string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

השאלה היא מי הבא בתור

כמה דקות לפני התפילה למען נשמתו של מועתז מסרי שנרצח ביפו, עשרות צעירים שנראים ממש כמוני בוהים בחלל הריק עם דמעות בעיניים, חושבים איך זה שחברים שגדלנו עמם, עבדנו עמם, רבנו וצחקנו יחד, כבר לא בינינו
עבד אבו שחאדה

פעיל בל״ד וסטודנט לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים

יושב במסגד, כמה דקות לפני התפילה למען נשמתו של מועתז מסרי שנרצח אתמול ביפו. עשרות צעירים שנראים ממש כמוני בוהים בחלל הריק עם דמעות בעיניים, חושבים איך דברים כאלה קורים. איך זה שחברים שגדלנו עמם, עבדנו עמם, רבנו וצחקנו יחד, כבר לא בינינו. הרי אי אפשר  באמת להפנים או להיות מוכנים למוות, ולהיות צעיר בחברה הערבית אומר, בין היתר, לא להצליח לעכל את החדשות שחבר שלך איננו. יש דברים שהלב והשכל לא יכולים להכיל, כמו כיצד בחור נורמטיבי לחלוטין נקלע למצב כזה. והשאלה הבאה היא, מי הבא בתור? המקרה של מועתז, כמו מקרים רבים אחרים, מציגים בפנינו את הטרגדיה המובנית שאנו חיים בה; באופן אירוני, מועתז שיחק לפני כמה שנים בסרט ״עג׳מי״, וגם על המסך הדמות שלו חטפה כדור. אני שואל את עצמי, האם זה גורלנו?

אז יכתבו עלינו בתקשורת. פרשנים לענייני ערבים יופיעו בפריים-טיים ויסבירו בביטחון כיצד האלימות בחברה הערבית משתוללת. בהרף עין נהפוך לעוד מספר, עוד סיפור, עוד אירוע שנכנס לסטטיסטיקה. אנחנו יודעים שלא ממש אכפת לכם מאתנו. הדרג המדיני עסוק בדמוגרפיה ("פחות ערבי") והמנהיגים הפלסטינים יעלו לתת נאומים שרק הם יבינו ורק הם רוצים לשמוע.

בינתיים, מצופה מהמשטרה – שביום אחר הייתה ודאי מטרידה את מועתז רק בגלל עצם היותו צעיר ערבי – לחקור את הרצח. אין שום סיבה לצפות לתוצאות אמיתיות, במיוחד לאור העובדה שהמשטרה נכשלה באיסוף הנשק הבלתי-חוקי – זה שהיא יודעת עליו אבל לא לא עושה שום דבר בנדון כי הוא הלוא יכוון כלפי ערבי. השוטרים חשופים לדוקטרינה שלפיה הצעיר הערבי הוא הבעיה, ובכל מקרה רובם שירתו עד לא מזמן בשטחים הכבושים ויוצאים למילואים, שם הצעיר הערבי הוא המטרה. לצפות מהם למשהו אחר זו דרישה מנותקת מהמציאות. כמו כן, בכל פעם שמשטרת ישראל או כל מוסד אחר יפגע בנו, התקשורת תתגייס ותעשה כל שביכולתה כדי להוציא אותנו אשמים (ע״ע יעקוב אבו-אלקיעאן).

מועתז בסרי (סלפי)
מועתז מסרי (סלפי). להיות גבר ערבי זו מטרה קלה

אלו ההשלכות של תהליך הדה-הומניזציה שעובר הגבר הערבי. בזמן שאני מסתכל על הצעירים בלווייה, אני מבין שאני מסתכל על עצמי, ולא יודע כיצד להסביר להם שסליחה, אבל נולדנו במקום הלא נכון לזהות הלא נכונה; כשהייתי צעיר יותר היו אלה החברים המבוגרים ממני שנרצחו, לאחר מכן היו אלה החברים בגילי והיום אלה הצעירים ממני, ובצער רב כנראה שגם אתם תצטרכו לעבור זאת. כיצד מסבירים לילדים שהיום להיות גבר ערבי זה להיות מטרה קלה, כולם מאשימים אותנו בכל דבר ויבכו דמעות תנין כאשר יקרה לנו משהו. הרשויות הרשמיות רואות בנו מטרד והאליטות הערביות ביפו מסרבות לראות בנו חלק אינהרנטי מהחברה, והחליטו באופן מודע להסתגר בבועה של עצמן תוך אפס תחושת אחריות כלפי השאר ואף שימוש בהם למען אינטרסים כלכליים ציניים וצרים – הרי מי לא רוצה צעירים ערבים ככוח עבודה זול שלא מכיר את זכויותיו?

