string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

השאלון של העוקץ: רחל פרץ

המשוררת רחל פרץ מספרת לנו על שכונת ילדותה ביפו והשכן שכריש אכל לו את הרגליים, על פגישתה עם קפקא ולמה אין דבר נפלא יותר ממלים חסרות בשפה
העוקץ

ספרה השני של רחל פרץ "כיפה אדומה | רק תני לו אויב" ראה אור בהוצאת מוסד ביאליק לפני שנתיים וזיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם ובפרס דיצני הליקון. הספר זכה לביקורות נלהבות (שירה סתיו על הספר ב״הארץ״) והביא את לשונה העשירה והדחוסה ואת יקום הדימויים הייחודי שלה לתודעת הקוראים והקוראות. על כריכת ספרה הראשון, "מעשה לוט", שמציע קריאה אינטימית ראשונה מסוגה בפרשת סדום ועמורה המקראית, מתנוסס רישום עז רושם שיצרה. פרץ (51) היא עורכת, ציירת ואישה שעסוקה כל הזמן בחקר האנושי ובהתבוננות דקה ומדויקת על העולם. התשובות המרתקות שכתבה לשאלותינו חושפות טפח מכל אלו.

וְאוּלַי לֹא לִטְרֹק אֶת הַשַּׁעַר

וְלֹא לִסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת, לָצֵאת כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם פְּתוּחִים מֵאֲחוֹרַי,
כְּלוּם זְמַן זֶה הָיָה, אֲדוֹנִי הַשּׁוֹפֵט, פָּעַלְתִּי מַהֵר, הָיִיתִי סְפּוֹנְטָנִית
וְנִכְנַסְתִּי בַּשַּׁעַר שֶׁהִשְׁאִיר פָּתוּחַ לִכְבוֹדִי וְחִיַּכְתִּי כְּשֶׁאָמַר בְּרבֹ טֶקֶס שֶׁסּוֹף סוֹף,
כְּבָר שָׁנָה וְלֹא נִכְנַסְתְּ אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת, וּמָה כְּבָר בֵּינֵינוּ, קִיר מְשֻׁתָּף,
וְהִנֵּה אֲנִי בַּמִּרְפֶּסֶת שֶׁלּוֹ, שֶׁגָּדְלָהּ כְּשֶׁלִּי, מְפַלֶּסֶת בֵּין שִׁלְדֵי שֻׁלְחָנוֹת לְשַׂקֵּי מְשֻׁמָּשִׁים,
כְּלוּם מֶרְחָק, אֲדוֹנִי הַשּׁוֹפֵט, חָצִיתִי בְּאַרְבַּע קְפִיצוֹת, אַל תַּאֲמִין לֶחָלָל

(מתוך "כיפה אדומה")

* * *

במה את עסוקה בימים אלה?

בדברים שברומי. מגלגלת סיגריות, עורכת לפרנסתי, מתרגלת לבית החדש ורחב הידיים ששכרתי בסכום מבהיל, מאזינה לבכי התינוקות בבתים הצמודים, לצעדים הרועמים של השכנים החדשים, שטרם ראיתי, בחדר המדרגות, מתגעגעת לפטפוטי האריתריאים שנשענו על שער ביתי הישן, ולפחות פעם בשעה מהרהרת, בכל פעם בתמיהה ומהתחלה, בעובדה הלא תיאמן שאני חיה בארץ שמחוללת, בשמי ולפעמים כביכול למעני, זוועות ופשעים בכל דקה, והנה ככה זה קרה וקורה במדינות ההן, כשהעולם נחרב ואנשים המשיכו לכתוב שירים וללטף את חתולי הבית שלהם. ואז שוב אני ממששת עם הלשון את שיני הצביעות הרקובות שלי, אומדת את עומק השתיקה-שבהסכמה שלי, מפשפשת במצפון המצומק שלי, לועגת לאשמה הנרקיסיסטית שלי, לועגת ללעג, משתפת בפייסבוק עוד ועוד עדויות לדברים שממשיכים לקרות, מתמסכת לרגע באשליה שאני בכל זאת מהמתנגדים, מגלגלת עוד סיגריה.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית טורדת את מנוחתך?

