string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הפרשה הזאת היא הדי.אן.איי של הכל

הם הראשונים לתעד מקרוב פרשה שעד כה הורחקה מספרי ההיסטוריה, נכחו ברגעים שגרמו למצלמה שלהם לרעוד מבכי, ומאמינים בכוחה של הרשת להגיע לקהלים רחבים יותר מאשר הטלוויזיה. אלעד בן אלול ויוסי בראומן, יוצריה העצמאים של סדרת הרשת המרעישה ״נביאים: מבצע עמר״ם״, בראיון זוגי ראשון
תמי ריקליס ויונית נעמןתמי ריקליס ויונית נעמן

עורכות אתר העוקץ

במוצאי שבת הקרוב ישודר בלייב בפייסבוק הפרק האחרון בסדרה ״נביאים: מבצע עמר״ם״. הסדרה בת 12 הפרקים, שעלו לרשת במהלך החצי שנה האחרונה, עוקבת ברחבי הארץ אחרי הפעילים והפעילות של עמותת עמר״ם, בעת שהם עוברים מעיר לעיר, מבית לבית, וגובים עדויות קשות ומדמיעות מאמהות, אבות, אחים ואחיות על יקיריהם שנעלמו במסגרת מה שמכונס תחת הכותרת היבשה-משהו ״פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח והבלקן״. כל פרק בסדרה מכוון זרקור לעבר נדבך שונה במסע הארוך הזה – שמתחיל בפגישת העמותה על המרפסת של נעמה קטיעי בחיפה והתהייה של הנוכחים איך יסבירו לילדיהם שלהם שילדים אחרים נחטפו פה פעם (״מה אני אגיד לה שרופאים חטפו? היא תסרב ללכת לרופא״) ומשתלשל משם לסיפוריהם של אנשים ומשפחות וקהילות שלמות שעברו גיהנום עלי אדמות. עבר שיש מי שחיים אותו מדי יום והושתק והודחק במשך עשרות שנים.

הדבר שמעניק בין היתר לסדרה את חוזקה, הוא ההתמסרות חסרת הפניות של המצלמה לשיחותיהם של הפעילים עם העדים, ללא רעשי רקע והסברים נוספים, מה שיוצר תחושה חזקה של אינטימיות. המספרים והמספרות הם ישראלים מקבוצות גיל ומזהויות אתניות שאינן שגורות על המסך. במשך שנים הסיפור שלהם לא היה חלק מהזיכרון הקולקטיבי של הישראליות רוויית הטראומות והשכול, וכעת הוא מתועד כפיסת היסטוריה ייחודית שמעניקה הצצה לחייהם של העולים החדשים ממדינות ערב בשנות החמישים. היכולת הזאת לספר על ילד או אחות שנחטפה, בלי להתנצל ובלי לעמוד בחקירה צולבת – כפי שקרה למשפחות שהתייצבו מול ועדות החקירה הממלכתיות – מתאפשרת על ידי בני הדור השלישי ״שנותנים פה לדור הראשון. זו אחריות כבדה אבל אין מה לעשות״, כמו שאומרת נטע אלקיים בפרק 6 העוסק בחטיפות של ילדים מרוקאים בנתיבות.

עמותת עמר״ם זכתה לתשומת לב רבה בשנה האחרונה, עם הקמת ארכיון העדויות המקוון, בדיקות די.אן.איי וקריאה לחשיפת הארכיונים ותיקי האימוץ (מאבק שבזכותו בין היתר נחשפו חלק מדיוני ועדת החקירה הממלכתית לעיני הציבור). כאן באתר אנחנו מפרסמות מזה שנים חומרים על הפרשה ועל נפתולי המאבק, והעובדה שהנושא מסרב לרדת מסדר היום הציבורי בחודשים האחרונים משמחת מאד. הסדרה היא חלק מהמאמץ לפרוץ את גדרות השיח על הפרשה ולגייס למאבק קהלים נוספים, לעורר מודעות ולאתר נפגעים נוספים מקהילות שתודעת הציבור לא ייחסה להן קשר לפרשה. פרק 10 שעוסק בחטיפות ילדים בקרב יוצאי עיראק, למשל, שותף בקבוצת הפייסבוק ״משמרים את השפה העיראקית״ והוביל למבול של פניות. ״מסתבר שהעיראקים הם מקום שני בחטיפות״, אומר אלעד בן אלול, אחד מיוצרי הסדרה. ״הפרקים מציפים עוד עדויות, הם מייצרים תבנית חשיבה, אנשים צופים בהם ומבינים שהם חלק מדבר יותר גדול״.

לקראת שידור הפרק שחותם את הסדרה, שישודר ב-25 בפברואר בשעה 19:00 בעמוד הפייסבוק של הסדרה (כאן תוכלו לראות את כל הפרקים ברצף) נפגשנו איתו ועם שותפו ליצירה ולחיים, יוסי בראומן, כדי לברר מה עובר על מי שעוסקים בפצע הפעור הזה בכזו אינטנסיביות.

