משרד החינוך מציג: טשטוש הקו הירוק

חרף מרכזיותו של הכיבוש בהבנת התפתחותם של המשטר והחברה במדינת ישראל, תוכניות הלימודים מתעלמות ממנו כמעט לחלוטין. הפלסטינים מגיחים אל מעבר לפרגוד רק בתור טרוריסטים או כשהם מפריעים למאמצי ההתיישבות היהודית
אבנר בן-עמוסאבנר בן-עמוס

מרצה להיסטוריה של החינוך באוניברסיטת תל אביב וחבר מזכירות פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, חבר בוועד המנהל של אמנסטי-ישראל

לפני כשבועיים העלה לעמוד הפייסבוק שלו שר החינוך, נפתלי בנט, קריקטורה של שי צ'רקה מ"מקור ראשון" ובה הוא נראה אוחז מגב שבעזרתו הוא מוחק את הקו הירוק. על בקבוק נוזל הניקוי שמונח בצד רשום באותיות גדולות "הסדרה". הכוונה היא, כמובן, לכך ש״חוק ההסדרה״, אשר עבר בין השאר בזכות מאמציו הבלתי נלאים של השר, מביא בפועל למחיקת הקו הירוק בגלל שהוא מערב את הכנסת בנעשה בשטחים.

בנט נחשב, אמנם, בראש ובראשונה, לשר ההתנחלויות ולגורם שדוחף לסיפוח השטחים, אך אסור לשכוח שהוא גם שר החינוך של כל ילדי ישראל. משום כך, גם אם חוק ההסדרה ייפסל בסופו של דבר על ידי בג"צ, עדיין ייוותר לבנט כובעו השני, באמצעותו יוכל להמשיך ולקדם את מחיקת הקו הירוק והוויית הכיבוש מתודעת התלמידים. כזכור, לפני מספר חודשים הצהיר בנט כי תלמידי ישראל לא ילמדו על הקו הירוק או על ההבדלים בין היישובים שנמצאים מעבר לקו הירוק ואלה שבתוכו: "אין קו ירוק. יש ישראל אחת. ילד בקרני שומרון, בנתיבות, באריאל או בעפרה הם היינו הך. אני שר החינוך של כולם. אנחנו מלמדים על כלל ארץ ישראל בלי הפרדות".

יובל החמישים המתקרב למלחמת ששת הימים הוא הזדמנות טובה לבחון כיצד מציגה מערכת החינוך הממלכתית את סוגיית הקו הירוק ואת הנעשה בשטחים שנכבשו ב-1967.

בין מקצועות הלימוד, הסוגיות הללו אמורות להימצא בשלושה תחומים הנוגעים לאוכלוסייה הישראלית, ולזמן ולמרחב שבתוכם היא מתנהלת: החינוך לאזרחות, העוסק בין היתר בסוגיות של שליטה פוליטית, זכויות אזרח ודמוקרטיה; לימוד ההיסטוריה, הכולל גם את השליש האחרון של המאה העשרים; ולימוד הגיאוגרפיה, הכולל את המרחב שבין הים התיכון לנהר הירדן. מבט מהיר במה שנעשה בתחומים הללו בעשרים השנה האחרונות, מעלה כי הקו הירוק והכיבוש לא נעלמו לחלוטין, אלא שהם מוצגים בצורה שטחית, לקויה ומעוותת.

בנט מוחק את הקו הירוק באיור של שי צ׳רקה ב״מקור ראשון״ (צילומסך)
בנט מוחק את הקו הירוק באיור של שי צ׳רקה ב״מקור ראשון״ (צילומסך)

לימודי האזרחות, שעמוד השדרה שלהם הוא הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מתמקדים כמעט בלעדית באוכלוסייה הישראלית שבתחומי הקו הירוק. בתכניות הלימודים באזרחות לשנת הלימודים תשס"ב (2002) ותשע"א (2011) מופיעה התייחסות אגביות בלבד לכיבוש, למשל באמצעות אזכור "גוש אמונים" ו"שלום עכשיו" בפרק על התארגנויות חוץ-פרלמנטריות, או בהתייחסות למעמד בג"ץ בשטחים ולזיקה בין ערביי ישראל לפלסטינים. בספרי הלימוד לחטיבה העליונה הכיבוש מופיע בדרך כלל בעקיפין, בפרק הדן בשסע האידאולוגי-פוליטי ועוסק בוויכוח בין ה"ימין" וה"שמאל" באשר לעתיד השטחים. הדגש בפרק ניתן לעמדות השונות בקרב החברה הישראלית ולדרכי ביטוין, ואילו הכיבוש עצמו, האוכלוסייה הפלסטינית והשינויים שהתחוללו בשטחים מאז 1967 נותרים בצל. יתר על כן, בבחינות הבגרות באזרחות שנערכו בין השנים 2000–2016 לא הופיעה כל שאלה הנוגעת לשסע האידאולוגי-פוליטי. משמעות הדבר היא שגם אם הפרק מופיע בספר הלימוד, המורים לא יטרחו ללמדו.

