string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

כל המחדלים כולם: 889 יום לשבי אברה מנגיסטו

בשכונת מצוקה אחת באשקלון חיות משפחות שהסיכויים שלהן להצליח שקולים לסיכוי שמחר יפרוץ כאן השלום. סיפורו של אברה מנגיסטו הוא הסיפור שלהן, של אוכלוסיית נפגעי הנפש בישראל, וגם של הזלזול בערך חייהם של מבקשי המקלט
טליינש יונית פנטה

מאז שאני פעילה למען החזרתו של אברה מנגיסטו, אני מתקשה לכתוב, לספר. אני מאמינה שיבוא היום שבו אוכל להביט לאחור ולספר את הדברים עד תום. מעולם לא חשבתי ולא האמנתי שאני – בכלים שאין לי – אוכל לפעול ולו במעט למען השבתו של אברה. רציתי מלכתחילה להיות לצד המשפחה, מתוך היכרות איתם ועם המצוקות שלהם ובשל הקרבה המשפחתית. במשך תשעה חודשים ארוכים הייתי שותפה לסודם, כמו גם הסביבה הקרובה שלהם, הממשלה והתקשורת. ידעתי ושתקתי. במשך תשעה חודשים ניסיתי להבין ביחד איתם מה קורה ולמה לא שומעים על המקרה, ואף אחד מבני המשפחה לא מוציא מילה. דממת אלחוט. אבל את הכאב העז יכולתי לחוש באוויר, גם מבלי שדבר נאמר.

במשך כמעט שנה השתיקו את המשפחה הזו. זה בלתי נתפס. אני חושבת מה היה קורה אילו היה מדובר בי, אילו היו מבקשים ממני לשמור על שתיקה ולו חודש ימים ביחס לעובדה שאחי מוחזק על ידי ארגון טרור. לא יודעת איך הייתי עומדת בזה. לא יודעת איך עמדתי בזה ביחד עם משפחתו של אברה, שהוא לי כאח ומייצג אותי ועוד רבים בישראל.

כשהפרשה נחשפה לפני כשנתיים הייתי בטוחה שהנה זה פרץ, שמעתה יעמוד לצד המשפחה הציבור הרחב, שיתגייסו כל ארגוני זכויות האדם, התקשורת שחיכתה בכיליון עיניים לפיצוץ הזה, שהנה אפשר יהיה סוף סוף להרים קמפיין להשבתו. לצערי זה לא קרה. השקט נמשך גם לאחר הפרסום.

אברה צמח וגדל בשכונת עתיקות באשקלון, מדובר בשכונה הדרומית ביותר בעיר, שכונה שבה יש יותר אפלה מאור, שכונת עולים שהתקווה נטשה אותה זה ימים רבים. שכונה שבה המצוקה והעיוורון למצבה ניכרים ממבט ראשון. שכונה שאותה העירייה דאגה לנקות רק לפני כשנתיים, לקראת ביקורו של ראש הממשלה. הניקיון האמיתי שיוכל לשאת פירות במקרה של שכונת עתיקות, כמו גם בשאר הגטאות הפרושים ברחבי המדינה הוא הריסה ובנייה ראויה מחדש. ביקור זה של בנימין נתניהו נועד כדי להרגיע את הרוחות לאחר גילוי הפטרונות, הזלזול והבריונות כלפי משפחת מנגיסטו מטעמו של שליחו, ליאור לוטן, בשיחה סגורה שהוקלטה על ידי אשת תקשורת מערוץ 10 שבמקרה או לא, נכחה שם.

הוריו של אברה מנגיסטו בעצרת המחאה לציון שנתיים לשביו מול בית ראש הממשלה, 11.09.16. צילום: תמי ריקליס
הוריו של אברה מנגיסטו בעצרת המחאה לציון שנתיים לשביו מול בית ראש הממשלה, 11.09.16. צילום: תמי ריקליס

המשפחה האצילית הזו, שעד היום איני מצליחה להבין מאין הם שואבים את הכוחות. משפחה שמעניקה כבוד לכל אדם, שכל מה שחשוב לה הוא שבנם ישוב הביתה. משפחה שלא מצליחה להבין מדוע הדברים מורכבים כל כך ומדוע חמאס עושה שימוש ציני בבנם, ילד של עניים. משפחה שמוכנה להמתין בשקט שהרעש שלו זועק לשמים במשך תשעה חודשים תמימים. עצורים, מאופקים וכואבים ברמות שאי אפשר לתאר.

