לדעת יותר בלי "ידיעות" של נוני

הרבה לפני השיחה הסנסציונית בין רבי האומן ביבי ונוני, חלקים גדולים בציבור צורכים זה שנים את הסיפור הבעייתי של התקשורת הישראלית על המציאות
יזהר באר

מנכ"ל קשב עמותה שעוסקת במעקב אחר הסיקור של התקשורת בישראל

המו"מ לחלוקת השלל שניהלו ראש הממשלה נתניהו ומו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, שפרטיו הדרמטיים הולכים ונחשפים, יכול להתברר כמכת חסד לעיתונות הכתובה בישראל, אבל האופטימיסטים יוכלו למצוא בו גם הזדמנות. אם נכונה ההנחה שיותר ויותר ישראלים אמורים לאבד מכאן ואילך את האמון שנתנו באוריאציות של העיתונים על האמת, הרי אי-האמון הזה יכול להתפתח דווקא לכיוון שיחזק את האטמוספירה הדמוקרטית בישראל ויבנה איזונים חדשים בין העיתונות המודפסת לדיגיטלית.

מוזס: "תן לי ימני (עיתונאי בעל דעות ימניות), אני אומר לך את זה כבר הרבה זמן".
נתניהו: "אני לא יכול להמציא. חגי סגל, שלדון לקח אותו להיות עורך 'מקור ראשון'".
מוזס: "זה מקצוע לנווט תקשורת".
נתניהו: "אני מדבר עם רב אמן, בתור רב אמן".
מוזס: "אתה…"
נתניהו: "אתה רב אמן כזה" (…)
מוזס: "תהיה פה רעידת אדמה (שינוי קו המערכת של ידיעות אחרונות). זה יהיה משהו שצריך להיות חכמים איך עושים את זה".
נתניהו: "אנחנו מדברים על מתינות, על תקשורת סבירה, להוריד את רף העוינות אליי מ-9.5 ל-7.5".
מוזס: "זה ברור לי. עזוב, צריך לדאוג שתהיה ראש ממשלה".
(מתוך תמלילי ״נוניגייט״, ערוץ 2)

הבוטות וחוסר העכבות שהתגלו בשיח הזה בין נתניהו למוזס הצליחו לכסות על העיקר, והוא האופן שבו חלקים גדולים בציבור הישראלי התמסרו כל השנים כעיוורים לסיפור הבעייתי שהתקשורת הישראלית סיפרה להם על המציאות. הרבה שנים לפני ש"ישראל היום" נולד פעלה התקשורת המרכזית בדפוסי סיקור מוטים, באופן מובנה, בנושאים של שלום ומלחמה, היחסים בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי-פלסטיני, ובנושאים אחרים שיש להם השפעה על גיבוש התודעה הציבורית בשאלות קריטיות לעתידנו.

יום אחד נתקלתי ב"ידיעות" בידיעה שסיפרה כי הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית החליט להוציא כתב עת בעברית. מוחמד נימר דרוויש, מנהיג הפלג הדרומי, הסביר שם כי התנועה מעוניינת להוריד את רף החשדנות של הציבור היהודי ולתת לו מגע ישיר עם מסריה. הופתעתי, מכיוון שדי נדיר היה למצוא ב"ידיעות" סיקור בכלל, וחיובי בפרט, בעניינים ערביים שלא קשורים לאירועי אי-סדר, טרור, הצתות, בנייה בלתי-חוקית או רצח בתוך המשפחה. הפתעתי החיובית חלפה כשנוכחתי כי החתום על הידיעה היה "כתבנו לענייני צבא". 

העיתונות הממוסדת בישראל, ובמיוחד "ידיעות" – שהיה אחראי במשך עשרות שנים על הנרטיב הישראלי המרכזי – סיפרה כמעט תמיד את סיפור יחסינו עם המיעוט הערבי החי בתוכנו מהפריזמה הביטחונית, ועודדה בכך פחדים, שנאה ואי-אמון. כך נבנתה האחרוּת הכפולה של האזרחים הערביים בידי העיתונות, שראתה בהם שונים מעצם היותם מיעוט, ומאיימים מעצם הזיקה שלהם לאומה הערבית הגדולה. הבעיה היתה שבהיעדר כלים מתאימים, רק מיעוט מצרכני התקשורת מסוגל היה להבחין בהטיות המובנות שהופיעו בנושא זה ובנושאים אחרים. על מנת להגיע למסקנות הללו צריך היה לעקוב בצורה סיסטמתית אחר הסיקור, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחרי חודש, להשוות ולנתח בכלי מדידה אובייקטיביים – דבר שצרכן התקשורת הממוצע לא מסוגל לו.