שופר לאירועים בזמן אמת

בן אלול (30) ובראומן (34) הם בני זוג מזה שמונה שנים, מתגוררים בתל אביב ובשנתיים האחרונות עובדים יחד בשעות הפנאי שלהם על סדרות רשת ויראליות, שמבקשות להשפיע על סדר היום החברתי ולחולל שינוי. ״גילינו את היתרונות העצומים שהופכים את סדרות הרשת לכאלה שמייתרות את המרדף אחרי הטלוויזיה״, אומר יוסי, צלם ובמאי הסדרה, שמעיד על עצמו שבחצי השנה האחרונה הוא מצלם ובוכה, בוכה ומצלם. ״אפשר לראות את זה לפעמים ברעידות של המצלמה. אלעד בוכה כשהוא עורך. החומרים האלה קיצוניים״.

לפני ״מבצע עמר״ם״ יצרו השניים את סדרת הרשת המדוברת ״נביאים״ – עשרה פרקים שעסקו בגיבורים ובגיבורות החדשים של המאבק המזרחי. בצילומי הפרק עם נעמה קטיעי שעסק בסיפור חטופי תימן, הם הבינו שיש כאן משהו שדורש יריעה רחבה הרבה יותר. ״הפרק של נעמה נהיה ממש ויראלי״, מספר בן אלול. היה לי ברור שחייבים לתת מקום מכובד לפרשה הזו. בכלל, הגברים הנביאים לא זכו למספר הצפיות והשיתופים של הנביאות ואני שמח שההנהגה הנשית של המאבק קיבלה תיעוד וביטוי״.

בראומן: ״ב-21 ביוני האחרון, יום פטירתו של הרב עוזי משולם שנקבע כיום המודעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, עמותת עמר״ם העלתה לאוויר את האתר עם ארכיון העדויות. בשלב הזה אלעד ואני בכלל חשבנו על סדרה אחרת, על ׳נביאים׳ אחרים. נכנסתי לאתר שלהם, ראיתי שזה מחולק לפי שנות חטיפה, בתי חולים, ארץ מוצא. היו שם מאות עדויות, כל עדות מתועדת בווידיאו, סיפור הכי מפורט. זה היה כמו להיתקל בארכיון של שפילברג מבחינתי. הרצתי את זה מול העיניים כמו סרט והבנתי שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. שאלתי את אלעד, והוא אמר שזו חייבת להיות עוד סדרה ולא סרט. סדרה שמתרחשת עכשיו. מצלמים, עורכים, מעלים״.

כלומר ידעתם מהתחלה שזו תהיה סדרת רשת.

בראומן: ״כן. חוץ מזה שאפשר להגיע ככה לקהלים גדולים יותר, סדרת רשת זו דרך ישירה לשוחח עם הצופים ולשמוע אותם, לראות את השיתופים, את התגובות… סדרות טלוויזיה מחויבות לדברים אחרים והן תלויות בתקציב, בצנזורה, בזמן, בביורוקרטיה. אנחנו קובעים את כל אלה בעצמנו. אם נחליט שפרק אחד הוא בן 10 דקות והשני בן 17 דקות, אף אחד לא יגיד לנו כלום. אנחנו חופשיים. סדרות טלוויזיה גם לא משודרות במלואן ברשתות חברתיות בגלל הזכויות, ככה שגם אם היוצרים שמאחוריהן ירצו, הם די חירשים לדיון ער שמתקיים מאחורי הגב שלהם״.

סדרות רשת גם קשורות לזהות היוצרים, הן נולדות פעמים רבות בקרב קהילות שמרגישות שהן לא מיוצגות מספיק.

״הקהל שלנו מורכב מכל מנעד הקשת הפוליטית ויש שיתופים גם מאנשים סופר שמאלנים ברמת ה-BDS וגם מאנשים שהם יותר ימנים מבנט. הוא מערער על הדיכוטומיות״

בן אלול: ״זו דרך מעולה לעקוף את המסלול הממסדי – גם באקטיביזם וגם בתקשורת״.

בראומן: ״רוב התוכן נעשה בעבור קהל מסוים שמדבר בשפה מסוימת. הסדרה שלנו נוצרה למי שבדרך כלל לא עושים עבורו סדרות – הקהל שלנו מורכב מכל מנעד הקשת הפוליטית ויש שיתופים גם מאנשים סופר שמאלנים ברמת ה-BDS וגם מאנשים שהם יותר ימנים מבנט. הקהל שלנו מערער על הדיכוטומיות האלה״.

מה הייתה נקודת המוצא של הסדרה?