משפחת מנגיסטו איבדה עוד שני ילדים, האחד באתיופיה והשני כאן בארץ, מיכאל ז״ל. הבחור הכי שמח ואופטימי שהכרתי, למדנו יחד שנה אחת בתיכון בעיר. מיכאל היה הסלע האיתן במשפחה, מי שדאג לכל ותמיד היה שם עבור כל אחיו ובמיוחד עבור אברה שהעריץ אותו עד בלי די וראה בו מודל הראוי לחיקוי. כשמיכאל נפטר, אברה מצא את עצמו כמעט לבד. האדם שהיה עמוד התווך הלך ולקח איתו חלק גדול מאברה. הוא הסתגר ולא מצא תשובות, ולאט לאט מצבו החמיר.

כבר שנתיים שבכל ביקור, בכל ראיון, אני עדיין לא מצליחה להתרגל לדמעות של האמא שאני כה מעריצה. אמא שדבר ראשון כשאני נכנסת לביתה היא שואלת: ״יש חדש?״ – וכבר כמעט 900 ימים שאין כל חדש, אין לי מה לתת לה למעט חיבוק שכולו תקווה. אבל זה לא מספיק. אני יודעת.
אמא שיושבת כל ערב, כל ערב, כבר 889 ימים ומזפזפת בין מהדורות החדשות בציפייה למצוא את תמונת בנה. ״את השפה איני מבינה אבל אם אראה את תמונתו אדע שמדברים עליו, שלא שכחו אותו, שלא ישכחו לי אותו! הוא חולה ואני לא יודעת אם מטפלים בו, אם נתנו לו תרופות״, והדמעות שלה זולגות מעצמן.

אמא שיושבת כל ערב כבר 889 ימים ומזפזפת בין מהדורות החדשות בציפייה למצוא את תמונת בנה. ״את השפה איני מבינה, אבל אם אראה את תמונתו אדע שלא שכחו אותו״. והדמעות שלה זולגות מעצמן

אגרנש מנגיסטו לא לחלוטין מודעת לכך שגם התקשורת נטשה במובן מסוים את המערכה החשובה הזו, שהעניין העיקרי מבחינתה הוא הרקע העדתי, זה שמבדיל בין דם לדם, זה שיספר שגופות של חיילים חשובים יותר מגופו של אזרח חי, זה שיזעק שחיילים נועדו להגן וחלק מהסיכון שבהגנה על המולדת הוא גם שבי בידי אויב. אולי זה נכון. אבל במשפחה ממשיכים להחזיק בחוזקה בעמדה שהאנושיות מעל לכל, שלכאב של אמהות אין צבע, ומה שחשוב הוא שכולם – חיילים כאזרחים – ישובו לביתם.

בנוסף למלחמת ההישרדות היומיומית של משפחת מנגיסטו לקיים חיים 'נורמליים', כשהאם המבוגרת משכימה כל בוקר לעבודה במאמצים עילאיים, להמשיך ולפרנס את יתר ילדיה ולהעניק להם חום ואהבה, שלא יחסר מהם דבר, מנהלת במקביל מטה מאבק מביתם. למשפחת מנגיסטו אין משאבים או קשרים הדרושים להקמת מטה מאבק, וגם התחנונים לעיריית אשקלון על מנת שיואילו לסייע במתן מבנה נתקלו בסירוב גס וחסר חמלה.

יש בציבור מי שחושבים שמשפחת מנגיסטו כשלה בשמירה על אברה – לאלה אין מושג כמה הזנחה היתה בטיפול באברה על ידי הרשויות. אמו של אברה התחננה לרשויות שיעזרו לה להתמודד עם המצב הנפשי של בנה, ועוד בשפה שאיננה מכירה. ארבעת אחיו של אברה שירתו בצבא ואחות נוספת מצויה היום בשירות צבאי. אני לא יכולה לתאר לעצמי מה עובר לה בראש ביחס לגוף הצבאי שאליו היא משתייכת, שלא עשה מספיק כדי לשמור על אחיה. הם מספרים שחשבו שהוא מסתנן ופשוט נתנו לו לעבור. התעוררו מאוחר מדי עד שהבינו שמדובר באזרח ישראלי, כאילו שאם הוא ״זר״, זה מוצדק להניח לו.

כנראה שלא אצליח להבין איך מצליחה המשפחה האצילית הזו להמשיך לשאת בעול הזה.

עצרת המחאה לציון שנתיים לשביו מול בית ראש הממשלה, 11.09.16. צילום: תמי ריקליס
עצרת המחאה לציון שנתיים לשביו מול בית ראש הממשלה, 11.09.16. צילום: תמי ריקליס

אני נזכרת איך הכול התחיל ואיך לא חשבתי שאהיה במקום שבו אני נמצאת היום, חושבת על המאמצים שאנחנו – אנשים קטנים ולא ׳חשובים׳ – מפעילים, מתוך תחושת שביב של אור בוהק שנקרא ׳צדק׳. זה מקום שנקודת ההתחלה שלו שואפת לאפס עם משפחה שלא עומדים לצידה, לא התקשורת ולא איש מאנשי/נשות ציבור שקולם יכול להטות את השיח היומיומי לטובתו של אברה.