בכל יום עולה וצפה פרשה אחרת, ואיכשהו כולן נראות כהמשכים זו של זו. הילדה ניבין ג'מג'ום שנרצחה בביתה כנראה על-ידי מתנחלים כי ירקה על מג"בניקים לא יוצאת לי מהראש. ד"ר אמאל אבו-סעד, אשתו השנייה בעל-כורחה ואלמנתו של המורה הבדואי יעקוב אבו-אלקיעאן שנרצח באום אל-חיראן על-ידי המשטרה. המעצרים המינהליים, עוד ועוד אנשים שנעלמים לטובתי, לטובת בטחוני. הקיום היומיומי, הלא ייאמן, של מתקן חולות, שבבית הקודם הייתי מקבלת עליו תזכורות ברחוב בדמות אריתריאים או סודאנים שגוררים מזוודה קטנה ומתחבקים בהתרגשות עם השכנים, ותכף ייאלצו לעלות על האוטובוס בחזרה למחנה הריכוז. השחיתויות ובעיקר הרגילות העייפה, הכמעט משועשעת, שבה הן נערמות על סדר היום ומתפוגגות. הבנאליות המוזרה, המצמיתה, של כל זה.

רחל פרץ, דיוקן עצמי
רחל פרץ, דיוקן עצמי

שלושה א/נשים שהיית מלהק/ת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

כל שם שעולה בדעתי, מיד עולה איתו החשש שתכף יתברר שגם הוא מושחת, נגוע, רמאי, מתהפך, או החרדה שיהפוך לכזה. השררה משחיתה את כולם. אנשים שאני אוהבת, או קוראת, לא הייתי מעזה לאחל להם להיות בפוליטיקה.

ספרי על שני דברים שאפיינו את השכונה שגדלת בה.

בבית ברחוב 60 ביפו היה לנו חדר אחד, גרנו בו אמא, אבא, סבתא, אחי ואני. בחדרים האחרים גרו סוהיילה ובנותיה, האבא של המשפחה היה מופיע פעם בחודש על אלונקה. ממול גרו שאפייה ובנה הגדול, שישן איתה במיטה

גדלתי בכמה שכונות ביפו. הראשונה, עד גיל שבע, היתה רחוב 60. הכי רחוק שהלכתי בו היה מדרגת האבן הגבוהה, השבורה, שהיתה בכניסה לבית שגרנו בו. השכונה היתה כל מה שראיתי משם. בבית עצמו היה לנו חדר אחד, גרנו בו אמא, אבא, סבתא, אחי ואני. בחדרים האחרים גרו סוהיילה ובנותיה סמרה, פאוזה וראוויה, האבא של המשפחה היה מופיע בבית פעם בחודש מובל על אלונקה. בחדר ממול גרו שאפייה והבן הגדול שלה, שישן איתה במיטה. המטבח היה משותף לכולנו, וגם השירותים, שהיו חור ברצפה. התקלחנו בחצר המשותפת, עם דוד גדול שחומם על פרימוס, ובקיץ עם צינור. בקצה הרחוב ישב דאוד על הכיסא שלו, עם שמיכה על הברכיים הקטומות. סיפרו שהיה דייג ושכריש אכל לו את הרגליים. בקצה השני של הרחוב גרו אשה לבקנית קטנה ומבוהלת, יהודייה, בעלה הגמדי השחור, מוסלמי שהתגייר, ובתם, שהיתה קרובה לאמא שלי. מעבר לרחוב היה בניין גדול שבור, אמרו שהוא בית זונות ושדאוד משגיח שהבנות לא יברחו. או שהמצאתי את זה. את רוב הרחוב המצאתי, זה מה שעשיתי בזמן שחיכיתי לחמודֶה, הילד היתום שגר אצל דודים שלו ברחוב המקביל. בזיכרון שלי הוא היה עוצר לפעמים ומשחק איתי, אבל רוב הסיכויים שהמצאתי פגישות שלמות.

האם את או בני משפחתך חוויתם אי-פעם גזענות על רקע אתני?

אני לא חוויתי גזענות כלפי. בכלל, רק בצבא פגשתי אשכנזים ממש, בהגדרה. כן הכרתי גזענות בבלוק שגרנו בו על גבול בת-ים, ברחוב, שנאת החאלבים למרוקאים, שנאת אבא שלי והשכנים לערבים – אולי שנאה היא מלה מובהקת מדי; בוז, מאוימות, גועל, רשות מולדת לאלימות כלפיהם. היתה מורה להיסטוריה בתיכון שלא הפסיקה לקונן באוזנינו המופרעות איך היתה יכולה ללמד בבתי הספר הטובים באמת בצפון תל אביב וככה אנחנו מחזירים לה ושום דבר לא ייצא מאיתנו. היא היתה אשכנזייה, כמו רוב המורים, אבל אז לא ידענו את זה, לא כעובדה שיש לה משמעות. ייחסנו לה בעיקר אומללות.

