string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הרס באום אל-חיראן, אור בחירן

רשמים ועדויות מביקור באום אל-חיראן לאחר אירועי הדמים בשבוע שעבר, וניסיון להיכנס למבצר המתנחלים במעבה היער
תמי ריקליס ויונית נעמןתמי ריקליס ויונית נעמן

עורכות אתר העוקץ

ווייז לא שמע על ״אום אל-חיראן״, אבל הוא דווקא מכיר ״חירן – יישוב בהקמה״. כביש 316. תלי ההרס נראים מיד עם הכניסה לכפר הבדווי הלא מוכר הסמוך לחורה, וגם שני אוהלי ענק, לגברים ולנשים, מגורים זמניים ללא פקיעת תוקף לעשרות הנפשות שהשאיר אחריו יעקוב אבו-אלקיעאן, מורה ומחנך שנהרג מאש המשטרה עוד לפני שיצאה השמש ביום רביעי בשבוע שעבר – עת מאות שוטרים חמושים הגיעו בחסות צו בית משפט להרוס בתים בכפר. עוד נגלית לעין מיד: גדר הפרדה באמצע חול, קונסטרוקציה שחציה בנוי וחציה עדיין שלד ברזל המפרידה בין הבתים שאך נהרסו לבין השטח שבו מתבצעות עבודות הכשרת הקרקע לכבוד התושבים החדשים, היהודים. הגדר מסמנת: עד כאן כבשה התנחלות חירן. מעבר לה – בתי הערבים הבאים המיועדים להריסה. אבל הטרקטורים נמצאים בשטח, עדות אילמת לבנייה, ממש כשם שהם עדות להרס.

אתמול (ג') בצהריים התקיימה סוף-סוף הלווייתו של יעקוב אבו-אלקיעאן, המכונה בתקשורת "הנהג מאום אל-חיראן" במקרה הטוב או "הנהג הדורס" במקרה הפחות טוב והנפוץ יותר. גופתו הוחזקה כבת ערובה משך מספר ימים ושוחררה רק לאחר משא ומתן ארוך של המשפחה עם המשטרה ובהוראת בג"ץ. ההלוויה התקיימה בצהרי היום, ללא הגבלות, בניגוד לדרישה העיקשת של המשטרה שייקבר בלילה, בחושך, עם מיעוט משתתפים. עדויותיהם של עדי ראייה, ניתוח האירוע והירי הרב מסרטון שצולם מן האוויר, תוצאות נתיחת הגופה והביוגרפיה של האיש מראים כי יש כאן, לכל הפחות, אירוע שנוי במחלוקת שמעלה שאלות רבות; בוודאי לא כזה שאפשר לפסוק לגביו משהו ודאי ומיידי. בין היתר, התברר כי בניגוד לשקרים של המשטרה, הירי הראשוני לא היה באוויר אלא לכיוון הרכב, וכי אבו-אלקיעאן נורה בברכו, דבר שיכול להעיד על כך שרגלו ננעלה על דוושת הגז ולכן רכבו האיץ לפתע לאחר נסיעה אטית; הוא מת מאובדן דם כתוצאה מירי בחזה לאחר שבמשך כחצי שעה נמנע ממנו טיפול רפואי, כזה שעשוי היה להציל את חייו.

גם מבלי להיכנס לסבך הפרטים והניתוחים, עננת ספק כבדה תלויה כאמור מעל גירסת המשטרה והשר גלעד ארדן, שהכריזו מיד בלי בושה וראיות כי מדובר בפיגוע דריסה, במחבל תומך דאעש, וסיפקו הוכחות ״חותכות״ בדמות גליונות של ״ישראל היום״. השלב בו התקשורת הפסיקה לבלוע כאחוזת טירוף את הגירסה הממלכתית ולהעלות תהיות – ממש כמו ב״אינתיפאדת ההצתות״ שלא הייתה ולא נבראה, זוכרים? – הגיע כרגיל מאוחר מדי ושינה רק במעט את שכבר נחקק בתודעה הציבורית. כעת המשטרה עדיין בשלה, "מח״ש חוקרת״, ולא יהיה זה בלתי סביר לקבוע שלא ייעשו מאמצים כבירים לרדת לחקר האמת במקרה זה.

