string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

ערות: מגע בנקודת המרכז של ההוויה

ההישג של תמר מור סלע בספרה "ערוֹת – נשים מדברות מיניות" מגולם במעשה העמוק ביותר והאישי ביותר שהוא גם המעשה החברתי ביותר והרחב ביותר. כניסתו של הספר אל השיח היא מהפכה שעשויה למזוג את תוכן השוליים אל קערת המרכז, ולשנות בכך את תמהילה וריחותיה
אביב שניראביב שניר

גר במצפה רמון, עובד במרכז הצעירים ביישוב.
קורא וכותב, סקרן לגבי כל דבר. חבר מנהיגות תנועת הפריפריות וסטודנט לתקשורת

השבוע הגיע בטנדר הספר המיוחל "ערוֹת", שלדעתי רק על השם שלו מגיע לתמר מור סלע פרס פוליצר. כגבר, יש בי חשש מכתיבה עליו ואני תוהה אם זה מקומי להתערב בשיח של נשים. הפכתי בשאלה תוך יראת כבוד, והבנתי שהמבט אל חיי הנשים דרך הספר הוא גם מבט בראי. הוא מבט במיקרוסקופ אל החלקים בנשמה שמרגישים פחות כבולים בחלוקה המגדרית. ובאופן שהכי ברור לי, זהו מבט לפצעים הנגרמים לכולנו – גברים ונשים כאחד – מהחיים בחברה שהמיניות בה חבולה. אבל הכי חשוב, זה מבט אל הפרחים שפרחו מהדשן המופלא של העולם ואל האפשרות שהם מציעים.

אחד המונולוגים הראשונים שקראתי היה של הרבָּה אמה שם-בה אילון, בת 45, המתגוררת בקהילה שמבקשת להקים כפר לחקר השלום. המונולוג שלה מדגים את כוחה של החשיפה העירומה במלוא הדרה.

אני חושבת שלכולנו יש רצון לזוגיות ולהעמקה באהבה, אבל גם לחופש, לגילוי עצמי ולאפשרות להתגלות מחדש. בתרבות שלנו מדובר בדרך כלל בכמיהות סותרות ומצפים ממך לבחור: או שאת פרפרית שמפרפרת מפה לשם, או שאת מעמיקה ומתחייבת לזוגיות אחת. אני אישה של עומק, אבל אני רוצה עומק שיש בו חופש ואמת וגילוי מחדש ובתוכו אני יכולה לספר למישהו שהעמקתי איתו באהבה על הרפתקה שהיתה לי ואיפה היא פגשה אותי. אני יודעת שזה כמעט נאיבי לרצות את זה, אבל אני רואה בזה את אחד משורשי הכאב של המין האנושי. זאת דילמת יסוד. אני רואה איך מודלים שבנינו לאהבה ומיניות קשורים לשאלה למה יש מלחמות בעולם.

אילון מלמדת אותנו איך מסע אחר האמת הפנימית מוביל להתנסויות סותרות, מגוונות, מרחיקות לכת ומעמיקות ראות. איך עבודת הגוף היא גם עבודת ההרמוניה העולמית ואיך כל מפגש הוא שיעור וסערה שמאפשרים פרימה, פריעה, צמיחה והתגבשות.

כריכת הספר, הוצאת ידיעות אחרונות
כריכת הספר, הוצאת ידיעות אחרונות

ישבתי עם ידידים וידידות וקראנו בקול רם מונולוגים מהספר. גם מונולוגים שהרגישו קרובים וגם אלה שהרגישו רחוקים מעולמנו היו עוצמתיים בכנותם. כשכנות קיימת, כל אחד יכול להזדהות עם היבט כזה או אחר של החוויה הנשית. בהתחלה במילים מהוססות ועם הזמן במילים ברורות יותר החלו הנוכחים והנוכחות לשתף בחוויות מהעבר שהמשותף לכולן הוא הפצע בעיסוק הגוף, הפצע בעיסוק במיניות והדרך הארוכה והמתעתעת לעבר ריפויים.

״ערות״ הוא אוצר של כנות ורגישות. העדינות והישירות שבה נכתבו המונולוגים האלה מעידים על כך שהיכולת לגעת בעומק הדברים היא המתנה הנעלה ביותר בספירה האנושית (ואולי גם הטרנסצנדנטית, אבל זה כבר דיון נוסף). ההישג של תמר מור סלע מגולם במעשה העמוק ביותר והאישי ביותר שהוא גם המעשה החברתי ביותר והרחב ביותר. כלומר, שגם תחת משקולות של דיכוי והשתקה, א.נשים יכולות לעשות עבודה פנימית שתוצאותיה יטרפו את כל הקלפים, אפילו אם זה ייקח שנים.

כתבתי שיר על אובדן הבתולים, מספרת המשוררת והפרפורמרית נעם פרתום, בת 30:

"… אני לא זוכרת מי הציע/ אולי נקנה קונדומים/ אבל ברור שזה היית אתה./ לא היה דיבור שאנחנו הולכים לשכב הלילה/ לראשונה/ אבל אתה אמרת קונדומים/ ואני לא אמרתי כלום/ וזה היה ברור שהלילה/ באפלולית חדר השינה שלך/ תרד לי/ ואני אשתוק/ תלקק לי קצת בין הרגליים/ בפעם הראשונה והאחרונה/ במשך יותר משנה./ וזה לא יהיה לגמרי נעים/ אני לא אגמור או משהו/ אבל אני אהיה רטובה/ ואתה תלטף לי את הראש והשיער/ ותנשק קצת על הפה/ ותצבוט לי בחזה/ ותיכנס/ וזה ירגיש מוזר בתוך העור שלי/ כמו נחש גומי/ או גל של ג'לי רוטט וחם/ ואתה תתנשם/ והעיניים שלך ינצצו נורא יפה/ כמו יהלומי ברקת קטנים/ ואתה תגיד/ זה לא יכאב כבר בפעם הבאה/ ואני אעצום עיניים/ ואתמקד בנחש הגומי/ עם לשון המסטיק הוורודה/ שרוחש ומלחשש לי בתוך הגוף שלי/ ואני אתרגש מהתחושה שזורם בתוכי/ נחשול נע וחם/ בתוך מחזור הדם/ ואתפלא שלא יורד לי דם/ ואחשוב/ אני בת עשרים ואחת וארבעה ימים/ והנה אני שוכבת עם הבחור הזה עם הלחיים הרכות/ והעיניים המתוקות/ ואני בטח אוהבת אותו/ כי אני שוכבת איתו/ והנה זה פשוט קורה את רואה/ את כבר לא בתולה יותר.//"

"loose". צילום: ראומה זוהר חיות. מתוך "ערות" לתמר מור סלע
"loose". צילום: ראומה זוהר חיות. מתוך "ערות" לתמר מור סלע

כותרת המשנה של ״ערות״ היא ״נשים מדברות מיניות״, אבל תוכן הספר מראה שכל הנחלים זורמים אל הים, כל חיפושי האמת אמיתיים הם, ונכונים לכל האנשים. אנו נולדים עם גוף ומתים עם גוף, אבל הגוף אינו אכסניה לרוח, הרוח והגוף משורגים זה בזה מבלי אפשרות להתירם. אנרגיית החיים שאנו מכנים מיניות היא זרימת העולם דרך המתנות המוחשיות שנושאות אותנו ממקום למקום, מזמן לזמן ומלידה למוות. המגע בנושא זה הוא מגע בנקודת המרכז של ההוויה כולה. ״ערות״ הוא תוצאה של מהפכות במיינסטרים, ו״ערות״ לדעתי, וכפי שמעידים 10,000 העותקים שנחטפו תוך חודש מצאתו לאור, הוא מחוללה של מהפכה שתגיע בקרוב לבשלות ותמזוג את תוכן השוליים אל קערת המרכז, ותשנה בכך את תמהילה וריחותיה.

כל הנושאים כולם מוצאים את דרכם לשיחתן של הנשים בספר כי אין דבר שהגופניות והמיניות אינם חלק ממנו. הקריאה בו היא קריאה לרוחבם של החיים: נישואים, גירושים, עבודה, עוני, ילדים, מערכות יחסים, אמונה, כפירה, הורות, פצעי ילדות, טראומה, רוך, התרסה, אשמה, עוצמה, גילוי וכמובן – ריפוי. ריפוי הוא מוטיב שרקום בכל המונולוגים. תחנות התהליך דומות, והמונולוגים נבדלים באורך משכי הזמן בין התחנות והאירועים שהובילו לתפנית.

כותרת המשנה של הספר היא "נשים מדברות מיניות" אבל תוכנו מראה שכל חיפושי האמת אמיתיים הם. אנו נולדים עם גוף ומתים עם גוף, אבל הגוף אינו אכסניה לרוח, הרוח והגוף משורגים זה בזה

נקודות משמעותיות בתהליך הן שלב גן העדן הראשוני, שלב הילדות והשלמות עם הגוף ואנרגיית החיים. לאחר מכן מגיעה טראומה כלשהי, מיחס מבטל ומזלזל ועד טראומות גוף ונפש קשות. שם מתחילה הקשת הארוכה של עיסוק בפצע. לפעמים מגלידות, מצטלקות, לפעמים קצת יותר או קצת פחות. אבל החיים מושכים לעסוק בחיים והמגע הוא ריפוי, המפגש הוא גילוי מחודש. שם נובע הריפוי, מתוך העור, מתוך המילים, מתוך ההכרה העצמית והקבלה.

עליזה ידעי, בת 65, אם לארבעה וסבתא לעשרה מבני ברק:

"אחרי מין אני מרגישה איך המוח שלי זז בגלים מרוב הנאה, אני נעשית רגועה ואפילו מסוגלת לקום באמצע הלילה לעשות ניקיון. אצל הרבה נשים המיניות היא כמו סוד אפל, לא נעים, מוזר. אני חושבת שאם אישה לא מרוצה מהגוף שלה או אם יש לה בעיה מבחינה אינטימית, היא צריכה ללכת לטיפול. כל אישה חייבת, כל עוד היא מתפקדת, שיהיו לה חיי מין טובים. אני מרגישה הארה כשאני רק מדברת על זה."

ההתקבלות המדהימה של הספר עשויה ללמד משהו על הצמא שיש בציבור לעיסוק בנושא החשוב הזה, בדרך שאינה שבלונית ומוכרת. תוך שבועות בודדים הספר הודפס במהדורה חמישית and counting… הוא מככב ברשימות רבי המכר ותמר מור סלע מתרוצצת מאולפן לאולפן. אלה סימנים מעודדים מאד ביחס לאפשרות שהשיח שמקדם הספר יתפוס מקום משמעותי בחייהן של רבות. ברוח ימים אלה של חג הנטיעות, זוהי שאיפת הצמח לפלס דרך מחשכת האדמה אל אור השמש המרפא ואל חיק העולם.

ערות, הוצאת ידיעות ספרים, תמר מור סלע, צילומים: ראומה זוהר חיות

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X