רחל
כיפה אדומה | רק תני לו אויב (הוצאת מוסד ביאליק, סדרת ״כבר״); מעשה לוט (הוצאה עצמית)

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

קשה לענות על זה. הנשיות נראית לי לרוב פצע. גם אצלי, גם אצל הנשים שסביבי. אני לא חדלה להשתאות על הפער העצום בין הנשים שאני, הנשים שאני מכירה, לייצוגי נשים בקולנוע, בסדרות, בצילום, ברוב האמנות בכלל. ככותבת, כחושבת, אני חגה בלי סוף, באופן כפייתי כמעט, מסביב לדברים שקשורים לנשיות, לגוף, שלדבר עליהם הוא מעשה מסוכן, מכל בחינה שהיא. כלומר, כן מדברות – בשיחות נשים צפופות, פרועות, תמיד במרחב מוגן של חיבה, אבל מחוץ למעגל התמיכה – בספרות, בשירה, עם גברים, לא רק שלא מדברים, מכחישים ממש, מספרים סיפור מקביל, פי מיליון יותר פוטוגני, מותאם לאמות המידה האסתטיות המוצהרות והמופנמות.

הסתכלתי בפנים הירכיים שלה, חיוורות, חלקות, כמושות קצת, הרגשתי מין משב חמים, עדין כמו הבל פה רחוק, מרחף ביני לבין הערווה הזאת. זה היה כתב הרשעה סופי, האוהל הזה, ובו בזמן המקום. ה-מקום בעולם

פעם, הייתי אז בת שבע או שמונה, זחלתי בחדר שלנו מתחת למיטה, ושמעתי את סבתא שלי נכנסת הביתה. היא ניקתה עופות בשוק לפרנסתה, פרנסתנו. שכבתי שם והקשבתי לה זזה בחדר. בסוף היא עמדה בגבה אלי, מול הארון, ברגליים פשוקות, שיחררה מהחזייה שלה כסף קטן, תמרים וסוכריות מרשרשות. אני שכבתי סמויה על הגב, וזחלתי עד שהראש שלי היה בין רגליה, מתחת לאוהל השמלה שלה. היא לבשה תחתונים גדולים למידתה, לבנים, צהבהבים בחלק של הערווה, והערווה עצמה הציצה אלי, גדולה, מכוסה שיער דליל בהיר, והיה ריח עז, מתוק, של שתן ועוד משהו. לא זזתי. לא רציתי שהיא תזוז. הסתכלתי בפנים הירכיים שלה, חיוורות, חלקות, כמושות קצת, הרגשתי מין משב חמים, עדין כמו הבל פה רחוק, מרחף ביני לבין הערווה הזאת. זה היה כתב הרשעה סופי, האוהל הזה, ובו בזמן המקום. ה-מקום בעולם. אשכרה מקור העולם. לא חיברתי בינו לבין המפשעה שלי, או המפשעות המשוערות של נשים אחרות. זה היה יחידאי, ראשון ואחרון. כל הדיבור שבעולם התחיל ונגמר שם.

האם לדעתך בתוך דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?

אין לי מושג. מה שקורה בשנים האחרונות נחווה כמחריד ומבהיל יותר מאי-פעם, ובו בזמן נדמה שמה שהיה הוא שהווה, כל ההבדל הוא בחשיפה של המידע, והנה עברו שבעים שנה, ויכולות לעבור עוד שבעים שנה, וכמעט לא חשוב אילו שינויים גדולים יקרו ואילו מחירים ייגבו – הכל ייבלע בשגרת האינרציה. נדמה שבין אם יימצא פתרון, מה שנראה אוטופי יותר ויותר, ובין אם לאו, הסכסוך הוא כבר מזמן לא עניין פוליטי של שטחים או גבולות. הוא הולך ונסוג אל פחדים קמאיים יותר ויותר, אלימות חשופה יותר ויותר, זרות של גב אל גב, לא רק בין פלסטינים לישראלים, אלא בין תפיסות של זולת, של זכות לחיים, של גבולות חירות, של כוח. לזה אני לא רואה פתרון כולל בטווח של חיי שלי, לזה שום "הסכם" לא יכול.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

פעם, כשגרתי בירושלים, לימדתי ילדים בגיל הזה כתיבה וספרות. הכי אהבתי לשתוק איתם. להתבונן בהם כשהם כותבים או קוראים. לשבת לידם בספסל בחצר ולעשן בשקט. להקשיב לשיחות שלהם. לדיבור איתם אני לא מתגעגעת במיוחד. בכלל, כמה דיבור באמת יכול להיות עם "ילדים בכיתה י"ב". תני לי ילד אחד, ילדה אחת, ונדבר. או נשתוק.