כל המלחמות והמבצעים האחרונים התאפיינו באינסטינקט מיידי של כלי התקשורת המרכזיים לעידוד המהלכים הצבאיים בתחילתם, למרות ההבדלים באינטרסים, בזהות ובסדר היום שלהם

במחקרים של ארגון "קשב" (ארגון שאני מנכ״לו – י.ב.), למשל, על סיקור של משברים ביטחוניים, נמצאה תמיכה עקבית של העיתונות במהלכים צבאיים, כמו גם התנגדות למהלכים מדיניים והצנעה בוטה של ביקורת על המלחמה. כל המלחמות והמבצעים האחרונים: מבצע "חומת מגן" (2002), מלחמת לבנון השנייה (2006), והמבצעים בעזה; "עופרת יצוקה" (2009), "עמוד ענן" (2012) ו"צוק איתן" (2014), התאפיינו באינסטינקט מיידי של כלי התקשורת המרכזיים לעידוד המהלכים הצבאיים בתחילתם, למרות ההבדלים באינטרסים, בזהות ובסדר היום של כלי התקשורת.

הסיקור הדומיננטי הזה, שהופיע בכותרות העיתונים ובראש מהדורות הטלוויזיה, הביא לתוצאה ברורה. הוא הסיר מעל ישראל את האחריות לסכסוך ולאירועים בו, והטיל את עיקר האשמה באלימות על הצד השני. אמנם בשולי הסיקור נמצאו כל הזמן גם קולות המאתגרים את תפיסת העולם הזאת מזוויות שונות, אך פירוש הדבר הוא שבידי התקשורת היו גם עובדות ופרשנויות, הסותרות את תמונת העולם הדומיננטית – כאשר פרטי המידע מהסוג הזה הודרו באופן קבוע לשולי הסיקור, באותיות הקטנות בעיתונים ובעומקן של מהדורות החדשות בטלוויזיה, הרחק מעיניהם של רוב צרכני החדשות.

ידיעות
שער ״ידיעות״, 15.01.17

הממצאים מצביעים על מסקנה חד משמעית שעולה מהסיקור: ישראל היא שוחרת שלום ומקיימת הסכמים שנחתמו עימה. האלימות נכפית עליה מהצד השני, שמוצג באופנים דמוניים או לחילופין, כמי שלא מעוניין או מסוגל להגיע להסדר. עולה מהם כי התקשורת המרכזית דואגת להבנות, להפיץ ולשמר את הנרטיב לפיו הפלסטינים ומדינות ערב הם האשמים המרכזיים במצב הביטחוני והמדיני הרעוע וכי נרטיב זה מותאם לאירועים ספציפיים ולשינויים המתרחשים במציאות הצבאית, המדינית והכלכלית של האזור. כך, אזרחי ישראל לא קיבלו מידע אמין ומקיף על המציאות סביבם דווקא בתקופות קריטיות, כששאלות של חיים ומוות וגורל המדינה עמדו על הפרק. הנה עוד הסבר אפשרי מדוע העם בישראל הולך ונעשה ימני, מאבד את אמונו בסיכויי השלום ומגלה חוסר סובלנות, חשדנות ועוינות גוברת כלפי הערבים.