השאלה היחידה שנגעה לעיבוש בבגרות בהיסטוריה התייחסה להשפעות מלחמת ששת הימים על ישראל. גך שמוקד הדיון נותר ויכוח אידיאולוגי בתחומי הקו הירוק

אף על פי שמדובר בעבר הנחשב על ידי היסטוריונים לקרוב יחסית, תוכנית הלימודים בהיסטוריה של החטיבה העליונה כוללת את התקופה שבין מלחמת ששת הימים לאמצע שנות התשעים של המאה העשרים. התכנית לשנת הלימודים תשס"ג (2003) מזכירה את "עליית השאלה הפלסטינית", "יחסי ישראל והפלסטינים" ו"הסכמי אוסלו"; זו של שנת הלימודים תשע"ה (2015) מצומצמת יותר: היא מתמקדת במלחמות ששת הימים ויום כיפור ובהסכמי השלום עם מצרים וירדן, מזכירה אגבית בלבד את הפלסטינים ונמנעת מלהתייחס להסכמי אוסלו. בהתאם לכך, גם ספרי הלימוד בהיסטוריה שפורסמו בשנות התשעים ובעשור הראשון של המאה ה-21 עוסקים בקצרה בשינויים שהתחוללו בשטחים הכבושים אחרי 1967, ובהרחבה גדולה יותר במאבק הפוליטי סביב עתידם של השטחים. עיון בשאלוני בחינות הבגרות בהיסטוריה שנערכו בין 2000–2016 מעלה כי השאלה היחידה שנגעה – בעקיפין – לכיבוש, התייחסה להשפעות של מלחמת ששת הימים על מדינת ישראל. אם כן, גם במקרה זה נדחק הכיבוש לשולי התודעה, ומוקד הדיון ההיסטורי נותר הוויכוח האידאולוגי בחברה הישראלית בתחומי הקו הירוק.

בשונה מאזרחות ומהיסטוריה, שהם מקצועות חובה לקבלת תעודת הבגרות, לימודי גיאוגרפיה שייכים למקצועות הבחירה. עם זאת, יש חשיבות לבחינת המפות המופיעות בספרי הלימוד לגיאוגרפיה משום שהן מבטאות את התפיסה המרחבית-מדינית של משרד החינוך לגבי האזור שבין הים התיכון לנהר הירדן, והן גם משפיעות על האופן שבו התלמידים מדמיינים אזור זה. תשומת לב מיוחדת ראוי לתת לסוגיית ה"קו הירוק": לנוכחותו או להיעדרותו מהמפות שבספרי הלימוד. קו זה נמחק מהמפות הרשמיות על פי החלטת ממשלת ישראל משנת 1967, אך בשנת 2006 ביקשה שרת החינוך דאז, יולי תמיר, להחזירו לספרי הלימוד – צעד שעורר מחלוקת פוליטית עזה, ולא שינה כמעט דבר בספרים עצמם.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החינוך גדעון סער מבקרים בבית הספר היסודי "עשה חייל" שבאפרת, 27.82012. צילום: משה מילנר, לע"מ
ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החינוך גדעון סער מבקרים בבית הספר היסודי "עשה חייל" שבאפרת, 2012. צילום: משה מילנר, לע"מ
הכיבוש מתואר בספרי הלימוד כ"הרחבת השליטה" או "השתלטות על שטחי יהודה ושומרון וחבל עזה", והוא עובר תהליך של נורמליזציה

תוכנית הלימודים בגיאוגרפיה לחטיבה העליונה לשנת הלימודים תשע"ו כוללת אמנם התייחסות להיסטוריה של גבולות ארץ ישראל ושל מדינת ישראל, ואף מזכירה את הקו הירוק, אולם ספרי הלימוד מציגים תמונה שונה. התבוננות במפת המדינה המופיעה בשלושה ספרי לימוד בגיאוגרפיה מעלה תוצאות דומות: בספר שנועד לבית הספר היסודי הקו הירוק אינו מופיע כלל, ושטחי A של הרשות הפלסטינית מופיעים ככתמים מבודדים; בספרים שנועדו לחטיבת הביניים ולחטיבה העליונה אכן מופיעות כמה מפות המציגות את היסטוריית הגבולות המדיניים של ישראל, כולל הקו הירוק; אך המפה המציגה את ישראל העכשווית זהה לזו של בית הספר היסודי. לפי המפות הללו, מדינת ישראל משתרעת למעשה מן הים עד הירדן, להוציא כמה מובלעות פלסטיניות מצומצמות המתוארות ככתמים מטושטשים.