בן אלול: ״יצאנו לדרך מתוך ההבנה שהקול של העדים, של המשפחות, זה הדבר הכי מעניין והכי חשוב בסיפור הזה. רצינו שהסדרה תהיה עכשיו, ולא כלי רטרוספקטיבי. לצלם, לערוך, להלחין, לעשות עיבודים, שיפור תמונה, הכל תוך כדי שהדברים עצמם קורים. ככה הפכה הסדרה הזו למכשיר תיעוד של המאבק, אבל גם לכלי במאבק. הסדרה היא שופר לאירועים שקורים בזמן אמת. זה היה גם הרעיון מאחורי ׳נביאים׳״.

בראומן: ״החברים מעמר״ם אמרו לנו שהם אף פעם לא נפגשו יחד במלאכת התיעוד שלהם, כל פעם א/נשים אחרים מתעדים. למשל, מעין נהרי ותום מהגר מעולם לא נפגשו. אז נסענו לחיפה, נפגשנו בסלון של נעמה וצילמנו בלי לדעת מה יהיה. אלעד ואני לא דיברנו על זה אחר כך. הגענו הביתה, באו אלינו חברים ולא היה לנו זמן לבד. באיזשהו שלב בנוכחות החברים, חשבנו שאולי כל אחד יגיד מה הוא מרגיש ושנינו אמרנו בדיוק אותו דבר. אמרנו שזה מטורף, שהם גיבורי-על, כריזמטיים, מרתקים, הם פשוט דמויות מעולות. כל אחד מהם. מאותו רגע, כל פעם שהם נסעו לתעד עדות, הם התקשרו אלינו״.

יוסי בראומן (מימין) ואלעד בן אלול. ״הסדרה הפכה למכשיר תיעוד של המאבק, אבל גם לכלי במאבק. היא שופר לאירועים שקורים בזמן אמת״. צילום: יונית נעמן
יוסי בראומן (מימין) ואלעד בן אלול. ״הסדרה הפכה למכשיר תיעוד של המאבק, אבל גם לכלי במאבק. היא שופר לאירועים שקורים בזמן אמת״. צילום: יונית נעמן ותמי ריקליס, cc by-nc-sa

בראומן נולד בפתח תקוה, למד קולנוע בקמרה אובסקורה, ביים סרטים עצמאיים, הציג בפסטיבל ברלין ובפסטיבל הגאה של תל אביב. היה בעברו עיתונאי ב״טיימאאוט״ וכיום מתפרנס מניהול מדיה חברתית וניהול תוכן. אנחנו שואלות אותו אם יש בביוגרפיה שלו משהו שמהדהד את הפרשה הכאובה הזו. ״אני חצי פולני וחצי רומני. סבא שלי היה בסוביבור, ברח משם בכוחות עצמו לפני הבריחה הגדולה. יש אנשים סביבי שמרגישים מותקפים כאשכנזים, ולא מבינים ׳איך אתה עושה את זה, שכחת מאיפה באת?׳״

בן אלול מתערב ואומר: ״ההשמדה של יהודי אירופה בשואה היא כל כך לחלוטין בלתי נתפסת, ומה שהמשפחה שלך עברה זה מטורף. אתה שארית. לפי הדין הבינלאומי, גם חטיפות הילדים הן ג׳נוסייד, היה פה דילול של אוכלוסייה. אי אפשר לדעת כמה תימנים היו יכולים להיות פה היום. לכן, בעיניי, האשכנזים יכולים דווקא להתייחס לפרשה הזו בהזדהות״.

בן אלול נולד בירושלים, דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ״רוב חיי הבוגרים קשורים באנתרופולוגיה אקדמית ויישומית,״ הוא אומר. ״חשוב לי לדבר מחוץ לאקדמיה, לדבר לאנשים״. השניים מעידים על כך שהביוגרפיות שלהם, התארים שצברו, הכישורים המגוונים והשונים שלהם משתלבים יחד בעשייה והביאו ליצירת הסדרה.

בין אקטיביזם לתיעוד

בייסוד הסדרה מלאכת מחשבת של תכנון, כשכל פרק מספק זווית אחרת על הפרשה ועל המאבק. ״אז התחלנו לצלם ולצלם, ואז אלעד שהוא עורך הסדרה, בנה טבלה״, מספר בראומן. ״וחילק את כל העדויות שמצטברות לנושאים. מהפרק השני זה מתחלק ככה שכל פרק זוגי מורכב מעדויות וכל פרק לא זוגי מציג זוויות שונות על הפרשה. היו כמובן גם דברים שלא נכנסו. בתוך כל זה שכל פרק זוגי הוא סוחט דמעות והלא זוגי הוא לימודי, צריך להחליט מי מוביל כל פרק. וזה היה שוויוני לגמרי״.

בן אלול: ״בפרקים האינפורמטיביים יש שם חשיבה סוציולוגית שמונגשת לציבור. העדויות הן אתנוגרפיות מאוד. מה שקורה שם זה פשוט הזמנה להקשיב לאנשים, לבוא לסביבה הטבעית שלהם ולהקשיב להם״.