המו"לים והעורכים מבינים את רוח הזמן ולכן הם מאמצים גישה לא מתפשרת כלפי "הצד השני". גישה עצמאית, ביקורתית, מסכנת אותם באובדן קוראיהם. החשש הזה לגמרי רציונאלי

במשך שנים, כשהצגתי בפורומים שונים דוגמאות מדפוסי הסיקור הבעייתיים הללו התבקשתי להסביר את המוטיבציה של כלי התקשורת. מכל ההסברים האפשריים על מארג האינטרסים, הלחצים והפראנויות הלאומיות, ההסבר המועדף עלי היה דווקא מהתחום הכלכלי; המו"לים והעורכים בעיתונות המרכזית מבינים את רוח הזמן ומאזינים לקול ההמון, ולכן הם מאמצים גישה תוקפנית ולא מתפשרת כלפי "הצד השני". גישה עצמאית, ביקורתית, מסכנת אותם באובדן קוראיהם. החשש הזה לגמרי רציונאלי.

יוצא דופן, במידה מסוימת, הוא עיתון "הארץ", שהעז לגלות גישה עצמאית וביקורתית יותר גם בעיתות משבר. כתוצאה מכך סבל העיתון מנטישה של מנויים שזעמו על כתיבתם הביקורתית של כותבים כמו עמירה הס וגדעון לוי – ללמדכם על הקשר ההדוק בין סדר היום של כלי תקשורת למודל היציבות הכלכלית שלו. "הארץ" לא נכנע, ייאמר לזכותו, אבל הוא עיתון נישה, כלי תקשורת קטן וייחודי שמצליח לקנן רק אצל כ-5% מקוראי העיתונים בישראל מבלי לאבד לגמרי את אלוהיו. כמו שאנו יודעים, מי שקובעים את הטון עם הם שני העיתונים הגדולים, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", עם קרוב ל-80% תפוצה במצטבר. הם לא יעזו להרגיז את קוראיהם, במיוחד בשעת משבר, למרות ההבדלים ביניהם בשאלות פוליטיות-פרסונליות.

נוניגייט
מתוך תמלילי השיחות. מרב אומן אחד לרב אומן שני

גם בשאלות חברתיות נוטה התקשורת לפזול אל מוקדי הכוח. ראינו זאת, למשל, בסיקור המחאה החברתית בקיץ 2011. הסיקור של המחאה בראשיתה היה רחב ואילו בהמשכה הוא פחת באופן דרסטי וקיבל מסגור שלילי. עם ניצני התחדשות המחאה החברתית במאי 2012 קיבלה המחאה תשומת לב תקשורתית מזערית והעיתונים הקדישו לה רק כ-1% מכותרותיהם, כשהם מציגים אותה כשולית וכאלימה. כך, אפשר לומר, חנקו אותה בעודה באיבה.

הטיות מבניות בסיקור המציאות התרחשו הרבה לפני שנחשפו המגעים בין ביבי למוזס, אלא שהציבור לא ידע מספיק עליהן ועל מניעיהן או לא רצה לדעת

הטיות מבניות בסיקור המציאות התרחשו, אם כן, הרבה לפני שנחשפו המגעים בין ביבי למוזס, אלא שהציבור לא ידע מספיק עליהן ועל מניעיהן, או לא רצה לדעת, וגם היום עניין זה נדחק מול הגילויים הסנסציוניים, לכאורה, ממגעי נתניהו-מוזס. איזו עצה אפשר לתת לאזרחים הנבוכים שחשיפת המו"מ בין שני הבוסים האמיתיים של שני העיתונים הגדולים במדינה, לקחה מהם את שאריות האמון בחופש העיתונות בישראל? אי האמון הזה יכול להיות חיובי אם הוא יפתח אצל צרכני התקשורת החשדנים גישה ביקורתית מושכלת מול ספקי המידע בתקשורת הממוסדת. לשם כך יהיה עליהם להבין את מארג האינטרסים הסבוך של הון-שלטון-עיתון, שנדמה כי היום הוא מואר יותר. בנוסף יידרשו הקוראים המושכלים לפתח יכולות של קריאה ביקורתית מול מגוון מקורות המידע העצום המקיף אותם.