וגם כאשר קם שחקן כדורגל ועולה למשחק לבוש בחולצה עם הכיתוב ״עד מתי אברה מנגיסטו״ הוא נענש מיד על ידי ההתאחדות לכדורגל, זו שבמקרים אחרים ידעה לעמוד לצד משפחות דומות ורק במקרה, השחקן חולק צבע עור דומה לזה של אברה.

יונית
טליינש יונית פנטה. האם ייתכן שהעקרונות של ההומניטריות עובדים רק במקרים מסוימים?

 

לא החברה הכללית ולא הקהילה הבינלאומית, שעושה שימוש ציני וצבוע במושג ״הומניטריות״, וגם לא ארגונים שישראל מאפשרת להם להעניק כל סיוע הומניטרי – אף אחד מהם לא השמיע קול בעניין ההומניטרי של אברה. זו עובדה שגרמה לי להטיל ספק במושג הזה, ״הומניטרי״, ולשאול את עצמי האם ייתכן שהעקרונות של ההומניטריות עובדים רק במקרים מסוימים? איפה הזעקה של הצלב האדום, אמנסטי, רופאים לזכויות אדם?

כל האתגרים הללו רק מעצימים אצלי את תחושת השליחות החשובה בעניין. מעולם ובשום שלב וגם כשהמכשולים נערמו לפנינו, לא אמרנו נואש. סיפורו של אברה מספר את סיפורה העצוב של החברה הישראלית בכללותה ובעיקר את סיפורה של האוכלוסייה החלשה בישראל.

בשכונת מצוקה אחת בעיר אשקלון חיות משפחות שהסיכויים שלהן לחיים נורמליים והסיכויים שלהן לצמוח ולהצליח שקולים לסיכוי שמחר יפרוץ כאן השלום. סיפורו של אברה הוא סיפורם של אוכלוסיית נפגעי הנפש בישראל, סיפור הקלות שבה מזלזלים בערך חייהם של הפליטים ומבקשי המקלט בכך שנתנו לו להמשיך לצעוד לעבר הגדר כ-40 דקות עד שגילו שמדובר באזרח ישראלי, וסיפור הקלות שבמעבר הגדר באין מפריע.

הייתי מעדיפה לחשוב ולהאמין שהקורות את אברה אינם מספרים את סיפורה של הקהילה האתיופית בישראל, אבל תבינו, אחיי ואחיותיי הישראלים, החוויות שחוויתי ואני חווה לא מאפשרות לי את הפריבילגיה הזו. בכל יום אני מנסה להאמין אחרת ובכל יום רומסים לי את האמונה. והמחיר? מהו המחיר שהייתם מוכנים אתם לשלם עבור אהוב לבכם? והאם נכון להיות גיבורים על משפחה כזו בשיח כזה?

תראו אותם, עטופים ונאחזים בדגל ישראל, עטופים גם בתסכול וחוסר אונים, נושאים על כתפיהם הדלות את כל מחדלי החברה והמדינה. אני לא יכולה להישאר אדישה. איך אתם יכולים?

טליינש יונית פנטה היא מנהלת מטה המאבק למען אברה מנגיסטו

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רחמן חיים

    אולי בכל זאת שאלה של כופר: אולי הוא (היה) מספיק שפוי כדי להבין כי בחברה הישראלית הגזענית של עכשו, הוא יהיה בחזקת חופשי בגוף אך אסיר בנפש, ושם בשבי אולי גופו אסיר אך יהיה חופשי בנפש. אולי?

  2. דפנה

    הלב כואב למקרא הדברים, אבל אני אישית מתנגדת לעסקאות הכוללות שחרור מחבלים שפוטים.
    התנגדתי בזמנו גם לעסקת שליט, וגלעד שליט, אם יש צורך להזכיר, היה חייל חי, בהיר עור, ממשפחה חזקה ומקושרת יחסית. באותה מידה אני מתנגדת כמובן גם לעסקה לגבי שחרור גופות החיילים אורון שאול והדר גולדין.
    יותר מאדם אחד שילם בחייו על עסקת שליט. הדבר נכון גם לגבי רוב העסקאות הקודמות בהן שוחררו מחבלים. עם כל הכאב, חובת המדינה להמנע מטעויות דומות נוספות.