גדר חירן
מקטע הגדר בין ההריסות באום אל-חיראן ליישוב היהודי העתידי חירן, 22.01.17. צילום: תמי ריקליס ויונית נעמן, cc by-nc-sa
רבא אבו-אלקיעאן ליד הריסות ביתה, 22.01.17. צילום: תמי ריקליס ויונית נעמן, cc by-nc-sa
רבא אבו-אלקיעאן ליד הריסות ביתה באום אל-חיראן, 22.01.17. צילום: תמי ריקליס ויונית נעמן, cc by-nc-sa

בסוף השבוע התקיימו הפגנות המונים בוואדי ערה, חסימת כבישים וכן התכתשויות מרות של נציגי החברה הערבית ובני משפחתו של אבו-אלקיעאן עם עיתונאים צייתנים למיניהם בכלי התקשורת. ביום הגעתנו (ראשון) היתה בכפר עצמו תכונה רבה של מבקרים ומבקרות שבאו לניחום אבלים, אפילו מהקיבוצים השכנים. בני ובנות משפחת אבו-אלקיעאן הסתובבו בשטח, אבלים ודואבים ובעיקר מוכי הלם, מצביעים על הנקודות המדויקות שבהן התרחשו האירועים הקטלניים עם שחר ה-19 בינואר. בזירה ניצבו גם חוקרי מח"ש, מוקפים בתושבי המקום שהראו להם את המדרון בו נסעה מכוניתו של אבו-אלקיעאן וסיפרו על המהומה והירי החי. המכונית נלקחה על ידי המשטרה.

מבין תלי ההריסות הטריים נשלף מדי פעם חפץ מאובק כלשהו. בצהרי יום, שני הבנים הגדולים של יעקוב יושבים בראש ערימה גדולה, חשופים לשמש החזקה, לצד אמם, רבא אבו-אלקיעאן, ״תבואי לכאן בחמש בבוקר, תראי כמה חשוך פה,״ אומר לנו בשקט נור (22), סטודנט להנדסת בניין במכללת סמי שמעון בבאר שבע.

בני משפחת אבו-אלקיעאן הסתובבו בשטח, מוכי הלם, מצביעים על הנקודות שבהן התרחשו האירועים הקטלניים. מבין תלי ההריסות נשלף מדי פעם חפץ מאובק כלשהו

דיברנו עם כמה מהתושבים שהיו עדים למתרחש. כולם הביעו צער עמוק על המוות המיותר של קורבנות האירוע: הן יעקוב והן השוטר ארז (עמדי) הלוי. הם תיארו את היקף הכוחות העצום שנערך נגדם באישון ליל – 480 לוחמי משטרה ומג"ב לפי הודעת המשטרה – כזה שהצריך תכנון רב מראש, אמרו. זאת, למרות המשא ומתן על הפינוי שהתנהל עם התושבים, חלקם עובדי מדינה, במשך זמן רב. משא ומתן שיש שיאמרו כי הוא רק לכאורה, ושיש מחלוקת על פרטיו המלאים ומה בדיוק הובטח למי, אבל ניתן היה להיווכח בחילוקי דעות בין מי מהתושבים שהסכימו להיכנע בפני כוחה הדורסני של המדינה לבין מי שלא. בכל מקרה, שררה בין הנוכחים עימם שוחחנו הסכמה על כך שהיחס שקיבלו ממשטרת ישראל והמדיניות שהופעלה עליהם היו כאלה שלהם ״זוכים״ בדרך כלל פלסטינים שאינם אזרחי ישראל. "אפילו לאמבולנס לא נתנו להיכנס", אמר לנו תייסיר אבו-אלקיעאן (38), דודו של יעקוב, שהיה עד לאירוע הקטלני.