מה אתם יכולים לספר על הנוכחות שלכם בבתי המשפחות?

״ידענו בכל רגע של תיעוד שזה רגע דוקומנטרי מאוד מסוים. אנחנו לוקחים אנשים שמתארים אירוע שהעולם עוד לא מעכל. הם בונים עבור העולם ברגע זה את הסיפור״

בן אלול: ״קודם כל, השתדלנו להיות הכי רגישים אליהם בעולם. אמרנו להם בכל הזדמנות: ׳מה שאתם רוצים, לא נצלם מה שלא תרצו, אם אתם חושבים שזו זווית לא טובה, נצלם ממקום אחר. רוצים תאורה אחרת? נחליף. אין בעיה. אף אחד לא חתום על כלום, בחיים לא יקרה שמישהו יתבייש או יחשוש לדבר ונעשה משהו בניגוד לרצונו. ידענו בכל רגע של תיעוד שזה רגע דוקומנטרי מאוד מסוים. אנחנו לוקחים אנשים שמתארים אירוע שהעולם עוד לא מעכל אותו. הם בונים עבור העולם ברגע זה את הסיפור״.

בראומן: ״המשפחות היו כל כך מעודנות הרבה פעמים, מדברות במשפטים חתומים כאלה כשכל משפט זה עולם ומלואו, זה תהום. לפעמים תוך כדי הצילום חווינו את הדברים בעוצמה אחת ואז בשלבי העריכה והעיבוד חווינו אותם בעוצמה אחרת. יש לנו מתנדב שתמלל פרק אחד, שאמר שתוך כדי תמלול הוא הבין את החומרה של הדברים. הפעולה של התיעוד, הפעולה של ההנגשה, אלה פעולות חזקות מאוד בעולם״.

בן אלול: ״התייחסנו לזה בחרדת קודש. המשפחות האלה מכניסות אותנו אליהן הביתה, עם מצלמות, לרגע שהוא כל כך כאוב, שיש בו פוטנציאל מאחה, אבל ברור שהקושי והאובדן נוכחים בו כל הזמן. גם עבורנו ועבור אנשי עמר״ם זה היה אתגר רגשי״.

גם עבור הצופים הסדרה הזו היא אתגר רגשי לא קטן. חלק מהפרקים בלתי ניתנים לצליחה ממש, עם כל העצב האינסופי והכעס שהם מעוררים.

בראומן: ״אני רוצה לספר על חוויה מאוד חזקה שקרתה לי באחד הצילומים. היינו בפתח תקווה וצילמנו את המשפחה העיראקית שבה האבא מספר איך גנבו את הבן הבכור שלו. אני איבדתי את אבא שלי כשהייתי בן שנתיים וחצי. הגבר הזה מוקף בנשים, וגם לי יש רק אחיות. האבא הזה שמדבר על הבן שלו, זה שבר אותי. כשיצאנו משם, אמרתי לעצמי שאני חייב עכשיו ללכת לקבר של אבא שלי להדליק נר. ממש נפלתי באותו יום ברחוב. בכיתי בלי הפסקה״.

בן אלול: ״יש מלא עדויות שבכיתי בהן, אבל הפרק שבו נעמה פוגשת את בני עקיבא היה אחד המרגשים ביותר מבחינתי. רובם היו אשכנזים, הם נוער, וזו תנועה יהודית מסורתית, ונעמה עשתה חיבור כזה שמאפשר בעצם לראות את הפרשה הזו כסיפור יהודי. גם מבחינת המשפחות, הן כל הזמן רואות את האלמנט של היהדות והרוחניות. מדובר באנשים דתיים שעברו משהו ומפרשים אותו ממקום דתי. גם בפרק 11, הפרק שעוסק במאומצים, כשעזר שחר אומר: ׳אני לא יודע איך עושים קידוש׳, ולמעשה גם ב׳נביאים׳ – ניגשנו לעשות סידרה על מאבק מזרחי וגילינו שאנחנו עושים סדרה על יהדות. במהלך הסדרה הבנו את החיבורים האלה וזה גם השפיע על החיים שלנו. החלטנו לא לעבוד על הסדרה בשבת, מתוך כבוד למשפחות. ותוך כדי הפך הסופ״ש לשבת כשהתחלנו לשמור שבת.״

התחרות על הסבל

אחד המהלכים המעניינים שהסדרה עושה, הוא בעצם העמדת הקורבנות בצד אחד והמקרבנים בצד אחר, בצד של הממסד. בן אלול ובראומן מספרים לנו שפעמים רבות אמרו להם שהצלע שחסרה בסדרה היא הצד של החוטפים, של האחיות, הרופאים, הממסד. ״התשובה שלנו לזה היא פשוט שאין בידינו את העדויות האלה״, אומר בן אלול. ״יש ראיון אחד עם אחות, בסדר. אבל בכל מקרה מה שברור פה זה שאף אחד לא תפס את עצמו כאילו הוא עושה משהו לא טבעי או לא ראוי. זה היה מעוגן בתוך השקפת עולם״. בראומן מוסיף שהסדרה בעצם מבקשת מהצופים שלה להפסיק לדבר רק על אינדיבידואלים: ״דברו על ארגונים. לא צריך לתלות אף אחד בכיכר העיר. ארגונים כמו ויצ״ו והדסה, המדינה וארכיוניה – הם אלה שצריכים לספק לנו תשובות, ולא אחות כזו או אחרת״.

