string(2) "he"
string(2) "he" -array(1) { ["pll_language"]=> string(2) "he" }

סופו של הניאו-ליברליזם הפרוגרסיבי

יש בהחלט הרבה סיבות לדאגה לנוכח ממשל טראמפ, אבל אל לנו להתאבל על התמוטטות ההגמוניה הניאו-ליברלית או על ניפוץ אחיזת הברזל של הקלינטוניזם במפלגה הדמוקרטית. לא רק סכנה יש בכך, אלא גם הזדמנות: האפשרות לבנות שמאל חדש חדש
ננסי פרייזר

תרגום: יוענה גונן

בחירתו של דונלד טראמפ מייצגת אירוע אחד בסדרת התקוממויות פוליטיות דרמטיות, אשר יחד מסמנות את קריסתה של ההגמוניה הניאו-ליברלית. ההתקוממויות הללו כוללות, בין היתר, את ההצבעה לטובת הברקזיט בבריטניה, דחיית הרפורמות של רנצי באיטליה, הקמפיין למען בחירה בברני סנדרס כמועמד המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית והתמיכה הגוברת במפלגת ״החזית הלאומית״ בצרפת. על אף שהן נבדלות זו מזו באידיאולוגיה וביעדים, מרידות הבוחרים האלו חולקות מטרה משותפת: כולן מהוות סירוב לגלובליזציה תאגידית, לניאו-ליברליזם ולמוסדות הפוליטיים שקידמו אותם. בכל אחד מהמקרים, המצביעים אומרים ״לא!״ לצירוף הקטלני של צנע, סחר חופשי, חובות טורפניים ותעסוקה בלתי יציבה בשכר נמוך, שמאפיינים את הקפיטליזם הפיננסי כיום. ההצבעות שלהם הן תגובה למשבר המבני של צורה זו של קפיטליזם, שהחל להתברר במלואו כאשר הסדר הפיננסי העולמי כמעט התמוטט בשנת 2008.

עד לאחרונה התגובה העיקרית למשבר הזה היתה מחאה חברתית – דרמטית ומלאת חיים, ללא ספק, אך ברובה בת-חלוף. המערכות הפוליטיות, לעומת זאת, נראו חסינות למדי, עדיין נשלטות על-ידי פונקציונרים מפלגתיים ואליטות ממסדיות, לפחות במדינות קפיטליסטיות חזקות כמו ארה״ב, בריטניה וגרמניה. אך כעת, גלי הדף אלקטורליים מהדהדים בכל רחבי העולם, לרבות במבצרי ההון הגלובלי. אלה שהצביעו לטראמפ, כמו אלה שהצביעו בעד הברקזיט ונגד הרפורמות האיטלקיות, התקוממו נגד אדוניהם הפוליטיים. מתוך עיקום אף אל מול המוסדות המפלגתיים, הם דחו מעליהם את המערכות ששחקו את תנאי חייהם במהלך שלושים השנים האחרונות. ההפתעה אינה בכך שהם עשו זאת – אלא בכך שנדרש להם זמן כה רב לזה.

צעדה נגד הברקזיט, 2.7.2016. צילום: cc by-Alex
צעדה נגד הברקזיט, 02.07.16. אלה שהצביעו לטראמפ, כמו אלה שהצביעו בעד הברקזיט ונגד הרפורמות האיטלקיות, התקוממו נגד אדוניהם הפוליטיים. צילום: cc by-Alex

