string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

כדאי למתנגדי חוק ההסדרה לעיין בתלמוד

הבוז למסורות קנייניות לא-אירופיות משמש בסיס לעקירה של הכפרים הבדואים הלא מוכרים, ואפשר גם להניח שהנורמה הזו גם מהווה בסיס לפינויין של דיירות ודיירי דירות הדיור הציבורי. על חוק ההסדרה, הנדל"ן האירופי ומסורות קנייניות אחרות
אבי-רם צורף

דוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון. מלמד בבית מדרש דרומא ובמדרשת באר בירוחם. חבר במזרחית משותפת

השיח שהתגבש על אישורו של "חוק ההסדרה" סימן אותו בעיקר כתפנית משמעותית המכשירה באופן חוקי, לראשונה כביכול, את הפקעת הקרקעות הנתונות בבעלותם הפרטית של פלסטינים בידי המדינה. רבות נכתב כבר על ההפרזה בדימוי של החוק כתפנית ועל המסורת המפוארת של ההכשרה החוקית של הפקעת אדמותיהם של פלסטינים במדינת ישראל מאז חקיקת חוק נכסי נפקדים בתש"י, שהעניק בסיס להקמתם של יישובים יהודיים על חורבותיהם של יישובים פלסטינים.

היבט נוסף שיש לשים לב אליו הוא שבדומה לאופן בו עיצב חוק נכסי נפקדים את דמויותיהם של בעלי האדמות הפלסטינים כ'נפקדים' – כלומר כמי שנטשו את אדמותיהם והותירו אותן הפקר לידיה של המדינה – הרי שגם חוק ההסדרה מקבע את העוול שאותו הוא מכשיר ככזה שנעשה 'בתום לב' ובחסות המדינה, ולכן ככזה שמאפשר את הפעלת כוחה של המדינה לצורך הפקעת זכויות השימוש בקרקע, דרך מושג הבעלות הפרטית.

במילים אחרות, ההסדרה והפיצויים שהוא מבטיח הם רק עבור אלה שיוכלו להוכיח את זיקתם אל האדמות המדוברות באמצעות הוכחת בעלותם עליה, והיותה נכס נדל"ני שהוא רכושם הפרטי. במובן זה, חוק ההסדרה מסיר את המכשול האחרון שעמד בפני המגמה שבאמצעותה קידמה התנועה הציונית באופן מסורתי את נישולם של הפלסטינים מאדמותיהם, והיא הפיכתה של הבעלות הקניינית על הקרקע למקור הבלעדי לקביעת השייכות אליה, ובכך ביטולן של צורות שייכות קנייניות אחרות, שלא שייכות למערכת הקניין הנדל"נית האירופית, כמו למשל ההחזקה בקרקע או אופני השייכות הקהילתיים של הקרקע.

לפני שמדינת ישראל פשוט הפקיעה קרקעות של פלסטינים שהיו בעליהן באמצעות הגדרתם כ'נפקדים' בחוק נכסי נפקדים או לחילופין באמצעותם הוצאתם מן המשחק והפיכתה של המדינה לבעלת הכוח להפקיע את קרקעותיהם כפי שנעשה בחוק ההסדרה, התנועה הציונית השתמשה בהטמעת העקרונות הכלכליים של הקפיטליזם האירופי שהפכו את בעלי ההון המחזיקים בנכסי הקרקעות למי שמסוגלים להפקיע דפוסי קניין מסורתיים יותר כמו חזקות או נכסים שהיו שייכים למסגרות קהילתיות רחבות, ובאמצעות זאת לדחוק את רגליהם של אלה שהחזיקו באדמות בפועל.

חוק ההסדרה מסיר את המכשול האחרון שעמד בפני המגמה שבאמצעותה קידמה התנועה הציונית באופן מסורתי את נישולם של הפלסטינים מאדמותיהם

כפי שהראה רשיד ח'אלדי, חוק הקרקעות העות'מאני שנחקק ב-1858 — שהביא להטמעת מערכת המושגים של הקפיטליזם האירופי ושל הבעלות הפרטית על הקרקע הקשה על הפלחים, מעבדי הקרקע בפועל, לרכוש את הקרקעות עליהם ישבו מחשש שמא לא יעמדו בנטל המסים הכבד, והעניק אפשרות לבעלי הון וסוחרים, אשר בדרך כלל ישבו בערים, לרכוש את הקרקעות. תהליך זה אמנם ערער את אחיזתם המשפטית של הפלחים בקרקע, אך רוכשי הקרקעות בדרך כלל הותירו אותם במקומותיהם כאריסים. כלומר בשלב זה עוד שימשו המערכות של בעלות פרטית על הקרקע ושל ההחזקה או של תפיסת הקרקע כרכוש כפרי משותף (משאע) במקביל.

גם בראשית רכישת הקרקעות בידי נציגי התנועה הציונית בשנות העלייה הראשונה לא נתפסה העברת הבעלות על הקרקע, בדרך כלל, כדבר המעמיד את המשך קיומם של הפלאחים על אדמתם בסכנה. עם זאת, בשנות העלייה השנייה התחוללה תפנית בסוגיית רכישת הקרקעות, אשר הפכה אז לאמצעי להבטחת הדומיננטיות היהודית בארץ-ישראל ולהגשמת עקרונות כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה. למעשה בעקבות מדיניות כיבוש הקרקע שהנחתה את המשרד הארץ-ישראלי — מדיניות שראתה במעשה קניית הקרקע ביטוי להלאמתה והפיכתה לקרקע של יהודים שלערבים אין בה כל חלק — החלה המערכת הראשונה, זו של בעלות נדל"נית, לשלול את הלגיטימציה של דפוסי ההחזקה והקניין המסורתיים בקרקע. כך נעשה שימוש ברכישת הקרקעות שהסתמכה על ההון היהודי-אירופי (ונהנתה משיתוף פעולה מצדו של השלטון הקולוניאלי הבריטי), להפקעת זכויותיהם של היושבים על האדמות – שהיו שייכות למסורות קנייניות אחרות, שונות מזו של הקפיטליזם הנדל"ני האירופי – ובדחיקתם מהן, וליצירת שטחים שהתאפיינו בהשתייכותם ליהודים בלבד.