״כל החיילים בארץ באו לפה״, הוא מגחך, ״בחיים שלי לא ראיתי כוח כזה גדול. אנחנו אזרחים ישראלים, אבל לא אמרו לנו לכו לצד, תתפנו… ישר תקפו. נכנסו עם קסדות, רובים, אקדחים, אם-16, כאילו איפה אנחנו נמצאים. הם עלו לכיוון הבית של השאהיד, ואחרי כמה דקות אני שומע יריות ורואה את הרכב יורד לאט-לאט ואז מאיץ… נראה לי הבנאדם איבד שליטה, קיבל כדור… הגעתי 20 מטר מהרכב והם פתחו את הדלת והוא נשכב על הרצפה. גמור. אז היו עוד יריות״. תייסיר מתאר גם כיצד רכב סמוי של המשטרה ספג יריות מהשוטרים, תוך שהצ׳קלקה מופעלת ונשמעות צעקות לא לירות, לא לירות. ״פגעו אחד בשני״, הוא מעיד. ״לאחר מכן התחילו לירות עלינו גומי וגז. אני נפגעתי ברגל ומאחורי היה ח״כ איימן עודה, ואני מסתובב ורואה את הפרצוף שלו מלא דם״.

מה אתם רוצים עכשיו? אנחנו שואלות אותו. "אך ורק את האמת. שהמשטרה תדבר את האמת. לא להגיד לנו שהוא ניסה לדרוס ולהלביש לו כמה תיקים. הבנאדם חף מפשע. הרגו אותו בדם קר והרגו את עצמם. אנחנו רק רוצים שהאמת תתגלה לכולם. תתגלה לקציני המשטרה וגם לפושעים ששלחו את המשטרה. לא חראם על הדמים שנשפכו? אם זה יהודי, אם זה ערבי. למה מה עשה השוטר הזה, מה עשה יעקוב שסתם מתו? זה נורא כואב".

חלוצים של אור

אי אפשר להבין את הסיפור הנוכחי של הכפר הלא-מוכר אום אל-חיראן (أم الحيران), והעובדה שמאות בני האדם שחיים בו לא מחוברים לרשת המים, הביוב והחשמל, מבלי למקם אותו בהיסטוריה מתמשכת של נישול בחסות חזון ייהוד הנגב ומחיקת הבדווים, ובחסות הממשל הצבאי והמדינה – על בתי המשפט שבה. אם לתמצת למשפט סיפור סבוך: מדינת ישראל חושבת שזה בסדר גמור ואפילו די הגון מצדה לדרוש בחזרה – 57 שנה אחרי – את האדמות עליהן יישבה את בני שבט אבו-אלקיעאן, לאחר שנעקרו ממקומם על ידי הממשל הצבאי בשנת 1956, ולהעביר אותם למחוז חפצה.

זוהי לא העקירה הראשונה של הקהילה: בני אלקיעאן שכנו בוואדי זובאלה, שליד קיבוץ שובל, ולאחר 1948 הם נאלצו לעזוב את אדמתם שעליה השתלט הקיבוץ. במחצית הראשונה של שנות החמישים שכנה המשפחה בסביבות בית קמה–דביר-להב – אז החלה העברתם בכוח מזרחה, אל גבול הגדה המערבית, למקום בו נמצאים כיום הכפרים הבדואים עתיר ואום אל-חיראן. כלומר, מדובר בפליטי פנים שמעמדם הפורמלי הוא ״תושבי קבע״ (באתר תראבוט תוכלו לקרוא על האופן שבו דחקו לשם את אלה שסירבו לעבור, ובבלוג של עידן לנדו לקבל תמונה מלאה על ההיסטוריה של המקום).

מפת האזור - באדום תוכנית המתאר של חירן, החץ מצביע על הבתים אותם היא דורסת. מקור: במקום
מפת האזור – באדום תוכנית המתאר של חירן, החץ מצביע על הבתים אותם היא דורסת. מקור: ״במקום״

בשנת 2002 נקבע גירוש נוסף. הפעם, החליטה ממשלת ישראל בראשות שרון להקים 14 יישובים בנגב הצפוני, בהם חירן (אליו נשוב בהמשך). ממש ממש במקרה, חלק מהאדמות שהוקצו לחירן דורסות את הבתים של אום אל-חיראן, מתעלמות מקיומם של בני אדם במקום. אז מה עושים? מפנים. לאן? ליישוב הסמוך חורה. לא עזרו התנגדויות של גופים ירוקים ותכנוניים, לא עזרו ועדות, לא עזרו מחאות התושבים. כי זה בכלל לא רלוונטי – המטרה העליונה היא לנקות את השטח מערבים, וכל האמצעים כשרים.