״אנחנו צריכים לקחת צעד אחורה, אנחנו לא צריכים להיות במרכז הדבר הזה. אנחנו לא הקורבנות פה, אנחנו לא הפגועים. גם אם
לא נעים לנו לשמוע שהמקרבנים הם אשכנזים״

השניים מספרים על הבלגן שהתחולל בהקרנת פרקי הסדרה בסינמטק, כששלומי חתוכה דיבר על האשכנזים. ״אני מכיר את זו שעשתה הכי הרבה רעש״, מספר בראומן. ״היא נעמדה מול הפאנל ואמרה: ׳זה לא יפה שאתם אומרים ככה על אשכנזים, גם תינוקות של אשכנזים נחטפו׳. אחרי האירוע אמרו לי: ׳אתה היית האשכנזי היחידי על הבמה. למה לא אמרת משהו?׳. אני מבין את הקושי שלהם אבל יודע בידיעה שלמה שפה אנחנו צריכים לקחת צעד אחורה, אנחנו רגילים להיות במרכז. אנחנו לא צריכים להיות במרכז הדבר הזה. אנחנו לא הקורבנות פה, אנחנו לא הפגועים. גם אם לא נעים לנו לשמוע שהמקרבנים הם אשכנזים.״

בן אלול: ״עמית (חי כהן, המלחין ומחבר פס הקול – ת״ר וי״נ) אמר בהקרנה שכל אחד מאיתנו הוא חטוף. זה ספקטרום. יש סיפור קלאסי כזה על התימנייה שחטפו לה תינוק, אבל בעצם יש מלא אלמנטים של חטיפות. במובנים מסוימים גם מי שהולך בנתיבות לפנימייה ומנותק מהמשפחה שלו הוא ילד שנחטף על ידי הממסד. הפרשה הזו היא בעצם הדי.אן.איי של הכל. ומה שקורה עכשיו בשיח הישראלי זה כמו עקירת שורש. כולנו מפחדים להכיר בסבל של האחר, כי מה יקרה כשנכיר. יהיה פה יום הדין״.

בראומן: ״האשכנזים צריכים להבין שאתה סבלת כמו שאני סובל. שנינו קורבנות. זה הסוויצ׳ שאשכנזים צריכים לעשות, כאשכנזי אני אומר. אם יש לי היום טענה כלפי האשכנזים, זה לא למה חטפתם, אלא למה אתם ממלאים תפקיד בהשתקה, בהכחשה של החטיפות. בעמוד שלנו אנחנו לשמחתנו לא מקבלים תגובות ממכחישנים, אבל נתקלנו במקרה שבו מישהי שיתפה פרק אחד ועלו עליה מלא מכחישנים״.

יוסי ואלעד 1
בראומן (על המצלמה) ובן אלול (בחולצה הירוקה) במלאכת התיעוד עם פעילי עמר״ם והעדים. ״הפעולה של התיעוד, הפעולה של ההנגשה, אלה פעולות חזקות מאוד בעולם״

באיזה סוגים של הכחשות נתקלתם?

בן אלול: ״כל הדברים המוכרים: הילדים היו חולים ומתו; עדיף היה להם להיות מאומצים בתנאים שבהם הם גדלו; איך זה שאין אפילו ילד אחד מאומץ שנמצא; וכמובן – תיאוריית הבלגן״.

בראומן: ״המשפחות לא מבקשות מלחמת אחים, לא רוצות להפוך את המדינה, לא רוצות להכניס אשכנזים לכלא. המכחישנים האלה מתנהגים כאילו זה קרה להם. זה לא יאומן לראות את עוצמות השוד והשבר: איך אתם מעזים להגיד שואה? איך אתם מעזים להגיד ככה וככה?״

מה אתם יכולים לומר על ההתקבלות של הסדרה מבחינת המדינה, מבחינת בעיסוק בתקשורת המיינסטרימית?

בן אלול: ״זה מעניין, כי אי אפשר שלא לראות את ההשפעה העצומה של הסדרות האלה על השיח, קשה להתעלם מהעובדה שזה הדבר הכי רלוונטי, הכי מדובר, הכי מעניין, אבל לא כותבים עלינו ולא מראיינים אותנו ולא מזכירים אותנו״.

