string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

נקמותיהם המתוקות של ילדי הכפר

מרחוק צפינו בלהבות האש מכלות את שדות החיטה של הקיבוץ, שהוקם על אדמות הכפר שנכבש ותושביו גורשו. במשך כמה שנים נמשכה המסורת, עד ששכנינו הסוציאליסטיים הקולוניאליסטים חשבו על הרעיון לקצור את החיטה בעודה ירוקה
אבו לילא (סמיר אלאחמד)

נולד בכפר קרע אל תוך מציאות הממשל הצבאי. את לימודיו האקדמיים סיים באוניברסיטת תל אביב. פעיל פוליטי לשעבר ופעיל חברתי בהווה. כיום הוא מנהל עסק משלו, לומד לטבען עוגיות שהוא אוהב לאפות ומחדש את ההיכרות עם אלוהים

"אם לא נשתמש בהזדמנות זאת נהיה נאלצים לדאוג להעסקתם של הערבים בעבודות ציבוריות ולסדרם לאחר זמן במקום אחר, דבר שיעלה לאוצר כסף ויהיה קשור באי-נוחיות מסוימת."

דברים אלה נכתבו ב-3 ביולי 1950 בידי ז. ליף, מי שהיה היועץ לענייני קרקעות במשרד ראש הממשלה, כחלק מהצעה לטרנספר את תושבי כפר קרע ולגרש אותם לירדן. מכתב זה נשלח לראש הממשלה ולשר האוצר ולשר החוץ.

במכתבו הוא מבהיר כי מכיוון שבידי תושבי הכפר נותרו רק 20 אחוז מהאדמות שהיו בבעלותם:

"אין להם … אפשרות להתקיים מן החקלאות שעליה היתה פרנסתם בזמנים רגילים […] אין לסטות מהעיקרון לגבי תושבי הכפר הזה או לגבי כפרים דומים שנכללו בתחום ישראל בתוקף הסכם שביתת הנשק עם הממלכה הירדנית, שלא להרשות להם לעבד את אדמותיהם שמעבר לקווי העמדות כפי שהחזיק בהן צבא ההגנה לישראל, כי הדבר ייצור תקדים לרעתנו ויחזק את הצד שכנגד […] באין קרקע לעיבוד נצטרך להפנות את תושבי הכפר למקורות פרנסה אחרים ולדאוג לתעסוקה עבורם. אולם נוכחותו של כפר שלם באזור הספר, בו למעלה מ-1,700 תושבים שגרים במקום מגוריהם הקודמים והנם ברובם המכריע מיוסרי קרקע ופרנסה, אינה רצויה מכל הבחינות, ולכן מתעוררת מן ההכרח שאלת העברתם וסידורם".

כפר קרע קיים מזה יותר מ-300 שנה. לפני תחילת הקולוניאליזם הציוני היו בבעלות תושבי הכפר 28,000 דונם. כיום נותרו בידי התושבים פחות מ-8,000 דונם. בבית הספר היסודי היינו מוצאים מסתור במערות שבאזור אלמפאחר, שם נהגנו לחלום ולתכנון את הפשעים הקטנים שלנו. בחטיבת ביניים העזנו יותר והעתקנו את הבילויים שלנו להר אלמקאייל שבגבול המערבי של הכפר, לפעמים הרהבנו עוז ופלשנו לשדות הכותנה או התירס של שכנינו מקיבוץ רגבים, וליקטנו סיסע ושומר להשתיק את הרעב.

כפר קרע - שטח אלחווארנה. צילום: ראוף אבו פנה
כפר קרע – שטח אלחווארנה. כעבור עשרות שנים של מאבק מתמשך הצלחנו לאחרונה להחזיר אלינו את הקרקע ולשחרר אותה. צילום: ראוף אבו פנה

ישבנו מתחת לעץ האלון בהר אלמקאייל. ניסינו את מזלנו בהכנת מקטרות מאולתרות מספלולי הבלוט. זה היה בקיץ. ראש כרוב היה הראשון שהכין את המקטרת שלו והתחיל לעשן. צחוקם של כמה תלמידי תיכון, וביניהם אחי הגדול, הפר את שלוותנו. אחרי שסיימו ללעוג לנו, קראו לנו להתלוות אליהם ואחרי שהשביעו אותנו באלוהים ובכל הנביאים שיתפו אותנו בסוד "צבאי". הם פקדו עלינו לחפש צמיג ולהביאו לנקודת מפגש במדרון ההר המשקיף על שדות החיטה הזהובים של השכנים שבאדמות אזור אלחווארנה. הצמיג הובער, גלגלנו אותו במדרון ההר והוא המשיך ישר אל תוך שדות החיטה שהחלו לבעור.