הריסות, 22.01.17. צילום: תמי ריקליס ויונית נעמן, cc by-nc-sa
הריסות, 22.01.17. צילום: תמי ריקליס ויונית נעמן, cc by-nc-sa

ב-2010 אום אל-חיראן דווקא קיבל הכרה בוועדה המחוזית, אולם אז לשכת נתניהו התערבה כדי להפוך את ההחלטה על פיה. שלוש-עשרה שנה של מאבקים משפטיים קשים לא הצליחו להטות את הכף, ובית המשפט העליון הכשיר את הנבלה ברוב של 2:1 כך שההתיישבות "בוטלה כדין" על ידי המדינה. אם כן ב-1948 זה היה קיבוץ שובל, היום זו ההתנחלות חירן של תנועת "אור" שהוקמה ב-2002 על מנת "ליישב ולפתח" ופועלת בשיתוף פעולה הדוק עם קרן קיימת לישראל. מטרתה המוצהרת היא להקים יישובים מחזקי לאום בתוך הקו הירוק, בעיקר בנגב ובגליל, בבחינת "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך".

הגורל שלנו זה לחיות יחד

דמותו של יעקוב אבו-אלקיעאן שעולה מתיאורי התושבים באום אל-חיראן היא של מחנך אהוב ומוערך, עדין ומנומס. "הבית שלו הוא הבית הכי קרוב לגדר שלהם", מספרת אשתו השנייה של המנוח, ד״ר אמל אבו-סעד (42), ראש תוכנית חינוך לגיל הרך במגזר הבדווי במכללת קיי בבאר שבע. "הוא לא פירק בורג אחד, לא הפריע להם. אנשים היו אומרים לו: חסמו לך את האוויר, והרעש והחפירות, והוא היה אומר, בסדר, מה לעשות, זו העבודה שלהם, הם עושים את העבודה שלהם, והוא סובל במשך שנה ולא הפריע לאף אחד״.

ד״ר אבו-סעד לא התראיינה עד היום לכלי תקשורת ישראליים. לדבריה, צברה בימים האחרונים הרבה מחשבות ותחושות שהייתה רוצה לשתף בהן את הציבור. היא סיפרה לנו על הקושי להמשיך בלי יעקוב, לגדל יתומים ולהסתכל בעיניים למציאות הקשה שבה ביתה נחרב על מפעלות חייה. בערפל הכללי ששורה על הנסיבות שבהן התרחש האירוע הקשה בשבוע שעבר, מנסה אמל להבין מה בעצם קרה. "לא קיבלתי שום הודעה מאף מקור שאני צריכה לפנות את הבית. הייתי מוציאה את כל הדברים שלי, את כל הזיכרונות שלי. אני לא יודעת אם ההריסה הייתה עונש או משהו מתוכנן. אני אמא, אני לבד וזה מאוד קשה. להרוס לי את הבית ולהישאר בלי קורת גג זה מאוד כואב. גם כואב על כל היישוב, על השכנים שלי שהם קרובי משפחה של הילדים שלי״.

גם היא שותפה לתחושת העלבון והכעס על היחס שלו זוכים הבדואים בכלל, ובמקרה הזה בפרט: "אנחנו משפחה כל כך משכילה, שמדינת ישראל יכולה רק להתגאות בה… הרבה רופאים ורוקחים ומשכילים, אני דוקטור, ואחים של בעלי מנהל בית ספר ומפקח. אנחנו תפארת למדינת ישראל, וזה קשה שמתייחסים אלינו כלא שייכים. אני קודם כל רוצה שיתייחסו ויחשבו על ערביי ישראל כאל תושבי המדינה. אנחנו לא כתבנו את הגורל שלנו [לחיות ב]יחד – זה מה שנכתב לשני העמים. אני חושבת שצריך לחנך לסובלנות, לכבד את האחר. גם אם הערבים יהרגו כל יום, היהודים לא יצאו; גם אם היהודים יהרגו כל יום, הערבים לא יצאו. הדרך היחידה היא לחיות ביחד."