״אי אפשר שלא לראות את ההשפעה העצומה של הסדרות על השיח, קשה להתעלם מהעובדה שזה הדבר הכי רלוונטי, הכי מדובר, הכי מעניין, אבל לא כותבים
עלינו ולא מראיינים אותנו״

בראומן: ״הלכנו לאולפן של וויינט עם נעמה. עשו שם כתבה על עניין הניסויים – אבל גנזו אותה. לא ברור לנו למה. התקשורת יודעת שזה עניין חם. בכלל, החוויה העכשווית שיש לכל מי שעוסק בפרשה הזו מול עיתונאי מיינסטרים זה בקשות שיביאו להם עדים, כמובן רק תימנים, ואם אפשר שהיא תבכה…״

בן אלול: ״אנחנו מנהלים סוג של שיחה אמנותית עם התקשורת הממסדית. בפרק החמישי נעמה מקרינה קטעים מתוך התשדיר ההיסטורי של אילנה דיין למשל; בפרק 11 מופיעה העדות של אריאלה רייטר, חטופה שמתגוררת במיאמי. העדות הזו כבר נחשפה בערוץ 2, בתכנית ׳פגוש את העיתונות׳ עם רינה מצליח. היא סיפרה את העדות בקצרה, באמצע האולפן, ודרך סקייפ – מעמד די מלחיץ. זה עלה וקיבל אלפי צפיות אבל הרגשנו שהיה חסר בפורמט הזה רגש. התעקשנו, למרות שאין לנו מימון כלל, לאתר צלם שנמצא במיאמי, להנחות אותו לגבי הסגנון שלנו, ולצלם את השיחה בין נעמה לאריאלה משתי קצוות העולם. אנחנו מאוד גאים במיני-הפקה הבינלאומית שהרמנו״.

מה צפוי לנו בפרק האחרון?

בן אלול: ״הפרק האחרון מספר סיפור של קהילה שכולם הגיעו מאותו הכפר, רג׳ם מתימן. הם עלו עם הרב שלהם, 20 משפחות, הגיעו ב׳כנפי נשרים׳ לעין שמר, ואז התיישבו במעברת יקנעם. לשמונה משפחות מתוכן חטפו ילדים, כולל התאומים של משפחת הרב. הם רצו להקים יישוב וגירשו אותם משם לעיר, שם הם הקימו שכונה ובנו בית כנסת, והם המשיכו את החיי הקהילה שלהם כנגד כל הסיכויים. הפרק מתאר בוקר שבו כל המשפחות התכנסו בבית הכנסת ומספרות את הסיפורים שלהם לעמותת עמר״ם. זה פרק שלא חושף הרבה מבחינת העדויות. העניין הוא יותר סימבולי. הוא למעשה עוסק בשאלה מה זה לפגוע בקהילה, בקבוצה של אנשים״.

בראומן: ״בעיניי גם העדויות שנשמעות בפרק הזה הן לא תקליט שבור. בכל אחת מהן יש אלמנט ייחודי רק לה. יש שם זוג אחים, שאבא שלהם מת בקריסת הגג של חדר האוכל במעברה ובאותו היום חטפו את אחד הילדים, כשהאמא לא הצליחה ללכת להיניק את הילד. אנחנו מדברים עם אישה שבאותו יום חטפו לה ילד ובעלה מת. זה פרק קשה מאוד״.

יש לכם כבר מחשבות על הדבר הבא שתעשו?

בן אלול: ״סיפורי החטיפות, כמו סיפורים על גזיזת פאות והעלמת כתבי קודש שעלו גם בסדרה הקודמת, ממש מהדהדים לפרשות תנכ״יות – משה בתיבה, מכירת יוסף וכ״ו. אלו כל מיני דברים שצפים אצלנו מבחינה יהודית והעלו אצלנו שאלות על חילון. אנחנו שוקלים לבחון תהליכים של חילון דרך הפריזמה הזאת״.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דני

    השג אחד ללא ספק השגתם. אין כבר כוח להגיב להתלהמויות האלו. ודרך אגב, לדבר על "האשכנזים", זה בדיוק כמו לדבר על "ההומואים". אז אם מחר נמצא להט"ב שיעשה משהו מכוער, ובתגובה יבואו אמירות על 'כל ההומואים האלו', ואתם (בצדק) תגנו אותן, זה יהיה נכון לדעתכם לקרוא לכם "מכחישנים"? בחייאת ראבאק, תחסכו מאיתנו את הדיבור הזה, ואת הפיכת טרגדיות אישיות שהיקפן האמיתי לא ממש ידוע ל"דנ"א של הכל". זה לא.

    1. ג. אביבי

      תזכורת ל"דני" הגזען המכחישן הבלתי נלאה.