ייתכן ואנו חוזים בקצה של תקופה, והעיתונות המודפסת עומדת בפני סיום דרכה – יתרונם הגדול של העיתונים הגדולים על אתרי האינטרנט היה ביכולת הפרשנית שלהם, בהרחבה, ביכולת לבצע תחקירי עומק, במקצועיות. אך היתרונות הללו מתקהים לנוכח השחיקה הכלכלית הנמשכת ובגלל אובדן האמון והמוניטין כתוצאה ממהלכים כמו אלה שנחשפו מתמלילי השיחה בין ביבי למוזס. אבל גם ברכת האינטרנט והרשתות החברתיות צריכה להיבחן בזהירות. אמנם קשה היום להסתיר מידע כמו בעבר, אבל עוצמת הרעשים; ריבוי וקלות הפצת המידע, מאפשרים כר נרחב להפצת מידע כוזב, הסתה ותיאוריות קונספירציה. היכולת להפיץ דברי שקר ודמגוגיה מתחלקת שווה בשווה, באופן דמוקרטי, בין כולם.

יחד עם זאת, במרחב האינטרנטי צמחו פלטפורמות תקשורתיות אלטרנטיביות, כמה מהן מקצועיות ואמינות, עצמאיות ועניות, כלומר משוחררות, במידה רבה, מהאינטרסים הישנים של הון-שלטון-עיתון. צריך לקרוא גם בהן כדי לדעת. פלורליזם וגיוון של מקורות המידע יכול לעודד עצמאות מחשבתית וביקורתיות, שהיו חסרים לנו כל כך בזמן שחשבנו ש"ידיעות אחרונות" מספר לנו באמת על כל מה שקורה. 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דני

    רק אדיוט מוחלט היה יכול לחשוב שידיעות אחרונות זה עיתון רציני ולא מוטה ברמות בלתי סבירות בעליל. זה כבר שנים שהענין הזה ברור לחלוטין וידוע. אני רק חולק עליך שהמרדף העיקרי שלו היה אחרי פלשתינאים. היעד מס' 1 שלו לפחות בחמש שנים האחרונות היה דוקא יהודי, נתניהו.

  2. תנחשו

    אני לא חולק על המסקנה שהתקשורת הישראלית מוטה לכיוון שעליו אתה כותב, אבל לחלוטין חולק על הדרך שבה הגעת למסקנה הזאת, וגם על ההסבר שאתה מספק להטיה.

    ראשית, מאפיין מוזר מאוד של כמה מדוחות קשב הוא שלעתים הם פשוט קובעים שדבר מה הוא דוגמה להטיה, ללא נימוק משכנע. למשל, אם מופיעה כותרת – אולי גם כותרת גדולה – שצה"ל הפציץ בלבנון, זהו תנאי מספיק בעיני קשב כדי לסווג את הכותרת כדוגמה להטיה.

    שנית, בהתייחס להסברים אפשריים להטיה – הטיה שלהבנתי קיימת בלי קשר לאיכות הראיות והנימוקים שקשב מספקים – אתה כותב: "ההסבר המועדף עלי היה דווקא מהתחום הכלכלי; המו"לים והעורכים בעיתונות המרכזית מבינים את רוח הזמן ומאזינים לקול ההמון". אבל זהו הסבר מעגלי. אומנם ה"המון" אוהד את ההטיה המדוברת, אבל מכך לא נובע שהוא סיבתה. אדרבה, ייתכן שאחת הסיבות שדעותיו של ה"המון" הן ימניות טמונה באיכות הסיקור, ואז שוב אנחנו חוזרים לנקודה שבה צריך להסביר מדוע הסיקור הוא כפי שהוא. והנה, הסבר לא פחות "כלכלי" לתופעה הוא "קול ההון", שאנחנו רואים עכשיו התגלמות בוטה במיוחד שלו. להון יש אינטרס קבוע לטפח בורות בקרב ה"המון", רק כדי שהוא לא ייקח ממנו את המושכות. וכאן, יש שיתוף אינטרסים בין בעלי הון בוטים (מוזס ואדלסון) ובעלי הון נאורים (שוקן). זו הסיבה ש"להארץ" – עם כל "שמאלניותו" – אין שום בעיה להביע תמיכה בהרס העבודה המאורגנת; כמו שלא הייתה לו שום בעיה לתמוך ביוזמתו הצינית של ג'ון קרי לכפות על הפלסטינים סיפוח ישראלי של שלושת גושי ההתנחלויות.