ובכל זאת, נצחונו של טראמפ אינו רק מרד נגד המגזר הפיננסי הגלובלי. מה שמצביעיו דחו אינו ניאו-ליברליזם נקודה, אלא ניאו-ליברליזם פרוגרסיבי. זה עשוי להישמע כמו אוקסימורון לאנשים מסוימים, אבל זהו מערך פוליטי ממשי, גם אם חריג, אשר טומן בחובו את המפתח להבנת תוצאות הבחירות בארה״ב ואולי גם מספר התפתחויות במקומות אחרים. בצורתו האמריקאית, ניאו-ליברליזם פרוגרסיבי הוא ברית של זרמי המיינסטרים של תנועות חברתיות חדשות (פמיניזם, אנטי-גזענות, רב-תרבותיות וזכויות להט"ב) מצד אחד, ושל מגזרים עסקיים יוקרתיים ״סימבוליים״ ומבוססי-שירותים (וול סטריט, עמק הסיליקון והוליווד) מן הצד האחר. במסגרת הברית הזו, כוחות פרוגרסיביים חוברים בצורה יעילה לכוחות הקפיטליזם הקוגניטיבי, בייחוד הפיננסיאליזציה. גם אם מבלי דעת, הראשונים מעניקים את הכריזמה שלהם לאחרונים. אידיאלים כמו גיוון והעצמה, שיכולים ברמת העיקרון לשרת מטרות שונות, מוסיפים עתה ברק למדיניות שהחריבה את הייצור ואת מה שהיה פעם חיי מעמד הביניים.

הניאו-ליברליזם הפרוגרסיבי התפתח בארה״ב במרוצת שלושת העשורים האחרונים ואושרר עם היבחרו של ביל קלינטון ב-1992. קלינטון היה המהנדס הראשי ונושא הדגל של ״הדמוקרטים החדשים״, המקבילה האמריקאית ל״לייבור החדש״ של טוני בלייר. במקום קואליציית הניו דיל – של עובדי ייצור מאוגדים, אפריקאים-אמריקאים ומעמד הביניים העירוני – הוא יצר ברית חדשה של יזמים, תושבי פרוורים, תנועות חברתיות חדשות וצעירים, שהצהירו על טוהר הכוונות הפרוגרסיבי שלהם באמצעות אימוץ גיוון, רב-תרבותיות וזכויות נשים.

גם בעודו תומך ברעיונות פרוגרסיביים כאלה, חיזר משטר קלינטון אחרי וול סטריט. כשהוא מוסר את הכלכלה לידי גולדמן סאקס, הוא ביצע דה-רגולציה של מערכת הבנקאות וניהל מו״מ על הסכמי הסחר החופשי שהאיצו את דעיכת התעשייה. מה שנותר בצד הדרך היה ״חגורת החלודה״ – בעבר מעוז הדמוקרטיה החברתית של הניו דיל, וכיום המחוז שהעניק את הקולג׳ האלקטורלי לדונלד טראמפ. האזור הזה, יחד עם מרכזי תעשייה חדשים יותר בדרום, ספג מכה קשה מהפיננסיאליזציה משוללת הרסן שהתרחשה בשני העשורים האחרונים. המדיניות של קלינטון – שהומשכה בידי יורשיו, לרבות ברק אובמה – דירדרה את תנאי החיים של כל האנשים העובדים, אבל בייחוד של אלה שמועסקים בייצור תעשייתי. בקצרה, הקלינטוניזם נושא בנתח משמעותי מהאחריות להיחלשות איגודי העובדים, צניחת השכר הריאלי, התפוררות הביטחון התעסוקתי ועליית מודל המשפחה של שני מפרנסים במקום השכר המשפחתי הנכחד.

כפי שנרמז מן הנקודה האחרונה, המתקפה על הביטחון החברתי כוסתה בציפוי מבריק של כריזמה משחררת, שהושאלה מן התנועות החברתיות החדשות. במהלך השנים שבהן הייצור קרס, רחשה המדינה מדיבורים על ״גיוון״, ״העצמה״ ו״אי-אפליה״. בזיהוי ״קידמה״ עם מריטוקרטיה במקום עם שוויון, המונחים האלה חיברו בין ״שחרור״ לבין עלייתה של אליטה מצומצמת של נשים, מיעוטים והומואים ״מוכשרים״ בהיררכיה התאגידית שבה המנצח לוקח הכל, במקום ביטול ההיררכיה הזו. פרשנויות ליברליות-אינדיבידואליסטיות כאלה של ״קידמה״ החליפו בהדרגה את הפרשנויות היקרות יותר, אנטי-היררכיות, שוויוניות, רגישות למעמד ואנטי-קפיטליסטיות, אשר פרחו בשנות ה-60 וה-70.

