string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

השאלון של העוקץ: תמר מור סלע

היא רוצה שבנותיה יגדלו לעולם חופשי, בטוח ושוויוני יותר עבור נשים והייתה מלהקת את נבילה אספניולי לממשלת החלומות שלה. מחברת הספר "ערוֹת – נשים מדברות על מיניות" משיבה לשאלותינו בעודה מלווה את ספרה בצעדיו המטלטלים בעולם
העוקץ

לתמר מור סלע אין יותר מדי זמן לנשום מאז שיצא לאור ספרה "ערוֹת – נשים מדברות על מיניות" (הוצאת ידיעות אחרונות). תוך שבועות ספורים נמכרו מהספר חמש מהדורות והוא העפיל בקלילות לראש רשימות רבי המכר, מה שהפך אותה למרואיינת מבוקשת בכל כלי התקשורת. יותר מזה, א/נשים פונים אליה בשלל ערוצים ומבקשים לחלוק עמה את חוויות הקריאה שלהן, לשתף אותה בפכים קטנים ובתובנות גדולות. זוהי אחריות כבדה שמור סלע מתייחסת אליה במלוא הרצינות.

למרות העומס והתזזית, היא הסכימה להקדיש לנו כמה רגעים על מנת לחשוב ולהשיב על שאלות שלא בהכרח מתייחסות באופן ישיר ל"ערות" או למיניות נשית.

* * *

במה את עסוקה בימים אלה?

בעיקר בלהחזיק לספר שלי את היד וללוות אותו בצעדיו הראשונים בעולם. הספר קיבל המון יחסי ציבור ומכר מעל 10,000 עותקים בתוך חודש. יש לי עוד כמה ראיונות על הפרק וטורים שמחכים שאכתוב אותם. ואני מקבלת מאות הודעות ועונה לכולן, עד כמה שאני יכולה. קיבלתי המון הזמנות להרצאות ובאופן כללי, החשיפה הגדולה מכריחה אותי לחשב מסלול מחדש ולנהל את הזמן שלי באופן קצת שונה. אני "עובדת" בספר 20 שעות ביממה. לא מתלוננת, חלילה. ויחד עם זה, לומדת שפה חדשה.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית טורדת את מנוחתך?

אני מוכרחה להודות שאני קצת מנותקת מהפרשיות ההולכות ובאות. אבל אני מוטרדת מאוד ובאופן קבוע ממה שקורה כבר הרבה מאוד זמן בחברה הישראלית. מוטרדת מהתרבות המשטרית. מודאגת מהאלימות המשטרית שהולכת ומתרחבת ומתפשטת ויורדת אל כל חלקי החברה. מודאגת מהסממנים הבולטים של משטר פאשיסטי שכבר מזמן אינם ניצנים בלבד ואף אחד כבר לא טורח להסוות. מוטרדת ממשטרת המחשבות. מוטרדת מפרחי הרוע שפורחים לעין כל באין מפריע. מוטרדת מכך שהרוע והגזענות הפכו לנורמה. לאיבר בגוף האומה. מוטרדת מהכיבוש. מוטרדת מכך שהילד שלי יתגייס בעוד שנתיים וחצי לצבא, שאיני מאמינה במדיניות שמתווים האנשים שמובילים אותו.

תמר מור סלע. צילום: גל חרמוני
תמר מור סלע. אישה של סיפורים ושל מפגשים אנושיים. צילום: גל חרמוני

שלושה א/נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

אני עונה בשליפה ובלי לחשוב יותר מדי. מניחה שאם אתעמק יעלו שמות נוספים, אבל ככה מהמותן:

1. סמי מיכאל

2. נבילה אספניולי

3. אשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי.

ספרי על שני דברים שאפיינו את השכונה שגדלת בה. 

גדלתי בנצרת עלית. לאורך ילדותי עברנו חמש דירות, כך שלא הייתה לי שכונת מגורים קבועה. ובכל זאת, זוכרת שאחת הדירות שבה גרנו הייתה בבניין רב הקומות הראשון בעיר. קראנו לו "השש-עשרה", כי היו בו שש-עשרה קומות. הייתי בת שמונה והבניין נראה לי גבוה כמו האייפל, למרות שלא ראיתי את האייפל עד אז (הפעם הראשונה שבה נסעתי לחו"ל הייתה בגיל 30). אני זוכרת ששיחקנו המון משחקי כדור ברחבת הדשא בכניסה לבניין. על חלקת הדשא הזאת התרחש קיבוץ גלויות מקסים ורב-גילאי של ילדים שהוריהם הגיעו מארצות מוצא שונות. ולא ידענו. וזה היה טבעי כמו שמש.

האם את או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?