במעבה היער

אין לנו יומרה להבין מביקור אחד בן כמה שעות את הדינמיקה המשפחתית הצפופה, אין לנו יכולת להתמודד עם נושא ריבוי הנשים. לא הרגשנו שזה מקומנו בסיטואציה, שבה יש גופה שעדיין לא הובאה לקבורה, ושאנחנו לחלוטין זרות בה, אורחות לרגע. בלב כבד נסענו משם, לחפש את חלוצי האור, שכפי שמעידים על עצמם בקליפ החוגג את קיומם "אולי חיים קצת בסרט, אך בלב האש בוערת."

ניתן היה להבחין בתשתית המאפשרת קיום הגון – חשמל, פחים, מים ואפילו מתקן מחזור. על אחד הקרוואנים בצד השני של הגדר התנוססה כתובת: חירן בגבורה ובשמחה

עד שיפנו עבורם את השטח, אנשי גרעין חירן שוהים בינתיים בחסות קק"ל ב״מחנה זמני״ ביער יתיר. נסענו כה וכה והסתבכנו בדרך, עד שבמעבה היער מצאנו מבצר קטן. עמדנו מול שער הברזל הצהוב הממונע, המוכר לכולנו היטב משלל קיבוצים ומושבים בארצנו המסתגרת אשכולות אשכולות מפני מי שלא עברו את ועדות הקבלה. קראנו, שרקנו, אך מלבד כמה כלבים איש לא ניגש לשער שעליו נפרשה כרזה המבשרת על השינוי התחבורתי הקרב ובא בדרום הר חברון. בנקל ניתן היה להבחין בתשתית המאפשרת קיום הגון – חשמל, פחי אשפה, שעון מים ואפילו מתקן מחזור. קולות מאחד המבנים רימזו על הימצאו של גן ילדים. על אחד הקרוואנים בצד השני של הגדר התנוססה בגאון הכתובת: חירן – בגבורה ובשמחה. האוויר היה נקי, הדרך סלולה, הגדר מהודקת. הקיום מוגן מפני העולם החיצון, שבו, רק כמה ימים קודם לכן, נהרסו בתים ונגדעו חיים באיבם.

בראש אתר הבית של מתיישבי הנגב השמחים והגיבורים, שאימצו לחיקם את הערכים "חיים, דרך, אמונה" נכתב ש"גרעין חירן בקליטה מתמדת". אם שרדתם עד סוף הסרטון, יכולתם להיווכח שהתושבים העולצים מקווים רק שהשם יוחלף "למשהו מהמם". באמת, מי צריך את הההיסטוריה החירנית הזאת על הראש. התקשרנו לתחיה כדי לשאול כמה שאלות על הקליטה המתמדת ועל השלכותיה על הסביבה. תחיה הפנתה אותנו לשמואל הדובר. הדובר סירב להתראיין: "אנחנו אנשים פשוטים שחיים את החיים שלנו. אנחנו לא מתראיינים ולא מתעסקים עם תקשורת". אנשי חירן, ממש כמו בדואים, אנשים פשוטים. שמואל משתמש דווקא בדימוי עירוני אחר כדי להצדיק את הסירוב: "כמו שההורים שלי ברעננה לא מתראיינים, גם אנחנו לא מתראיינים. אתם מוזמנים לבוא לבקר ולראות את היער היפה."

שער היישוב הזמני של גרעין חירן בתוך יער יתיר, 22.01.17. צילום: תמי ריקליס ויונית נעמן, cc by-nc-sa
שער היישוב הזמני של גרעין חירן בתוך יער יתיר, 22.01.17. צילום: תמי ריקליס ויונית נעמן, cc by-nc-sa
המבצר ביער יתיר של גרעין חירן
היישוב הזמני של גרעין חירן בתוך יער יתיר, 22.01.17. צילום: תמי ריקליס ויונית נעמן, cc by-nc-sa

אז את היער היפה של האנשים הפשוטים מפריחי השממה ראינו. נחשפנו גם לכוחה של אמונה ולצדקת הדרך. בתחנת הדלק בצומת שוקת, בדרכנו חזרה, צפינו בטלוויזיה במפכ״ל רוני אלשיך מדבר במסיבת עיתונאים: ״אנחנו ראינו פיגוע דריסה ואין שום דבר כרגע שסותר את זה״. השר ארדן, זה שקבע מיד כי "מחבל השייך לתנועה האסלאמית דהר לעבר כוחותינו”, לא מרגיש שהוא צריך לחזור בו, חלילה. הציווי המוסרי הבסיסי עובר היפוך מעוות: בני אדם אשמים עד שלא הוכחה חפותם. אבל לא כל בני האדם, כמובן.