הקלינטוניזם נושא בנתח משמעותי מהאחריות להיחלשות האיגודים, צניחת השכר הריאלי, התפוררות הביטחון התעסוקתי ועליית מודל שני המפרנסים במקום השכר המשפחתי הנכחד

עם דעיכת השמאל החדש, הביקורת המבנית שלו בנוגע לחברה הקפיטליסטית התפוגגה, והגישה הליברלית-אינדיבידואליסטית האופיינית לארה״ב ביססה את עצמה מחדש, מכווצת באופן בלתי נראה את שאיפותיהם של ״פרוגרסיביים״ ושל שמאלנים-בעיני-עצמם. אך מה שחתם את העניין היה עליית הניאו-ליברליזם במקביל לאבולוציה הזו. מפלגה שנחושה לבצע ליברליזציה לכלכלה הקפיטליסטית מצאה את זיווגה המושלם בדמות פמיניזם תאגידי מריטוקרטי, שממוקד ב-״leaning in״ וב״סדיקת תקרת הזכוכית״.

התוצאה היתה ״ניאו-ליברליזם פרוגרסיבי״ המערבב אידיאלים מקוצצים של שחרור עם צורות קטלניות של פיננסיאליזציה. זוהי התערובת שנדחתה בכללותה על-ידי מצביעי טראמפ. בין הבולטים שנותרו מאחור בעולם קוסמופוליטי חדש ומופלא זה היו עובדי תעשייה, כמובן, אך גם מנהלים, בעלי עסקים קטנים וכל אלה שנשענו על התעשייה בחגורת החלודה ובדרום, כמו גם אוכלוסיות כפריות שנפגעו קשה מאבטלה ומסמים. מבחינת האוכלוסיות הללו, הנזק של דעיכת התעשייה הצטרף לעלבון המוסרניות הפרוגרסיבית, שבאופן קבוע התייחסה אליהם כנחשלים מבחינה תרבותית. בדחייתם את הגלובליזציה, מצביעי טראמפ התנערו גם מן הקוסמופוליטיות הליברלית המזוהה איתה. בעבור חלקם (אם כי בשום אופן לא כולם) נדרש רק צעד קטן כדי להאשים בהידרדרות מצבם את הפוליטיקלי קורקט, אנשים כהי עור, מהגרים ומוסלמים. בעיניהם, וול סטריט והפמיניסטיות הם שני צדדים של אותו מטבע, שהתאחדו באופן מושלם בדמותה של הילרי קלינטון.

מה שאיפשר את הצירוף הזה היה היעדרו של שמאל אמיתי. על אף התפרצויות תקופתיות כמו אוקיופיי וול סטריט, שהתגלו כקצרות מועד, לא היתה כל נוכחות שמאלית קבועה בארה״ב מזה כמה עשורים. ולא היה גם אף נרטיב שמאלי מקיף, שיכול לחבר בין התלונות הלגיטימיות של תומכי טראמפ לבין ביקורת רחבה על תהליך הפיננסיאליזציה מצד אחד, ולבין חזון שחרור אנטי-גזעני, אנטי-סקסיסטי ואנטי-היררכי מצד שני. העובדה שחיבורים פוטנציאליים בין תנועות עובדים לבין התנועות החברתיות החדשות נזנחו ודעכו היתה הרסנית לא פחות. כשהם מנותקים נותרו שני הקטבים הללו, החיוניים לשמאל בר-קיימא, במרחק קילומטרים רבים זה מזה, ממתינים להצגתם בתור ניגודים.

