string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

בלי גילה לא היינו פה היום

הר געש מתפרץ של תקווה מלוכלכת ולא מסודרת, שבאה מכאב, מדחייה, ממאבק. עם מותה של גילה גולדשטיין
עידו קטרי

עו"ד, פעיל בפרויקט גילה להעצמה טרנסית וחוקר שונות מגדרית במשפט ויחסה עם גזע ולאומיות

את גילה פגשתי כמה וכמה פעמים, אבל כדרכה, היא אף פעם לא זכרה מי אני, אז קשה לי להגיד שהכרתי אותה. יחד עם זאת, מאד עצוב לי לכתוב דברים לזכרה. אפילו אני, שלא היה קרוב בכלל, מרגיש אֵבֶל במובן הקרוב ביותר, עם לב כבד במובן המילולי ביותר, עם בכי שרוצה לפרוץ ונבלע. ידעתי שבריאותה מתדרדרת. למעשה, וזה אולי מוזר לכתוב את זה, מותה של גילה הוא לא הדבר המפתיע. הדבר המפתיע הוא שהיא חיה עד עכשיו. כי גילה היתה אישה שלא אמורה להיות אישה, שלא חיה במין אליו היא הושמה בכפייה בלידתה וששרדה חיים של אלימות בשל כך. גילה היתה אישה ששרדה את הרחובות, את העוני, את בתי הכלא ואת הזנות במשך עשורים, עוד מהימים שלא הייתה קהילה. גילה והחברות שלה בנו לעצמן קהילה, קהילה של מורדות שעשו כל מה שצריך כדי לשרוד, שלא דיברו בשפה גבוהה על ״פוליטיקה של הצטלבויות״ (Intersectionality) אבל חיו אותה.

ב-2011, כשניסינו לחשוב איך לקרוא לתנועה האקטיביסטית הטרנסית שהקמנו, לילך בן-דוד הציעה את השם "פרויקט גילה להעצמה טרנסית". אני חושב שההחלטה לאמץ את השם התקבלה בקונצנזוס כמעט מיידי. הרגשנו שיש לנו חוב עצום כלפי הדור של גילה, על הדרך שהן סללו בשבילנו. שמענו את הסיפורים המושתקים על איך הן בראו את עצמן בדמותה של קוקסינל, הרבה לפני שהייתה בסביבה איזה נראות להט"בית אחרת; שמענו על הזמנים שלהן בבתי הכלא לגברים ואיך הן יצרו לעצמן מרחב במצב בלתי אפשרי; ושמענו גם על איך הן השקיעו את הכסף שהן הרוויחו בזנות באגודת הלהט"ב בימיה הראשונים, משלמות בגופן על הזכויות של אחרים.

גילה גולדשטיין. צילום: חנה סהר
גילה גולדשטיין. צילום: חנה סהר

כשבחרנו לקרוא לפרויקט על שם גילה, עוד בחייה, רצינו לכבד את ההיסטוריה שלנו. רצינו לזכור שהמאבק הטרנסי, הלהט"בי, הקווירי, הוא מאבק שבא מהרחובות, שבא מקוקסינליות, שבא מנשים שלא רוצות לדבר בשפה נקייה. במובן הכי פשוט, בלי גילה אנחנו לא היינו פה היום, בלי גילה אנחנו, הטרנסים 'המכובדים' שהולכים לכנסת ומגישים עתירות וחושפים נהלים ודורשים תשובות ומופיעים בתקשורת, לא היינו כאן. אבל אנחנו גם לא כאן לבד. הלוחמות הכי אמיצות על החופש שלנו, הן לא אלו שמתלבשים מהוגן ומוזמנים לשבת בשולחן של מקבלי ההחלטות – הן הנשים שהולכות בלילות ברחובות החשוכים, שממשיכות להיאבק בחייהן על המקום של כולנו במרחב הציבורי.

gila gila
גילה גולדשטיין בערב ההשקה של ״פרויקט גילה להעצמה טרנסית״, 2013

בערב ההשקה של הפרויקט עשינו כל מאמץ כדי שגילה תהיה שם, והיא הייתה שם. בטון האופייני שלה היא השתלטה על כל הערב, בהערות ביניים ועל הבמה. מצהירה הצהרות, שרה שירים ומאיימת לחשוף שדיים. זה היה בדיוק מה שקיוויתי שיהיה ואני מקווה שהיא הצליחה גם לשמוע כמה הערכנו אותה, הערצנו אותה ואהבנו אותה על כל מה שעשתה בשבילנו.

ה"אני מאמינה" שלנו בפרויקט גילה מבוסס על מה שהיא לדעתנו המורשת של גילה – הרעיון שהקהילות השונות שלנו מרכיבות שרשרת אנושית אחת, באמונה שהכוח שלנו נמדד בחולייה החלשה ביותר וכדי שכולנו נהיה חזקות אנחנו צריכות לתת לה להנהיג איתנו, לדאוג קודם כל לנגישות שלה למשאבים ולהזדמנויות. מאז עברו שש שנים. בימים אלה פרויקט גילה נמצא במקום קשה בעצמו, ספוג באבל על האחיות שלנו למאבק, על מאי ועל דןוג, מותש מהמאמץ לעבוד מהלב בלי לחשוב על הכיס, בקהילות שבהן הצרות לא מפסיקות להגיע.

בערב ההוא גילה הייתה הר געש מתפרץ של תקווה. תקווה מלוכלכת ולא מסודרת, שבאה מכאב, מדחייה, ממאבק. זאת גם המורשת של גילה ובע"ה, גם אותה נמשיך לשמר בפרויקט שקרוי על שמה, כדי שתהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

*תודה לאילי אבידן עזר על העזרה בכתיבת הטקסט.

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יוסףה מקיטון

    עידו יקר, תודה על המילים שלך.

    הפעם האחרונה שפגשתי את גילה, והיחידה שממש דיברנו, היתה בביקור שלה בבאר-שבע לפני כשלשה חודשים במסגרת פעילות של "פורום דו-קיום בנגב" לציון יום הזיכרון הטרנסי.

    גילה באה עם הבמאי שעשה סרט על חייה, ועם חברות, ועם הישירות והכנות והעוצמה שלה. הרגשתי בר-מזל מאד לראות את הסרט עם "קומנטרי" של הגיבורה לאורכו (ושל החברות שלה גם) וללמוד מנסיונה ודעותיה אודות זנות, מאבק מגדרי ועוד בשיחה הנהדרת והלא-מסודרת שהתפתחה אחר-כך.

    גילה נפטרה כשהיא מבוגרת מאמא שלי (תיבדל לחיים ארוכים) בשנה אחת בלבד. לא קשישה. אמנם כפי שכתבת, הפלא הוא שהצליחה לחיות עד עכשיו כי אכן חיים של מאבק הם חיים שוחקים, גם פיזית, וסטטיסטית קצרים יותר. מה שהצליחה להשיג ולשנות בחייה, העזרה שהגישה לכה רבות, מספיקים לכמה וכמה תקופות חיים.

    אגב: טל(י) היקרה כתבה מילים מדויקות על התאבדותה של דןוג: https://affarsek.wordpress.com/2017/01/27/danveg/ שכדאי לקרוא.