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. בלהה גולן

    כתבה מצויינת ,על אמת עצובה ומרגיזה כל כך.

  2. איסר הלפרין

    תודה על המאמר החשוב. הערה אחת: הביטוי "לוחמי משטרה ומג"ב" – שגוי. הצבא, מג"ב, וכמובן השוטרים אינם "לוחמים". הצבא הישראלי חדל להיות צבא שנלחם. הוא גוף של מיליציות מזויינות שאנשיהן בהמות פרימיטיביות אלימות העוסקות בדיכוי האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים הכבושים הנתונה זה 50 שנה לכיבוש אכזרי. ההביטוי הנכון הוא: קלגסים. אשר למג"ב ("משמר הגבול" – במדינה שאין לה גבול!), בשורותיו משרתים בהמות פרימיטיביות אלימות הסובלות מפיגור שכלי עמוק, שאפילו הצבא מקיא אותם מתוכו. ואילו המשטרה, נו-טוב, איפה הימים שהיו לנו שוטרים בעלי שיעור קומתו של השוטר אזולאי הפרימיטיבי, יציר דימיונו של אפרים קישון?. זהו גוף שגם כאשר מגיע אדם לאחת מתחנותיו עם סכין נוטפת דם ואומר, "רצחתי עכשיו מישהו," חוקריו לא יצליחו לפענח את התעלומה. בלי מכות רצח, אין "פיענוח". סמליו של הגוף הזה הם הכיפה הענקית המכסה את פדחתו של העומד בראשו, אהרון אל-שיח', איש המוח'אבראת היאהודי – גוף ששום מעשה נבלה אינו זר לו (קו 300, זוכרים?) – השפם המזרח-תיכוני הגדול, וכמובן הכרס אדירת הממדים – טיפוס שנראה כמו קריקטורה של חוקר אכזרי במוח'אבראת הסורי.

  3. רחמן חיים

    אתן מבקשות חקירת אמת מן המשטרה על השקרים שלה? הצחקתם אותנו.
    המשטר הנוכחי ידו מגואלת בדמם של ערבים ויהודים חפים מפשע (כדי להסית את דעת הקהל מגניבות ושחיתויות כספיות של 'מנהיגיו') וצריך לפעול שתיתן את הדין בבית המשפט הבינלאומי בהאג כפושעי מלחמה.
    ולתושבים העתידיים של חירן: אתם תחיו באתר של גזלה; השם ייתן ומקומכם יהיה שׁוֹמֵם ואבֵל כמו שהמקום נכבש בעבורכם באבל של הבדווים, שעולים עליכם ברמתם המוסרית כשמיים אל תהום הנשייה.

  4. ספקן

    משהו מאוד מוזר פה. אם משפחת יעקב אבו-אלקיעאן הם לתפארת מדינת ישראל, כנראה ידעו שאין להם בעלות על קרקע, למה לא רצו לקנות דירה נגיד בבאר שבע, כי דירה זה לא קרקע? למה התעקשו 60 שנים לגור במקום ללא חיבור למים ולחשמל? למה לא הסכימו לעבור?

  5. שושנה גבאי

    אכן תקשורת אלטרנטיבית . צמאתי לכתבת שטח של עיתונאים ישרים והגונים והראיון עם אלמנתו המרשימה של המנוח שדיברה באצילות ובאיפוק על הורסי ביתה ורוצחי בעלה והעובדה שאתן הראשונות לראיין אותה רק הוכיח את היחס המנוול של המשטר והאזרחים היהודים כלפי האזרחים הבדואים .

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X