כך לפחות עד הקמפיין הראשוני המרשים של ברני סנדרס, שנאבק לאחד אותם אחרי קצת דרבון מצד תנועת Black Lives Matter. תוך שהוא מרסק את ההיגיון הניאו-ליברלי השליט, המרד של סנדרס היה המקבילה הדמוקרטית לטראמפ. בשעה שטראמפ הפך את הממסד הרפובליקני על ראשו, ברני היה כפסע מניצחון על ממשיכתו הנבחרת של אובמה, שאנשיה שלטו בכל מנגנוני הכוח במפלגה הדמוקרטית. ביחד, סנדרס וטראמפ עוררו רוב עצום מהבוחרים האמריקאים. אבל רק הפופוליזם הריאקציונרי של טראמפ שרד. בעוד הוא מנתב בקלות מול יריביו הרפובליקנים, לרבות אלה שהיו חביבים על התורמים הגדולים ועל מנהיגי המפלגה, ההתקוממות של סנדרס נבלמה ביעילות בידי מפלגה דמוקרטית פחות דמוקרטית. עד למועד הבחירות הכלליות, האלטרנטיבה השמאלית דוכאה. מה שנשאר היה ברירת הובסון (בחירה כביכול חופשית בין משהו לא מוצלח לבין כלום – י״ג) בין פופוליזם ריאקציונרי לניאו-ליברליזם פרוגרסיבי. כשהשמאל-לכאורה צופף שורות לצד הילרי קלינטון, הפור נפל.

קלינטון וסנדרס, ארבעה ימים לפני הבחירות. צילום: עמוד הפייסבוק של ברני סנדרס
קלינטון וסנדרס, ארבעה ימים לפני הבחירות. ברני היה כפסע מניצחון על ממשיכתו הנבחרת של אובמה, שאנשיה שלטו בכל מנגנוני הכוח במפלגה הדמוקרטית. צילום: עמוד הפייסבוק של ברני סנדרס

ובכל זאת, ומעתה ואילך, זוהי בחירה שעל השמאל לסרב לה. במקום לקבל את התנאים המוצגים לנו בידי המעמדות הפוליטיים, שמנגידים בין שחרור לבין הגנה סוציאלית, עלינו לפעול להגדרתם מחדש תוך התבססות על המאגר העצום והמתרחב של דחייה חברתית מן הסדר הקיים. במקום לתמוך בפיננסיאליזציה-שהפכה-לשחרור מול הגנה סוציאלית, עלינו לבנות ברית חדשה של שחרור ושל הגנה סוציאלית מול הפיננסיאליזציה. בפרויקט הזה, שנשען על הפרויקט של סנדרס, שחרור אינו גיוון בהיררכיה התאגידית, אלא ביטולה. כמו כן, שגשוג אינו עליית ערכי המניות או רווחי התאגידים, אלא תנאי הסף החומריים לחיים טובים לכל. הצירוף הזה הוא התגובה הערכית והמנצחת היחידה בנסיבות הנוכחיות.

אני, כשלעצמי, איני מזילה דמעות על תבוסת הניאו-ליברליזם הפרוגרסיבי. יש בהחלט הרבה סיבות לדאגה לנוכח ממשל טראמפ הגזעני, העוין כלפי מהגרים והאנטי-אקולוגי. אבל אל לנו להתאבל על התמוטטותה של ההגמוניה הניאו-ליברלית, ולא על ניפוץ אחיזת הברזל של הקלינטוניזם במפלגה הדמוקרטית. נצחונו של טראמפ סימל תבוסה לברית בין האמנסיפציה לפיננסיאליזציה; אבל כהונתו אינה מציעה כל פתרון למשבר הנוכחי, הבטחה למשטר חדש או הגמוניה בטוחה. במקום זאת, אנו עומדים בפני תקופת מעבר בין משטרים, מצב פתוח ובלתי יציב שבו הלבבות והמוחות זמינים לכל דורש. מצב זה טומן בחובו לא רק סכנה אלא גם הזדמנות: האפשרות לבנות שמאל חדש חדש.