לא הבנו מה קורה. שאלתי את אחי למה. שאל אותי אחי בתגובה: "מה שם האזור הזה?" השבתי: "אלחווארנה". אחי: "למי הם שייכים?" אני: "לקיבוץ רגבים". אחי: "איך קשור השם הערבי אלחווארנה למתנחלים שבאו מצפון אפריקה ואיטליה?". אני: "מה הכוונה"? אחי: "הערב תשאל את אבא שלך על תושבי קניר". אבא שלי – כמו מרבית בני דורו, דור הנכבה והממשל הצבאי – שמר על שתיקה כמעט מוחלטת, לא סיפר לנו דבר.

כפר קרע קיים מזה יותר מ-300 שנה. לפני תחילת הקולוניאליזם הציוני היו בבעלות תושבי הכפר 28,000 דונם. כיום נותרו בידיהם פחות מ-8,000 דונם

קיבוץ רגבים הוקם בשנת 1949 על אדמות כפר קניר הפלסטיני, לאחר גירוש תושביו. הוא נמצא מצפון מערב לכפר שלנו. הוואדי שלנו בצד הצפוני של כפר קרע הפריד בינינו לבינם. כילדים ידענו שמה שמצפון לוואדי שלהם ומה שמדרום לוואדי שלנו. הסוציאליסטים, השכנים החדשים שנכפו עלינו, לא הסתפקו בשלל הקרקע שנפל בחלקם, והמשיכו לחמוד גם את אדמות הכפר שלנו. לא זוכר מתי זה קרה, אבל בשלב מסוים הם השתלטו על אדמות אלחווארנה, מובלעת מדרום לוואדי בתוך הכפר. כעבור עשרות שנים של מאבק מתמשך הצלחנו לאחרונה להחזיר אלינו את הקרקע ולשחרר אותה מידי אותם סוציאליסטים שהופרטו בינתיים.

הוואדי היה מקום בילוי שבו למדו רוב ילדי הכפר לשחות. זה היה ואדי יפה מוקף צמחיה עשירה, ציפורים ובעלי חיים. נוצרו בו שתי "בריכות" שלאחר הגשמים היו מגיעות לגובה של מטר ואף יותר. בשלב מסוים החליטו תושבי רגבים לנגוס עוד כמה מטרים מאדמות הכפר, הם הסיטו את מסלול הוואדי לצד הדרומי, הרחיבו את שדות הכותנה שלהם בעוד כמה מאות מטרים. כעבור שנה, התייבש הוואדי כמעט לחלוטין, הבריכות נעלמו, הצמחייה נעלמה והציפורים ובעלי החיים נאלצו לנטוש את המקום שהוחרב. רשות הטבע שרדפה את תושבי הכפר שנהגו ללקט שומר וזעתר ועכוב באזור, לא שמעו על הרס הטבע והסביבה שעשו אותם סוציאליסטים נאורים.

בימי האביב, המורה לציור היה קורא לנו ומצביע על פרחי הבר בצדו הצפוני של הכפר שמאחורי באר הכפר והוואדי, מהחלונות שבקומה השנייה, יכולנו לצפות בפריחה הצבעונית והמרהיבה, אתר שכולו צבע אדום ובתוכו כמה נקודות בלבן ובצהוב. ואז היה מבקש מאתנו לצייר את הנוף. מתחת לאתר פריחה מקסימה זו, היו שדות התירס של רגבים. אותו מורה נהג לקחת אותנו לטיולי טבע שבהם היינו צריכים לעבור דרך שדות התירס, ורבים מאתנו היו מנצלים את המסתור שהעניקו לנו צמחי התירס הגבוהים כדי לגנוב נשיקה או חיבוק מאחת מבנות הכיתה. רובנו טעמו את הנשיקה הראשונה שלהם בתוך שדות התירס של שכנינו הקולוניאליסטים.