      א. הוכחת בסה"כ את חוסר הבגרות הנפשית שלך ואת הרפיסות החשיבתית שלך.
      ב. התכונות האבסולוטיות שאתה מייחס לב.ג. ולהיותו חף מכל טעות ופשע, לקוחות מעולמם של מעריצי סטלין, אדולף (כגון מכחישי השואה), קים ג'ונג איל ושאר "משיחים" מסוגם. אתה לא שונה מהם.
      ג. אתר העוקץ, עמר"ם ואחרים קמו בזכות רצונם ומאבקם של מזרחים ושוחרי צדק נוספים שלא מוכנים להרים ידיים נוכח המציאות הגזענית והתקשורת הישראלית העוינת. הוא קם למרות ב.ג. וגזענים אחרים שהקימו כאן חברה בעלת היררכיה אתנית/גזעית מובהקת ודורסנית כלפי מתנגדיה.
      ד. אתה מנסה ככל יכולתך להפיץ גזענות אנטי-מזרחית ובה בעת להתקרבן כאשכנזי "נרדף".

      1. דני

        ידעתי שאפשר לסמוך עליך שתגיב בדרכך המטופשת הרגילה. ולמה היית צריך להזכיר את בן גוריון המסכן, ועוד באנלוגיה לא מחמיאה לשורת גורמים מפוקפקים למדי? מנסיוני אני יודע שלהתווכח עם טיפוס הזוי כמוך זה בזבוז זמן, למרות שזה גם די משעשע. אסתפק בכך שאומר שהטענות על קונספירציה ממסדית או עדתית לחטיפת מאורגנת הן לא יותר מהזיה או עלילת דם, וגם הטענות על אלפי מקרים של חטיפה הם לא יותר מהשערה שנראית לחלוטין מנופחת ובכל מקרה חסרת בסיס עובדתי ראייתי אוביקטיבי ממשי. צער כנה של אנשים על יקיריהם לא הופך את ההנחות שלהם בדבר גורלם של יקיריהם לאמיתיות בהכרח. הטענות האלו משרתות בעיקר מטרות פוליטיות אנטי ישראליות, ושיח קורבני כמיטב מסורת פוליטיקת הזהויות. טרגדיות בודאי היו, אבל הנסיון לנפח ולהקצין דברים בהעדר כל בסיס ממשי ולהפוך אותם לכלי פוליטי, ולקחת כל מיני תזות לא מוכחות שברובן נעות בגבולות תאוריות הקונספירציה ולצפות משום מה שכל אחד יתייחס אליהן כאל תורה מסיני, זה דבר מגוחך. זה מצחיק גם שאנשים כמוך שהם גזענים בכל מהותם, מאשימים אחרים בגזענות.

        1. ג. אביבי

          חחח
          קונספירציה…, קונספירציה…., על גבול תאוריית הקונספירציה…, מנופחת….בלה בלה בלה…
          כשאין לך שום ארגומנט ענייני לסתור את טענותיהם של עשרות אלפי קרבנות הפשעים ההמוניים האלה, אתה משתמש שוב ושוב במנטרות האוויליות שלך.
          ילדותי, טיפשי וחצוף כמו כל מכחיש שואה מצוי ועלוב.

          1. דני

            עשרות אלפים? למה לא שתעבור ישר למיליונים? הדברים שאמרתי דוקא מאד הגיוניים, אתה פשוט לא מבין אותם. הטענה שלי מאד פשוטה. מי שרוצה לומר שהממסד היה מעורב בחטיפות של אלפי אנשים, רצוי מאד שיביא ראיות ממשיות לדבריו, אחרת הם לא יותר מאמירת סרק. ראיות כאלו, אין. זה שבונים תאוריה שמבוססת על כרעי תרנגולת וחוזרים עליה עשרות ומאות פעמים בשכנוע עצמי עמוק יותר או פחות, עוד לא הופך אותה לנכונה. אין בזה כדי לומר שלא נגרם עוול במקרים מסויימים, ושלא היו טרגדיות, אבל מכאן ועד לתאוריות שאתה ודומיך מעלים, הדרך ארוכה.

          2. ג. אביבי

            עוד למכחיש.
            "עשרות אלפים"? כן, חשבון פשוט שרק "גאון" לא מסוגל להבין. עדויות של בני משפחות החטופים מדברות על יותר מ 2500 תינוקות שנחטפו בשיטות מאוד דומות. המספר הזה מוביל לקרוב ל 2500 משפחות שמונות עשרות אלפי בני אדם. לכל חטוף יש משפחה גרעינית של קרוב ל10 נפשות וגם קרובי משפחה ושכנים קרובים שהיו גם כן עדים לטרגדיות האלה. הנתונים באים מהעדויות שעמותת עמרם אספה. אם לשיטתך מדובר כאן בעדה (התימנים שעלו ארצה בראשית ה50) שרוב חבריה בודים סיפורים ועלילות קונספירטיביות על חטיפות מדומות, או בסיפורים מפוברקים של המתעדים – מה ההבדל בינך לבין מכחישי השואה מהזן הנמוך ביותר?