מהו הספר האחרון שקראת/הסרט האחרון שראית (מוזמנ/ת לפרגן לקולגות)?

רחל פרץ
רחל פרץ. ״אני מבחינה באיזה קומפרסור ענק שרוחש, גורס לתוכו את כל היחידאים למין לקסיקון אחד״

סוף-סוף תורגם הכרך ה-11 של עלילות פיץ והליצן, המגא-טרילוגיה של רובין הוב, מין פנטזיה ריאליסטית שכולה כתיבה של התענגות, למרות התרגום האיום והעריכה המפוקפקת. אני קוראת לאט, בשערות סומרות, בדאגה כוססת, ולא פעם ולא פעמיים. היא כותבת במין טבעיות בלתי נתפסת, ההוב הזאת, כאילו אין דבר מובן מאליו יותר בעולם מלהמציא עולם. הקובץ שהוציאה הלית ישורון, "איך עשית את זה", שיחות שלה עם סופרים ומשוררים, הוא בלתי נשכח, ספר שעוד אחזור ואחזור אליו. בזמן האחרון חזרתי לאלחנדרה פיסרניק, להיזכר שאפשר לכתוב אותי בקווים דקים, ולא רק ברצועות של פחם מתפורר, כמו שנדמה לי שאני כותבת. גם עם "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" שכתב של אסקילדסן אני עדיין הולכת, יש בספר הזה מין איבה צלולה לחיים, ואולי מדויק יותר לומר, אם היתה מלה להפך הגמור של תשוקה, הפך משתוקק לא פחות, אבל הפוך. לפני שבוע קראתי בלילה אחד את "תרנגול כפרות" של אלי עמיר, ספר שקראתי לפני שנים ופתאום נפל מהמדף, ונשבר לי הלב עליו שוב, במיוחד אחרי שקראתי את "המרוקאים" של דניאל בן-סימון ושוב, בפעם האלף, התהפך עלי הסיפור העדתי.

ויש ספרים שאני מחכה להם, של חברים. הבא של אסף שור, הבא של עודד וולקשטיין, הבא של איתן דרור. ולצד כל אלה ועוד, הקריאה נעשתה כמו הליכה על רצועת מביוס, כלומר, במקביל ל"ספרות" – הדיבור הפייסבוקי הפרגמנטי של זרים וקרובים, פוסטים, כלומר דיבורים של אחרֵי, רגע אחרי, דיבורים שהם פיסות של תעודות זהות, של ייצוגי-עצמי, דיבורי נראות, דיבורים שנועדו למחוק דיבורים אחרים, שככל שאני מתוודעת ליותר ויותר מהם, אני מבחינה באיזה קומפרסור ענק שרוחש שם, גורס לתוכו את כל היחידאים למין לקסיקון אחד, עם חוקי דיבור וגבולות דיבור הולכים ומתהבקים, מלשון מובהק, זה מבעית ומרתק בו בזמן, כמו לצפות במגדל בבל, אי-שם למעלה פועלים מוסיפים קומה ועוד קומה, ולמטה פועלים מחסירים קומה ועוד קומה.

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

נינה סימון. צ'אבלה ורגאס. גבריאל בלחסן.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה?

קפקא. אם כי כבר נפגשנו. אנחנו עדיין נפגשים. אי-אפשר לומר עליו שהוא איננו בין החיים. לא מכירה עוד מישהו שהוא בין החיים כמוהו. בטח היינו רק מתכתבים בסוף. הוא היה נוסע אלי ברכבות ולא מגיע, אני הייתי שולחת אליו את צלי.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

פעם, במיטה, בין לבין, איש אחד אמר לי שאני דומה לקפקא. ממש דומה, הוא אמר, והעביר אצבע על עצמות הלחיים שלי, על הלסת, מתחת לעיניים, ממש דומה. זה היה כל-כך מופרך ונהדר שנהיה לי חושך בראש.

איזו מלה חסרה לך בשפה העברית?

באחת השאלות הקודמות נואלתי מלמצוא מלה שהיא ההפך מתשוקה, ההפך המשתוקק שלה. יכול להיות שלמלה הזו התכוונה כריסטבה בשמש השחורה שלה. אין דבר נפלא יותר ממלים חסרות בשפה. כל הכתיבה כולה מתבוססת בחסר הזה.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

אינשאללה בגלות. רחוק מכאן. ממשיכה לערוך ולכתוב עברית, אבל משם, בלב שהוא ההפך המשתוקק של התשוקה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. בני

    משוררת טובה, ראיון אינטליגנטי

  2. רחמן חיים

    תענוג צרוף לקרוא דברי ערך.