ההורים שלנו נותרו עם הלם הנכבה והממשל הצבאי, כולם האמינו שיש "אוזניים לקירות". אנחנו, הילדים שלהם, ניסנו למרוד בדרכנו, ואולי לנקום קצת את נקמת הורינו. בשעות אחר הצהריים נהגנו לפלוש לשדות הכותנה של השכנים החדשים, להעמיס כמה שקים ולחזור עם השלל. בערב התאספנו לשמוע סיפורי סבתא והפרדנו את סיבי הכותנה מהזרעים והתרמילים. האימהות שלנו הכינו לנו כריות, שמיכות ומזרונים מאותה כותנה.

בניית בית חדש בקיבוץ רגבים, 30.6.1949. צילום: קלוגר זולטן, לע"מ
בניית בית חדש בקיבוץ רגבים, 30.6.1949. צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

מערכת ההשקיה של שדות הכותנה כללה קווי צנרת אלומיניום שנעה על גלגלי פלסטיק וממטרות. הדלות של שנות השישים הייתה לנו מקור השראה ויצירתיות. מדי פעם היינו פולשים לשם, מפרקים כמה גלגלים, מחברים אותם לתחתית ארגז עץ קטן עם מוטות. ארבעה גלגלים לכל ארגז, ויוצרים עגלות. לגלגלים הקדמיים חיברנו מושכות לנתב את העגלות החדשות שלנו במורד הכביש. בשכונת אלנזלה, היינו מתאספים עשרות ילדים עם עגלות גלגלי הכותנה ועושים תחרות. היו הרבה התנגשויות, העגלות התהפכו, ולפעמים כמה שריטות ופצעים שרק ההורים שלנו הבחינו בהם. לפעמים נהגנו להמתיק את הנקמות הקטנות שלנו במעשי קונדס כמו פירוק ממטרות או תחיבת אבנים וניילון לתוך הממטרות.

היו עונות שבהן תושבי הקיבוץ החליפו את הכותנה בשדות תירס. התרמית הזו לא שיבשה לנו את התוכניות לנקום. בעונת התירס היה אפשר לראות עשרות ילדים מסתובבים עם דלאים ומוכרים תירס.

לא ברור מדוע התוכניות של הטרנספר שהציע ז. ליף בשנת החמישים לא יצאה לפועל. בעקבות מלחמת הכיבוש ב-48' הפקיעה המדינה הקולוניאלית יותר מ-80 אחוז מאדמות הכפר שלנו, משום שהיו ממערב לקו הסכם שביתת הנשק והוגדרו כאדמות נפקדים. "הנפקדים", ההורים שלנו, לא היו באמת נפקדים, הם היו בכפר במרחק כמה מאות מטרים מאותן אדמות. האדמות שהופקעו ניתנו במתנה לתושבי קיבוץ כפר גליקסון ובנימינה המכתרים את הכפר מצדו הדרומי. באזור הצפוני הקימה המדינה את המחנה הצבאי רגבים המשתרע על 70 דונם שחלקם שייכים לתושבי הכפר.

המחנה היה בתחילה ארעי ועם הזמן הפך למבנה קבע ענקי, כולל מבנים תת קרקעיים סודיים, שאפשר לנחש מה מוסתר בהם. הריאה הצפונית של הכפר נסתמה כליל על-ידי רגבים והמחנה הצבאי. כביש 6 השלים את הכיתור בצד המערבי. בצדו המזרחי של הכפר שוכן כפר עארה שלפני הקולוניאליזם הציוני דבר לא הפריד בינו לבין הכפר שלנו. על מנת להשלים את המצור ולסגור את הגטו, הקימו לנו מחנה אימונים צבאי החוצץ בינינו לבין כפר עארה, וכך הושלם המצור על הכפר וסגירתו בטבעת חנק לתפארת המדינה היהודית.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. סמולן

    1. התקציר הממסגר שאחרי הכותרת נעדר לגמרי מגוף הטקסט, וכך לא יוצא לקרוא על הדרך שבה הציונים התחכמו לכם. הם פשוט קצרו חיטה ירוקה?