פיסת הגדר בין הריסות אום אל-חיראן ליישוב היהודי העתידי חירן, 22.01.17. צילום: תמי ריקליס ויונית נעמן, cc by-nc-sa
פיסת הגדר בין הריסות אום אל-חיראן ליישוב היהודי העתידי חירן, 22.01.17. צילום: תמי ריקליס ויונית נעמן, cc by-nc-sa

דפוסי הנישול שהתגבשו קודם להקמתה של מדינת ישראל, אם כן, היו מבוססים על השיח שאותו מבקש חוק ההסדרה לקבע, רוצה לומר, קביעת הקניין הפרטי כדפוס הבלעדי הקובע את השייכות לקרקע. בכך מכשיר חוק ההסדרה בעקיפין, באמצעות מה שלא נאמר בו, את הכשרתם של אותם דפוסי נישול מוקדמים, ולמעשה את הסרת האחריות לפתרונם. אלא שלא מדובר כאן רק בדפוסי הנישול שמאפיינים את פעילותה של התנועה הציונית לפני הקמת מדינת ישראל, אלא כאלה שעדיין נוכחים. בהתבסס על הנורמה הזאת אפשר בית המשפט את עקירת אום אל-חיראן, הבוז למסורות קנייניות לא-אירופיות משמש בסיס לחרב העקירה המונחת על צווארם של הכפרים הבדואים הלא מוכרים, ואפשר גם להניח שהנורמה הזו גם מהווה בסיס לפינויין של דיירות ודיירי דירות הדיור הציבורי.

לכן, נראה שההתנגדות לחוק איננה יכולה לצמצם את עצמה בתחומים שהוא עצמו קבע, כלומר בהתנגדות להפקעת הבעלות הפרטית על הקרקע, וצריכה לנסח את עצמה במונחים של התנגדות למחיקתן של מסורות קנייניות אחרות, שאינן קשורות דווקא לקניין נדל"ני פרטי. למשל, הדגם התלמודי; בפרק 'חזקת הבתים' במסכת בבא בתרא עוסקים בשאלות משמעותן של עובדות הקיום בקרקע- ההימצאות בתוכה במשך שלוש שנים, עבודת הקרקע דוגמת כניסת התבואה או מסיק הזיתים וכו' – כביטוי להשתייכותה של הקרקע. הדגם התלמודי עשוי למלא תפקיד חשוב בעיצוב של אופק התנגדות הלכתי, שיוכל להעיר מרבצן את רוחות הרפאים של דפוסי הקניין שנשללו בידי הקפיטליזם הנדל"ני האירופי, ולהפוך את ההחזקה בקרקע לצורת שייכות לגיטימית כנגד הבלעדיות של הבעלות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יוסי אמיתי

    יישר כוחך, אבי-רם היקר. הפקת דברי טעם, ודווקא בהסתמך על האיפיונים ההומניים של היהדות. אוסיף רק, שהטיעון בדבר דפוסי קניין מסורתיים הועלה ע"י פרופ' אורן יפתחאל בעדותו במשפט אל-עראקיב, אך (כמה צפוי!) לא הייתה לטיעון זה אוזן קשבת, ומכונת הנישול המשיכה להרוס כל חלקה טובה ביחסי שני העמים.

    1. דניאל דה מלאך

      המאמר מעלה טיעונים חשובים ומשכנעים. תיקון קטן עם זאת: ההבחנה בין העליה הראשונה לעליה השניה המוצגת במאמר היא שגויה. גם בתקופת העליה הראשונה לא הכירו המתיישבים בזכויות המסורתיות. ברוב מכריע של המקרים עיבדו איכרי המושבות קרקעות שעובדו לפני כן על ידי אריסים ערביים ובמקרים הבודדים שזה לא קרה היתה פגיעה בזכויות המרעה והמעבר. שינוי משמעותי הסתמן החל משנת 1908 עם כניסתה של ההסתדרות הציונית לתמונה בתחום אחד בלבד- במקום לממש את הזכויות בדרך משפטית בלבד תוך הסתמכות על הגנת העות'מנים החלה פעולה עצמאית של המתציישבים על מנת "להגן" על זכויותיהם תוך שימוש בכוח.

  2. כפיר כהן

    יופי של מאמר! תודה, אבי.

  3. חזי

    האם הדיון על זכויות קניין לא-אירופאיות כולל גם הכרה בדפוסי העסקה לא-אירופאים, דפוסי יחסי אישות לא-אירופאים, זכויות אדם לא-אירופאיות, חופש דתי לא-אירופאי, התנהלות לא-אירופאית בכביש, וכיו"ב?

  4. יוסףה מקיטון

    מקורות השראה טרום אירופאים למאבק נגד קולוניאליזם אירופאי, בשעה שהמאבק במשבר – נחוץ וחשוב ומניע. תודה, אבי-רם.