  3. אבו לילא

    יש להבחין בין המקרה הנוכחי שהוא כולו שוחד ושחיתות ממניעים של תאוות שלטון ושליטה, לבין היחס הגזעני והקולוניאליסטי של התקשורת העברית כלפי הערבים והפלסטינים, אך במיוחד כלפי האזרחים הערבים בישראל.
    היחס של התקשורת היהודית (כולל הארץ) לאזרחים הערבים אינו קשור בשוחד ושחיתות כמו במקרה של ביבי, וגם לא התחיל בשנים האחרונות, זהו קו רשמי של התקשורת היהודית מאז הקמתה.
    הדבר התחיל עוד לפני הקמת המדינה, הוא התחיל בשנת 1942 עם הקמת "ועדת העורכים" שקיבלה הנחויות ברורות מה לכתוב ואיך לנסח. יש לזכור שהיוזמה באה מטעם המו"לים ועורכי העיתונות עצמם והם הטילו על עצמם צנזורה פנימית מרצון.

    לתזכורת, המקרה של קו 300 כאשר רצח יתום את הפלסטינים שחטפו את האוטובוס בעודם בחיים, ממש הוצאה להורג. כולם בתקשורת ידעו זאת ושתקו, כולל הארץ. רק בזכות הצם האמיץ אלכס ליבק וחדשות נחשפה הפרשה. וכולנו זוכרים מה עלו בגורלו של עיתון חדשות בעקבות כך.

    עם פרוץ המחאה ביום האדמה בשנת 1967, כתב עיתון הארץ "הנאור והשמאלני" במאמר המערכת שלו מיום 28.3.1976 שלא חשוב מה העמדה כלפי ההפקעות והתזמון שלהן, ההחלטה בעניין כבר התקבלה באופן חוקי, ואפשר להתנגד לה בדרכים חוקיות, וכל מי שינסה להתנגד בצורה אחרת יתקל בתגובה המתאימה.. (יש לי את הניסוח מתורגם לערבית, אין לי את הידיעה המקורית, אבל זו בדיוק רוח הדברים של מאמר הארץ).
    הגדיל עיתון ידיעות אחרונות לעשות. ביום 9.3.1967 שואל העיתון "מי החליט על הדבר הזה המיודע ליום ה-30 במרץ"? לידיעות אחרונות הייתה כמובן התשובה, והוא כתב "בטח אלה הם הסוכנים של ברית המועצות שהחליט להבעיר את האזור לאחר שהתפנו מכיבוש אנגולה".
    במהלך המחאה באוקטובר 2000 התגייסו כל כלי התקשורת העברית להסית נגד האזרחים הערבים.

    בהקשר זה חשוב מאד לקרוא את המחקרים של ד"ר אלינה קורן הנפלאה…

    1. Oded Assaf

      תודה ליזהר באר על המאמר , ועל פעילות הארגון שאת קיומו החשוב הוא מזכיר לנו.

      אכן, מצב שבו שתי אימפריות עיתונים (האחד מהם – צהובון תעמולה שאפילו אינו טורח לכסות את היותו כזה; האחר – פלורליסטי קצת יותר, ובאמת – רק במינון קטן) שולטות על שדה המידע והפרשנות בישראל, הוא מצב מדכדך. לכך יש להוסיף, כמובן, גם את כל ערוצי הטלוויזיה והרדיו בישראל. וכל זה תורם תרומה משמעותית להטיה של השיח הפוליטי והחברתי בישראל ( ומן הראוי להזכיר: גם בתחומי התרבות והאמנויות) כלפי מטה, לרדידות כמעט מוחלטת, לאסקפיזם מרוצה מעצמו, להכחשה, וגם לרצון(חסר מודעות וחסר בושה) להכחשה; לתופעה שיש המסווגים אותה עכשיו כ-post truth.