אנו עומדים בפני תקופת מעבר בין משטרים, מצב פתוח ובלתי יציב שבו הלבבות והמוחות זמינים לכל דורש. מצב זה טומן בחובו לא רק סכנה אלא גם הזדמנות:
לבנות שמאל חדש חדש

כדי שזה יקרה, דרושה בין היתר התבוננות עצמית משמעותית מצד הפרוגרסיבים שהתגייסו לקמפיין של קלינטון. יהיה עליהם לנטוש את המיתוס המנחם אך שגוי לפיו הם הפסידו ל״סל של נקלים״ (גזענים, מיזוגנים, איסלמופובים והומופובים), שקיבלו סיוע מוולדימיר פוטין ומה-FBI. יהיה עליהם להכיר באחריות שלהם למתרחש לאחר שהקריבו את ההגנה הסוציאלית, את הרווחה החומרית ואת כבוד מעמד הפועלים לטובת פרשנויות שגויות של שחרור בתור מריטוקרטיה, גיוון והעצמה. יהיה עליהם לחשוב לעומק על האופן שבו נוכל לשנות את הכלכלה הפוליטית של קפיטליזם ההון, תוך שאנו מחיים את הסיסמה של סנדרס ״סוציאליזם דמוקרטי״ ומבררים מה משמעותה במאה ה-21. יהיה עליהם, יותר מהכל, להושיט יד להמון הבוחרים של טראמפ שאינם גזענים ואינם ימנים מחויבים – אלא בעצמם נפגעי ״המערכת המוטה״, שאפשר וצריך לגייס אותם לפרויקט האנטי-ניאו-ליברלי של השמאל המתחדש.

אין פירוש הדבר כי יש להשתיק סוגיות דחופות הנוגעות לגזענות או לסקסיזם, אך כן פירושו שצריך להראות כיצד מוצאים הדיכויים ההיסטוריים הוותיקים האלה צידוקים וביטויים חדשים כיום, במסגרת קפיטליזם ההון. עלינו להפריך את תפיסת סכום-האפס השקרית ששלטה במערכת הבחירות ולחבר בין הפגיעות שספגו נשים וכהי עור לבין אלה שספגו רבים ממצביעיו של טראמפ. כך יוכל השמאל המתעורר להניח את היסודות לקואליציה חדשה וחזקה, שמחויבת למאבק למען כולם.

פורסם במקור ב-2.1.2017 במגזין Dissent

ננסי פרייזר היא מרצה לפילוסופיה ולפוליטיקה בניו סקול בניו יורק. ספרה האחרון, ״Fortunes of Feminism: From State-Managed Capitalism to Neoliberal Crisis״, יצא בשנת 2013

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יוסףה מקיטון

    כן כן כןןןןן! סוף סוף! תודה, יוענה, על התרגום, והעוקץ על הפרסום.
    מאז תחילת קמפיין הבחירות הכה ארוך בארה"ב, דרך נצחונו של טראמפ ועד היום לא קראתי בשום מקום ניתוח כל כך קולע ומדוייק ושימושי פוליטית.

    וכמובן שזה מאד מאד רלבנטי לכאן: ליברלים מימין, ליברלים משמאל, ליברלים מסריחים בכל מקום…

  2. א

    חשבתי שסיריזה היה חדש חדש, אז חדש חדש חדש?

  3. דני

    המציאות האמריקאית היא אמריקאית, לא ממש זהה למציאות כאן, וצריך להיות ער לזה כשעושים השוואות. הניאו- ליברליזם הקלינטוני בהחלט רקוב ודוחה, ואין גם ספק שהבגידה הכלכלית והעדר כל חזון כלכלי הם דבר הרסני. אבל זו טעות לחשוב שזו הבעיה היחידה של השמאל. פוליטיקת הזהויות על נגזרותיה השונות היא בעיה בפני עצמה, שבה הכוונות הטובות בשילוב שיח של בורות וחד ממדיות מיצו את עצמם והובילו לגזענות הפוכה ליבוי שנאה ופונדמנטליזם. קריאה שוטפת בהעוקץ בהחלט נותנת טעם של כל התכונות השליליות האלו של השיח השמאלני החדש, בין אם בשיח המזרחי, הפמיניסטי, או יהודי-ערבי. כל עוד זה לא יתאזן, השמאל לא יגיע רחוק.

  4. חזי

    דיסנט? האשכנזים הציונים האלה?

  5. דרור

    מאמר מבריק ופותח עיניים, למי שמעוניין לפתוח אותן.