נוכחותו המזערית של הכיבוש במקצועות הלימוד הרלבנטים לא התחילה, אם כן, אתמול. זוהי מדיניות חינוכית מתמשכת ומכוונת, ויש בה ערמומיות לא מעטה: היא אינה מכחישה את שליטת מדינת ישראל בשטחים, אך הופכת את הסוגיה הזו לעניינו הבלעדי של העם היהודי. הפלסטינים נותרים מאחורי הפרגוד, ומגיחים ממנו רק בתור טרוריסטים או כשהם מפריעים למאמצי ההתיישבות היהודית. הכיבוש מתואר בספרי הלימוד כ"הרחבת השליטה" או "השתלטות על שטחי יהודה ושומרון וחבל עזה", והוא עובר תהליך של נורמליזציה. כך אפשר להתעלם מן המציאות היומיומית השוררת בשטחים – ההתעמרות באוכלוסייה הפלסטינית, גזל האדמות, מעשי ההרג הבלתי מוצדקים – ולהסיט את המבט הצידה. משרד החינוך תורם, לפיכך, תרומה נכבדה להמשך השליטה האלימה של ישראל בשטחים. מאחר שהכיבוש אינו מוגדר ככזה, אי אפשר לדון בו – לא כל שכן, להיאבק נגדו.

מאמר זה הוא תקציר של מאמר נרחב יותר אשר יפורסם בספר בהוצאת ספרי נובמבר בעריכת ישי מנוחין "50 מושגים, עדויות וייצוגים של הכיבוש"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. Oded Assaf

    תודה לאבנר בן-עמוס על מאמר חשוב, וכדאי לצפות לפרסום גרסתו המלאה בספר. עם זאת, אני מבקש להעיר:

    [1] לפי המפות המופצות במערכת החינוך הרשמית – "מדינת ישראל משתרעת למעשה מן הים עד הירדן" ( ציטוט מהמאמר). אכן, מדינת ישראל משתרעת ( חצי-דה-יורה, אבל ממש דה-פקטו) מהים עד הירדן! המפות העכשוויות האלה, ולא מפות שהתיישנו ונעשו , לצערי ולבושתי, פריטים לאספנים חובבי נוסטלגיה, הן המשקפות את המציאות.

    איזו מציאות? ומה הן השלכותיה של ההכרה במציאות זו על כל אחד מאתנו ועל כל פלסטיני המתגורר בתחומי האתנוקרטיה/תיאוקרטיה/קורפו-קרטיה הזאת? אלה שאלות קריטיות, שהדיון בהן חייב לחרוג הרבה מעבר לויכוח על מפות.

    (אני יודע, כמובן, שבן-עמוס שותף לדעתי, וההוכחה לכך היא, בין השאר, בסיפא של המאמר ).

    [2] אין לצפות ממערכות חינוך רשמיות-ממלכתיות – למעט כמה מקרים חריגים – שיעודדו לימוד פלורליסטי, פתוח לפרשנויות שונות ולנרטיבים היסטוריים שונים,; וכזה שמזמין פרשנויות ונרטיבים שונים ומגוונים. זה כלל ידוע – ולא משובב נפש (בלשון המעטה) – בעולם כולו. ודאי שאין טעם לפתח ציפיות שכאלה משרי חינוך ושרי תרבות – ושוב, למעט מקרים חריגים מאוד; ודאי-וודאי שלא במדינת ישראל, לדורותיה (אכן, לדורותיה), אך בעיקר בימינו. ובכן, רצוי מאוד לעבור משלב של התבוננות במערכות החינוך הפורמליות (וגם במערכות התקשורת, ועוד), ניתוח הנתונים ופירושם, לשלב של הצעות אופרטיביות למיעוט – ובאמת , מדובר במיעוט – שהמערכות הללו, כפי שהן, מעוררות בו סלידה. ישי מנוחין (העורך העתידי של הספר המלא) הדגים במעשיו ובכתיבתו כיצד מממשים את אחת ההצעות הללו (דומני שאין צורך לפרט כאן בעניין זה, כי הקוראים אמורים לדעת). ומה בתחום החינוך? לדעתי, כל עוד לא יתבססו כאן התנגדות מאורגנת וסירוב מאורגן של הורים, האמורים לשלוח את בנותיהם ואת בניהם לגנים ולבתי-ספר,ותוך כדי כך – הקמתם של גנים ובתי-ספר אוטונומיים, אלטרנטיביים ( גם על אפו וחמתו של משרד החינוך, ומול איומים וחרמות ומי -יודע-מה -עוד), אין סיכוי ממשי לחינוך אחר.