      כידוע, זאת אינה המצאה ישראלית. קשה לי להחליט אם מקור התהליכים האלה הוא 'למעלה' (באליטות השולטת בהון, בתקשורת ובהנהגה הפוליטית, הצבאית והדתית) או שהזרימה היא בראש ובראשונה 'מלמטה למעלה' (ואז נוצר מעגל של היזונים חוזרים).כך או כך, מובן לי שמודל העיתונאי-התחקירן הנאור שאינו מוטה, ובעיקר המודל של עיתונות – כתובה ומשודרת – נאורה ורחבת אופקים, שלדידה (כך, בערך, מצוטט האב המייסד של ה'גרדיאן') האמת היא קודש, וגם מודל 'הקורא הפתוח והנאור' – מודלים אלה, שגם בעבר היו מופת אידיאלי שקשה מאוד לממש אותו במלואו, נשחקו ,שקעו, וייתכן שאין להם תקומה. נותרו שומרי גחלת.

      ויש להזכיר היבט נוסף בשקיעה זו: גם הסטנדרטים המקצועיים הגבוהים – בדרכי התחקיר, בעריכה, בהגשה (כשמדובר בטלוויזיה וברדיו, ואפילו בענייני לשון תקנית) מתפוגגים. ערוצי השידור ורוב רובה של העיתונות הכתובה בישראל כבר מזמן
      אינם עומדים בסטנדרטים ההם, וכמעט אין מי שיבקש אותם או יקונן על היעדרם.

      יזהר באר צודק בהערתו: גם אתרים ובלוגים באינטרנט, ברובם המכריע, אינם משתווים וכנראה אינם מסוגלים להשתוות ( ויש שגם אינם רוצים להשתוות) לעיתונות על פי הדגם הישן וה'גבוה' שלה. ברור שהם לא יהוו תחליף נאות, ובכל זאת – כך נראה לפי שעה – כמה מהם (גם בישראל) ממש חיוניים.

      ובכן, הנטייה המתעצמת בישראל, ובהרבה מאוד מדינות אחרות, לצד הימני , השבטי והלאומני, והימני-שבטי-לאומני-עוד-יותר, או 'סתם' (וזה לא 'סתם' באמת…) למה שטאריק עלי כינה EXTREME CENTRE, תמשיך. כרגע נראה לי שמעגלי המיעוט – יהודים ופלסטינים, כשמדובר בישראל- השואפים לשיח פומבי שונה לחלוטין מזה השכיח כאן, חייבים לגבש סטרטגיה של 'כיסים': פיתוח מערכות תקשורת ומערכות חינוך-לתקשורת אוטונומיות לחלוטין, בלתי תלויות בגורם שלטוני ומפלגתי כלשהו ובאליטות ההון, ומוכנות גם לאי-רווחיות. הוצאת עיתונים וכתבי עת חדשים (הרי 'הארץ', ועל כך כבר העירו בכמה תגובות, עם כל חשיבותו, נוטה בפרשנות הכלכלית שלו לתפיסות קפיטליסטיות, ובעתות משבר לאומי וצבאי – לא מובן מאליו כנושא דגל אנטי מיליטריסטי נחרץ; הוא, לכל היותר, גורם 'ממתן'). ואם פועלים בישראל כל מיני ערוצי רדיו דתיים וחרדיים עצמאיים, מדוע לא תחנת רדיו אופוזיציונית אמיתית? הנכון הוא שעל תחנת טלוויזיה אלטרנטיבית נוסח Democracy Now באצות הברית – אולי מוגזם לחלום כאן.

      – – ואולי, במבט כולל על הרעיונות שלי … גם אם תרצו, הרי זו אגדה.

    2. עתונאי לשעבר שחזר למוטב

      שלושה תיקונים:
      1. יום האדמה הראשון (אירוע הדמים) היה ב-1976 (ולא ב-1967 כפי שנדפס בטעות).
      2. את שני הצעירים הפלסטינים שנתפסו חיים באירוע קו 300 לא רצח המנוול אהוד יתום לבדו. בהוצאה להורג – באמצעות ריצוץ גולגולותיהם של הצעירים באבנים – השתתפה חבורה של "בחורינו המצויינים" מהמוח'אבראת היאהודי בראשות אהוד יתום, ובפקודת ראש הקג"ב הציוני, אברום שלום.
      3. בנוסף לאלכס ליבק מ"חדשות", גם שמוליק רחמני מ"מעריב" צילם את שני הצעירים בעודם בחיים. אך בניגוד ל"חדשות", "מעריב" הפטריוטי לא ניסה אפילו לפרסם את תצלומיו המרשיעים.