    2. הייתי שמח לשמוע עוד קצת על פשעיכם הקטנים. למשל, בנות שגנבתם את נשיקותיהן וחיבוקיהן. זה היה הסכמתי?

    1. אבו לילא

      וכרגיל סמולן מתבלבל ומבלבל. ואני מבין שמרוב שאתה תקוע בתורת המלך שלכם אז אתה מתבלבל, זה לא החברים שלך מהממשלה ולבטח לא הקצינים שלך מהצבא ובוודאי לא חבריך מהמשטרה…. ילדים עושים זאת תמיד בהסכמה, אני יודע שזה זר לך.

  2. ירושלמי

    נהניתי לקרוא על הנקמות הקטנות…

  3. פריץ היקה הצפונבוני

    אני מניח שגרוש מהכפרים שסופחו לישראל בהסכם שביטט הנשק עם ירדן היה נחשב להפרט טההסכם ; והיה עלול לגרום לסנקציוט מצד ועדט שבטט הנשק. לא ידוע לי על גירושים מכפרים אלו. יר מעשי העושק מצד הסוציאליסטים הלאומיים ידועים הרבה פעמים סוציאליזם החבר עם לאומנוט. ;;. כמי שהיגר מנרמניה עם הוריו ב1937 כילד, ענין אוטי מאוד כיצד הדברים נראו מהצד השני.
    אחרי כמעט ;;70 ש. מהנכבה צריך להגמל מהטפישה של משחק סכום אפס ולנסו לרפא א הפצעים. למרבה הצער המנהיגוט היהודיט-ישראלי לא ניחנה בגדלוט הנפש ללכט בדרך הזו.
    ( סליחה על השיבוש במקלדט)

  4. שכנה לשעבר מחדרה

    מאמר מעניין וחשוב, תודה לך. חלק מהפרטים ידעתי, אבל זו פעם ראשונה שהיה לי פתח לחוויה של לגדול בזמן ומקום כזה.
    פעם סיפרו לי אנשי כפר קרע שהייתה הפקעה נוספת (אחרונה?) בשנות השמונים? לאנשי הכפר אמרו הראשויות שההפקעה היא לצורך בניית כביש, אבל אחרי כמה שנים הם ראו שאנשי קיבוץ גליקסון מעבדים אותן. האם זה נכון?

    ושאלה נוספת: האם נעשה איזה ניסיון לדבר עם השכנים "הסוציאליסטים" על מה שקרה וקורה? מה היו התגובות שלהם?

    1. אבו לילא

      לשכנה מחדרה

      לגבי ההפקעה משנות השמונים אני לא יודע, אין לא מושג.. אלה שנים שלא הייתי בארץ בכלל. אבל לא שמעתי.
      האם אחרונה?
      אין דבר כזה הפקעה אחרונה בצל המדינה היהודית. היו הפקעות נוספות: אלרוחה בשנות התשעים, הפקעות לצרכי כביש 6, ורק לאחרונה היו הפקעות בצד המערבי של הכפר לטובת קו הגז…
      עדיין יש כמה מובלעות בתוך הכפר עצמו, ממש בתוך הכפר, שטחים שהם אי כזה בלב הכפר, המוגדרים כאדמות "מדינה"… כלומר אדמות גזל

      לגבי ההדברות, היו כמה ניסיונות להדברות ישירה עם קיבוץ רגבים, אך עיקר ההדברות היו עם המועצה האזורית מנשה. כמובן ללא הצלחה. את בטח יודעת שרוב האדמות הערביות שהופקעו הועברו לטובות הקיבוצים הסוציאליסטיים..
      לגבי גליקסון, עד כמה שידוע לי ששטח המגורים ברובו אינו שטח הפקעות, אבל כל האדמות החקלאיות שלהם זה הפקעות..

      1. שכנה לשעבר מחדרה

        תודה רבה על תגובתך .
        מקווה לקרוא עוד כתבות שלך כאן בהמשך.