אבא שלי עלה לארץ מספרד. בהחלט לא אשכנזי בהיר עור ותכול עיניים. בקיבוץ שבו אמא שלי גדלה, לשם הגיע אבא בשלב מסוים, לא ראו בעין יפה את החיבור בין שלגיה היפה ותכולת העיניים לבין הפרענק הספרדי "הפוחז". למזלי הגדול, סבא שלי אהב מאוד את אבא שלי וכמוהו גם אמא שלי. וכל הזמירות מסביב לא הזיזו את ליבם ממקומו.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

נוכחות כל הזמן. כבר הרבה שנים אני כותבת על עולמן של נשים. בספרי הקודם "להיות אמא" היו מונולוגים של נשים על אימהות ועכשיו ב"ערוֹת" כתבתי מונולוגים של נשים על מיניות, אבל למעשה מגולמות בהם המון תפיסות עולם והבניות חברתיות ביחס לנשים. הפערים, אי השוויון והדרך המופלאה שנשים מפלסות לעצמן כנגד הרבה מאוד סיכויים וציוויים כדי לחיות חיים עצמאיים יותר, שוויוניים יותר, מענגים יותר ומשוחררים יותר.

בתווך גם כתבתי לא מעט בעיתונות הכתובה, בעיקר כתבות מגזין גדולות שרובן עסקו בסוגיות מגדריות. אין לי השכלה פורמלית בתחום. אני אישה של סיפורים ושל מפגשים אנושיים. משם אני שואבת את האמונות שלי ומרחיבה את נקודות המבט שלי. אני רוצה שהבנות שלי יגדלו אל תוך עולם חופשי ופתוח ובטוח ושוויוני יותר עבור נשים.

האם לדעתך תוך דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?

כמו שזה נראה כרגע, לא. ולא בגלל שאין על פיסת הכדור הזה אנשים שיכולים לעשות את זה. שמאמינים שכל הברואים שווים. אבל אני רואה איך הדתות המונותיאיסטיות הולכות ומקצינות והופכות להיות אלימות, מפחידות ושוטפות מוח. ודת מונותיאיסטית בהגדרה היא יצור היררכי ולא שוויוני ואני רואה איך האופק הולך וצר ומתרחק. ובכל זאת, כשאני מסתכלת בעיניים של הרבה אנשים, אני רואה בהן שלום. ורצון להתקרב. לגעת. להכיר לעומק. אני לא ממש מבינה מלחמות. הן נראות לי דבר מופרך ומגוחך מיסודו. ועצוב ממש.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

על חופש. על חופש בחירה. על להקשיב למי שהם באמת. ועל איך יודעים מה האמת. על המכבש שה"עולם" (הדתי, הקפיטליסטי וכו') מפעיל עלינו וכמה שקר וחתירה נגד העצמי יש בו. וגם על מיניות. ועל כבוד הגוף האחר. ועל כוחה של עדינות.

כריכת הספר, הוצאת ידיעות אחרונות
כריכת הספר, הוצאת ידיעות אחרונות

מהו הספר האחרון שקראת/ הסרט האחרון שראית (מוזמנ/ת לפרגן לקולגות)?

הוא לא האחרון, אבל הסרט "חיים משוגעים" האיטלקי הוא פנינה אנושית שמעמידה באופן חשוף את מה שאנחנו מכנים "לא נורמלי" ומפנה את הזרקור אלינו, האנשים ה"נורמליים" לכאורה. זה סרט שמנרמל את ה"שיגעון" כי כולנו קצת משוגעים אם להודות על האמת.

הספר "לראות לויתן" של רון דהן (פרדס) הוא נובלה יפה, עדינה ועוקצת על בדידות, תשוקה וחיפוש עצמי (וגם אחר לויתן). ליד מיטתי מונח כבר חודשים רבים ספר השירה "תולדות העתיד" של המשורר העילאי שחר-מריו מרדכי.

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

פרדי מרקורי. אין שאלה.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה?

לאה גולדברג. גדולת המשוררות העבריות.

איזה מלה חסרה לך בשפה העברית?

מילה שמתארת את המצב הנפשי של החשופיות.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

במובן הזה אני קצרת רואי. למדתי לא להביט כל כך רחוק. מבט קדימה הוא מקדם החרדה הכי גדול שיש ולכן מבט אל העתיד הוא אויב שאני משתדלת להימנע ממנו. ממילא, הרגע הזה הוא הזמן היחיד שקיים.

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דפנה

    איזה יופי.
    כמה משמח ש"הפרענק הספרדי הפוחז" פגש את "שלגיה היפה ותכולת העיניים". כמה משמח שאחת מתוצאות המפגש הזה הוא האשה החכמה, הרגישה והיפה הזאת, תמר.