  4. דןש

    געגועים לעיתונים דבר, על המשמר, חרות, קול העם וכו'. בעיתונים אלו ידעת בדיוק מהי האמת בעיניהם.
    היום העיתונות "מכורה" ואין לדעת מתי הפרסום אמתי או שקרי; מתי אמין או מוטה בכוונה;
    במקום האידאל הכסף או ההטבה מציגים את ה"בשורה".

  5. עתונאי לשעבר שחזר למוטב

    בשנת 1988 – שנתה הראשונה של האנתפאדה הראשונה – פירסמתי ב"מעריב" כתבת מגזין ארוכה שהייתה למעשה עדות ראיה ושמיעה על שירות מילואים באחת מערי הגדה המערבית. בכתבה תוארו ההתעמרות באוכלוסיה האזרחית, והיד הקשה והאלימה שננקטה נגדה, בעיקר מצד האספסןף הפרימיטיבי המכונה "גולני". כתבה מסוג זה הייתה נדירה למדי ב"מעריב" (אולי משום שרוב העתונאים סידרו לעצמם שירות מילואים שפטר אותם מהשתייכות ליחידה קרבית), אך התגובה המשמעותית ביותר קיבלתי ממכר ב"אידיוט אחרונות" שכיהן בו בתפקיד בכיר. במסר ששלח אליי הוא כתב: "כתבה מצויינת וחשובה מאין כמותה. חבל מאוד ועצוב מאוד שכתבות כאלו אינן יכולות להתפרסם אצלנו [ב'אידיוט אחרונות']."

  6. ליכודניק

    "ישראל היא שוחרת שלום ומקיימת הסכמים שנחתמו עימה. האלימות נכפית עליה מהצד השני, שמוצג באופנים דמוניים או לחילופין, כמי שלא מעוניין או מסוגל להגיע להסדר"

    א. הציבור בישראל תומך מסורתית בממשלה, והיסטורית, ברוב המקרים בהם ממשלה בישראל ניהלה מו"מ- היא נהנתה מתמיכה ציבורית; עד 93' אש"פ היה מוקצה, ותוך כמה חודשים מחשיפת הסכם אוסלו הציבור עבר לתמוך בו.
    הציבור תמך בהתנתקות.
    הציבור תמך באולמרט ובציפי לבני כשדיברו עם אבו-מאזן
    בודאי שהציבור תמך בביבי בעת נאום בר-אילן, הקפאת ההתנחלויות וכו'

    רק במקרים קיצוניים, כמו ברק ואולמרט שניהלו מו"מ קרוב לבחירות הציבור התנגד לכך.

    אז מה בעצם ההשלכות המדיניות של ההטיה? ביבי יודע שאם יחליט, חלילה, ללכת להסדר- יהיה לו גיבוי עיתונאי (מ-"ישראל היום" כמובן, אך גם מ-"הארץ"; אולי גם מ-"ידיעות"), ולאחר כמה חודשים- גם תמיכה ציבורית.

    ב. סתם לסקרנות, מיהו לדעת הכותב הצד השני *שכן* היה מעוניין ומסוגל להסדר?
    אבו-מאזן ששולט באופן לא חוקי על כידוני צה"ל כבר כ-5 שנים לאחר תום כהונתו?..

    1. חזי

      הכהונה של אבו מאזן נגמרה בתחילת 2010, אז יותר כמו שבע שנים.

  7. נפתלי אורנר

    כה נכון. האחריות של כלי התקשורת לתיאור נכון של המציאות, ולא לצביעתה בצעים של שחור ולבן, היא רבה. לצערנו, ע"מ לקבל תמונת מציאות נכונה אדם צריך לפתח ביקורת עצמית ברמה גבוהה, ונכונות להשקיע מאמץ בחיפוש המידע אותו כלי התקשורת מונעים ממנו במכוון, ולכך נכונים מעטים בלבד.
    התוצאה, חברה שטופת מוח ההולכת כצאן אחר מנהיגה הנכלולי