כשאני מסתכל על הצעירים בלווייה, אני בעצם מסתכל על עצמי, ולא יודע כיצד להסביר להם שסליחה, אבל נולדנו במקום הלא נכון לזהות הלא נכונה; כשהייתי צעיר יותר היו אלה המבוגרים ממני שנרצחו, לאחר מכן היו אלה החברים בגילי והיום אלה הצעירים ממני, ובצער רב כנראה שגם אתם תצטרכו לעבור זאת

ואותן אליטות, בכדי להצדיק את עצמן, יבקרו אותנו שאנו האלימים, הפזיזים, אלה שמתנהלים כאילו העולם שייך לנו. כאילו הם לא מבינים שבמסגרת המציאות שנכפתה עלינו, אלימות היא הדרך היחידה שבה אנו יכולים להגן על עצמנו. בצל מנגנוני הדיכוי נותרנו לבד במערכת השכלה גזענית ושבורה בעוד ילדיהם הלכו לבתי ספר פרטיים. ובעוד אנחנו נבדקים בכל מחסום אפשרי, כאשר נבוא להתחתן ולהקים משפחה יעבירו עלינו ביקורת למה אנו לא מספיק משכילים ולמה אין לנו בית – כאשר יש מערך שלם שעובד נגדנו בכדי שלא נהיה משכילים ולא נקנה בית.

מנגד, שומעים את המפלגות מדברות על זהות לאומית ועל שחרור לאומי והפגנות ומה לא, אך מה שמסרבים להבין שם זה שעם כל הפרשנות למצבנו העגום, הן לא טרחו להסביר לנו, הצעירים, למה הכוונה במלה לאומית? האם הלאומיות של הנכבש לא אמורה להיות מבוססת על אחוות העם הנכבש? האם מטרתן היא באמת לפעול למען יצירת זהות משותפת בינינו, שבה כל הצעירים הערבים באותה סירה? להבהיר שהבעיה היא לא בנו אלא במי שכבש והרס לנו את הזהות – אלו שגרמו לנו להאמין שאנחנו אויבים? או שהלאומיות שלנו הפכה בכלל להיות סצינה בקרב המשכילים והחילונים שיושבים באקדמיה ומנתחים תופעות אנתרופולוגיות. האם אין זה מתוקף תפקידם בתור הנהגה ללכת בין הצעירים ולא בין האינטלקטואלים באקדמיה הישראלית?

לפני קרוב לעשור, אני וחבריי היינו יושבים באחת הגינות בעיר. מועתז מסרי וקבוצת חברים שהיו צעירים מאתנו בשנתיים היו מגיעים לשבת איתנו, הגדולים (כי אז הבדל של שנתיים הרגיש כמו עשור), קבוצה של בני 16 נורמטיבים שהיו שואלים איך ההרגשה להיות בני 17 ולהוציא רישיון ואז לספר לנו על התוכניות שלהם. היום אני מסתכל על התמימות של אותם ימים, שלנו ושלהם. מועתז ועוד צעיר בשם לורנס אמסיס נרצחו, חבר אחר מרצה עונש מאסר של 20 שנה בפנים, והדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו בזמן ההליכה בעיר כשאני מסתכל על הצעירים שנאלצו לגדול במציאות בה כולם רואים אותם כבעיה במקום לראות בהם פתרון – הוא שהעתיד שלהם ומה שיקרה להם זה העתיד שלנו ומה שיקרה לנו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. תל אביב

    כתבה חשובה ויפה. כתטבה טוב

  2. תל אביב

    כתבה חשובה כתובה יפה

  3. מיכאל

    הכותב צודק – בכל מרחבי המזרח התיכון צעירים ערבים משגשגים לומדים ומתפתחים רק בישראל תחת השלטון הציוני המדכא הם מוסללים לאלימות ולרצח בגלל זוטות שלמדו מהקולוניאליסטים כמו כבוד וצניעות של הבנות
    לדעתי מדינת ישראל צריכה להפסיק לכלוא אותם תחת המשטר הדכאני שלה ולאפשר להם להגר אל אחת מ22 המדינות הערביות שם יוכלו להתפתח וללמוד בכבוד

  4. חבר יהודי

    הכרתי את מועטז, אכן היה מדובר באיש מדהים ואני מבכה את מותו כל דקה משהיוודע לי.
    עבדנו ביחד ובשנתיים האחרונות זכיתי להכיר אדם אוהב בריות משכמו ומעלה שכלוחם ומפקד בגבעתי אני יכול לקרוא לו ללא היסוס ובגאווה מלח הארץ.
    מיד כשנכנס לחלל ולחדר היה מאיר אותו בחיוך ענק, כל מי שנתקל בו הוקסם מהאנרגיה מהחום הלבביות ותרבות השיח.
    נוח על משכבך בשלום חבר ואח