  5. אסף

    נורא נחמד להתחיל את הסיפור ב-1949, עם הקמת קיבוץ הרשע הקולוניאליסטי רגבים, שרק גזל עוד ועוד אדמות מהכפריים הפלסטינים האומללים, שבכלל היו עסוקים בגידול יוני-שלום לבנבנות.
    רק מה, אם הולכים בסך הכל שנה-שנתיים אחורה, מגלים שהקרבות בין היהודים לערבים בכפר קרע והסביבה היו חלק מהמערכה הצבאית הכוללת, שהמתקפה הראשונה באזור היתה של צבא ההצלה הערבי של קאוקג'י בתחילת אפריל 1948, שנהדף לאחר מכן על ידי כוחות היהודים.
    ועוד מגלים, שבמהלך הקרבות התפנו תושבי כפר קרע, ועם שוך הקרבות הורשו כולם לחזור – הייתם מאמינים?! – על ידי צבא הרשע הציוני… (העובדות לקוחות מהאתר של ההיסטוריונית שרה אוסצקי לזר, שניהלה את גבעת חביבה בעבר, בין היתר. בקיצור – לא אחת מהאריות של הצל).
    אבל למה לבלבל את המוח עם עובדות אם אפשר לספר סיפורי-ילדות משובבי נפש על שדות תירס ונשיקות גנובות, על ערבים טובים וציונים רעים?
    הסיפור האישי שלך נורא נחמד, באמת. אבל כבסיס לטיעון פוליטי הוא לא שווה יותר מקלח תירס עבש. שום קולוניאליזם ושום בטיח, אדוני. מלחמה היתה פה, ואתם הפסדתם בה, למרות שעזרו לכם צבאות סדירים של 5 מדינות. אז מה בדיוק ציפית שיקרה, אחרי שהפסדתם? שתקבלו את כל האדמות שלכם? שיתנו לכולכם לחזור? מאיזה כוכב נחתת אלינו? תמצא לי מקרה אחד בהיסטוריה שעם מפסיד קיבל הכל בחזרה אחרי המלחמה. הרי אם הייתם מנצחים במלחמה הזו, הייתם מעיפים את כל הקיבוצים על טיל בחזרה לאירופה.

    1. שכנה לשעבר מחדרה

      גם אם נניח שאנשי הכפר השתתפו במלחמה כמו רוב הישוב היהודי, זה עדיין לא מקנה לנו זכות להמשיך באפליה, הפקעה וגניבה, 70 שנה אחרי על דור הנכדים והנינים.

  6. אבו לילא

    אסף, ממשיך אותה דרך ציונית של זיוף וסילוף ושכתוב ההיסטוריה, ועל זה אפשר לסלוח לבורים ולמנטליות העדרית שלהם. אלא שאסף מנסה להתנהג כמו בריון השכונה. ההגיון היחיד המנחה אותו הוא כוח ועוד כוח. עם הגיון חולני זה אין כמובן מה להתווכח.

    אכן היה שלב מסוים שתושבי כפר קרע גלו מהכפר לכפרים הסביבה עארה וערערה, חלקם ליעבד. זה קרה ב-10 במאי 1948 אחרי קרב עם ההגנה. מי שיצאו מהכפר היו הנשים והילדים והזקנים בלבד, כל השאר נשארו להגן על הכפר. הלוחמים כולם היו תושבי הכפר ותושבי הכפרים השכנים, בעיקר ערה וערערה. היו רק שלושה חיילים הצבא הערבי. הציונים מעולם אל הצליחו לכבוש את הכפר. אלה שנטשו חזרו לאחר 11 חודשים, לפני הסכמי רודוס. הם חזרו למרות צבא הכבוש הציוני ולא כפי שאתה אוהב לשקר. בעניין הזה חשוב לקרוא את ההיסטוריה כפי שכותב אותה פרופ' מוסטפא כבהא.

    אסף כמובן לא למד היסטוריה, לא זו של הארץ ולא זו העולמית. אכן היו הרבה כיבושים, זו לא המצאה של כנופיות הציונים, הכובשים ניצחו צבאית, אבל כל הכיבושים האלה הוכחדו מלבד הכיבוש הציוני.
    אסף אומר מי שחזק ויש לו נשק מותר לו לעשות הכל..
    אם תטרח אסף לחשוב לבד, לאמץ קצת חשיבה עצמאית, ולא לשנן כמו כל האספסוף אתה השקרים, אם רק תנסה קצת להשתחרר מהשחצנות המטופשת שלך, אולי אולי זה תבין משהו..