    [3] אבל כיצד אמור "חינוך אחר" שכזה, אם יתארגן,להטביע את חותמו על דרך חשיבתם ועל דרך התנהגותם של כך-וכך תלמידים צעירים שיקחו בו חלק – כשהם אזרחיה של מדינה שאת אפיוניה הצגתי קודם, בפסקה מס' 1? קשה , כמובן, לחזות מראש. אולי צריך לחשוב לפחות על "כיסים" קטנים של נאורות, שפיות, סובלנות, אי-ציות לכל קונוונציה באשר היא, הקפדה על מוסר אנושי ונכונות לקבל אחריות אישית.

    1. ליכודניק

      עודד, זה אפילו לא עיניין של "חינוך פלורליסטי". כפי שמתואר, מערכת החינוך פשוט לא אומרת דבר על הערבים ביו"ש. לא עובדות, לא דעה. כלום. גם מערכת חינוך ימנית הגונה יכולה ללמד שביהודה ושומרון גרים 1.5-2.5 מיליון ערבים, ולספר על כלכלתם, יישוביהם, מצבם החוקי וכו'.

      במפה המנטלית של הישראלי הממוצע, יש נתק בין "יהודה ושומרון" (אזור שבו אנו שולטים ומתיישבים ונסיגה ממנו תהיה מסוכנת, אבל בד"כ נמנעים מלהגיע אליו), לבין הנתינים הערבים שגרים באותו אזור עצמו, ונתפסים כאיזה אויב *חיצוני* שמדי פעם תוקפים. במפה הזו, הרשות הפלסטינית היא גם בישראל (גיאוגרפית וביטחונית) וגם מחוץ לישראל (דמוגרפית וחוקית).

      במפה המנטלית הזו, אפשר לקרוא את אמילי עמרוסי מתלוננת ב-"ישראל היום" על הקושי לגור בהתנחלות בה החוק הישראלי האזרחי לא חל- ולא לחשוב בכלל על מיליוני הערבים שם, שבגינם להתנחלויות יש טעם רק אם החוק הישראלי *לא* חל שם.
      http://www.israelhayom.co.il/opinion/155925

  2. פריץ היקה הצפונבוני

    לזכור איך כל זה הטחיל(יש בעיוט במקלדט) יכף אחרי המלחמה שר החינוך דאז יגאל אלון מחק א הקו הירוק ממפוט בטי הספר א ההנחלויו הראשונו החלו קיבוצניקים מהגליל ברמ ט הגולן הטנחליו ט רבו ט היו בברכ מנהיגי העבודה-מערך כביכול לא פוליטיוט /
    ,,בטחוניוט׳׳ עלקשקרו אונו שהבקעה ריקה אמנם גרשו פליטים פעם שניה ממחנוט ע׳׳י יריחואבל הושבים האחרים נשארו וסובלים עד היום מנסיונוט גירוש גזל שטחים ומים והרס מבניםומהטנחלויוט ה,,שמאל׳׳

  3. נעה

    פחחח….
    לא לחינם מקים בנט מרכז בילוש מודיעיני במשרד החינוך,
    כי הרי כל מורה שירצה יצטרך להסביר מיהם ערביי ישראל ומה מבדיל בינם לבין ערביי לא ישראל…….
    אם מותר – הרי קישור שמסביר
    http://on-the-left-side.org.il/%D7%94%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%A1%D7%A8%D7%91-%D7%9C%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A8-%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-
    %D7%9B%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99/

  4. נורית פלד אלחנן

    הספר היחיד שמצאתי שדן בשאלת הקו הירוק וההתנחלויות הוא ספר לכיתה ד של החינוך העצמאי, נכתב בידי ב.דינה. המסקנות אחרות משלי: שחוקי התורה חזקים מן החוקים הבינלאומיים, אבל לפחות יש דיון אמיתי בנושא. איתרתי את הכותבת וזה מה שהיא אמרה: צריך לדבר על זה וצריך ללמד את זה. כששאלתי אותה למה כתבה בשם-עט ענתה: בעלי אמר שזה יותר כדאי.