  2. נתן

    "אשכנזים" לא צריכים להפנים שום דבר מכיון ש"אשכנזים" לא חטפו אף אחד ואין להם על מה להתנצל.
    השיח הגזעני שאימצו הזויי הזרם הקרוי "שמאל מזרחי" אינו שונה בכלום מכל שיח גזעני אחר בעולם מ"היהודים רצחו את ישו" ועד "הפלשתינאים רוצחים ילדים".

    לדעתי מדובר בסוג של תסמונת שטוקהולם – אלו אנשים שמשתוקקים להשתייך לגזענים בעולם אבל בגלל מוצאם אינן יכולים וכך הם מצאו דרך ביניים גם להיות מזרחיים וגם להיות גזענים

    1. ג. אביבי

      השיח המכחיש והמתלהם, להצדקת פשעי הגזענות האשכנזית, של נתןצ'יקים למיניהם הוא השיח של הניאו-נאצים ומכחישי השואה במהדורתו הישראלית.

      1. נתן

        אביבי היקר, הרבה בריאות.

        1. ג. אביבי

          נתןצ'יק,
          זה לא ישנה את העובדה שהשיח המכחיש והמתלהם להצדקת פשעי הגזענות האשכנזית, שלך ושל דומיך, הוא תעתיק מובהק של השיח הנפשע הכחשת השואה באירופה.

  3. אני

    מה שהם סיפרו הזכיר לי את הסרט Everything is illuminated בו הכל מואר למספר בצבעי השואה. The past illuminates everything.

  4. דני

    מה שאתה, כלומר ג. אביבי כי מרוב תגובות לא ברור איפה בעמוד תופיע התגובה הזו, זה שני דברים פשוטים. ראשית, השערות זה לא עובדות. גם אם לבני משפחות יש השערות כאלו או אחרות לגבי מה שעלה בגורל יקיריהם, זה עדין לא הופך את ההשערות האלו לנכונות. השערות שנשענות על שברי ראיות כאלו ואחרים, לא מבססות יותר מחשד. יתכן שבחלק מהמקרים ההשערות מבוססות, ויתכן שלא. אין לאף אחד נתונים ברורים בשאלה מה בדיוק בדיוק החלק המבוסס. אתה בוחר להאמין לתאוריה מסויימת, אבל אין לבחירה הזו שלך שום בסיס עובדתי מוצק. זו נקודה אחת. נקודה שנייה, אפילו אם נקבל את ההנחה שהיו מקרי חטיפות רבים מאד, זה עדיין לא מבסס שום טענה לגבי קשר ממסדי מאורגן ומכוון מלמעלה. ביצוע פשעים לא מעיד על כך שהממשלה עמדה מאחוריהם. מי שמעלה טענה כזו, כבר עובר למחוזות של ספקולציות ולא מעבר לכך. אתה יכול לקרוא לכולם מכחישי שואה כל היום, אבל כינויים מהסוג הזה מלמדים רק עליך. בכל מקרה, אף אחד לא מזלזל בכאב שנגרם למשפחות שאיבדו את יקיריהם, הנסיון להפיק מזה הון פוליטי ולזרות שנאה זה כבר ענין אחר ודוחה למדי.

    1. ג. אביבי

      "השערות שנשענות על שברי ראיות כאלו ואחרים, לא מבססות יותר מחשד" –
      עדויות של עשרות אלפי בני אדם על אלפי החטיפות שבוצעו הן השערות? האם הורי החטופים, אחיהם , קרובי משפחתם רק שיערו/דמיינו שהיה להם תינוק / אח / בן דוד? ומכיוון שלא מצאו אותם שיערו/חשדו שהם נחטפו? אתה שם לב לאווילות שבטיעוניך? אפילו מכחישיי השואה לא מנמקים ברמה כל כך נמוכה. תסתכל בעיניים של כל אחד מקרובי החטופים ותגיד להם שהם רק משערים / מדמיינים / מעלים חשדות שווא. היום מספר אלה שגילו (לשיטתך הם "מדמיינים") את היותם חטופים מונה כמה עשרות, רק בארץ. רוב החטופים נמכרו בחו"ל.
      "זה עדיין לא מבסס שום טענה לגבי קשר ממסדי מאורגן ומכוון מלמעלה" – מאחר ואין כרגע ראיות שב"ג יזם את החטיפות, לא טענתי שהוא יזם אותן. יש עדויות על כך שהוא ידע היטב מה קורה ולא הפסיק את החטיפות האלה – למען רווחת מקורביו הפושעים. הוא "רק" השתיק את הפשעים הללו. כשקול הזעקה גבר – העולם הזה נתן לכך ביטוי ב1954 – החטיפות ההמוניות פסקו, ללא ספק בפקודת ב"ג שחשש מתגובות בעולם.