string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

יחד יצרו ידינו קשת של אחדות וכוח: בחזרה לחרם של 1968

עם תחילת נגינת ההמנון האמריקני הרכינו השניים את ראשיהם, והניפו אגרוף עטור כפפה שחורה לאוויר. לאחר הירידה מהפודיום המשיכו להניף אגרוף, בזמן שדיווחים ראשונים על מחאתם החלו להכות גלים. 49 שנה למשחקים האולימפיים של מקסיקו סיטי
יוסי אדרייוסי אדרי

בוגר תואר שני בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב

לקריאת חלקו הראשון של המאמר

שנת 1968 צרובה בזיכרון הקולקטיבי האמריקני כשנה רוויית מתחים חברתיים, הפגנות המוניות ומרד של דור צעיר ורדיקלי בממסד. המאבק לשוויון זכויות בזירה החברתית חדר ביתר שאת גם אל עולם הספורט, שניצב בשנה זו אל מול אתגר אדיר מצד ספורטאים שחורים מכל רחבי המדינה, ובראשם פעילי תנועת ה-Olympic Project for Human Rights – אשר קמפיין החרם שהובילו על המשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי 68' במחאה על הגזענות והאפליה נגד הקהילה השחורה המשיך להטיל ענן כבד על הכנות המשלחת למשחקים האולימפיים.

בחודש יולי, כשלושה חודשים לפני פתיחת המשחקים, קיבל קמפיין החרם תמיכה מפתיעה שהעניקה לו מומנטום נוסף: חמישה מתוך שמונת החותרים מנבחרת החתירה של הרווארד, שנבחרה לייצג את ארצות הברית במקצה החתירה בסירת שמיניות במשחקים האולימפיים, קיימו מסיבת עיתונאים משותפת עם הארי אדוארדס, מנהיג ה-OPHR במועדון החתירה של הרווארד. החותרים הקריאו הודעה משותפת בה הצהירו בין היתר כי "הרוח האולימפית אינה יכולה להתקיים יחד עם הצביעות באי ההכרה בכך, שגם ההישג האישי הספורטיבי הנעלה ביותר אינו מושיע את הספורטאי השחור מהעוולות הנגרמות לו בגלל היותו אדם שחור". החשיבות בהתייצבות של החותרים לצד חברי ה-OPHR, הייתה בכך שהיה קשה מאוד לפטור אותם כמיליטנטים או רדיקלים המחפשים פרובוקציות, כפי שהתייחסו אל האחרונים. החותרים היו לבנים משכילים בני המעמד הבינוני וייצגו את אחד מן המוסדות האקדמיים המכובדים ביותר בעולם, ועל כן עמדתם ייצרה תשומת לב רבה כל כך, והיוותה איום גדול על הועד האולימפי.

לקראת חודש ספטמבר הופעל בעוצמה גבוהה מכבש הלחצים של הוועד האולימפי האמריקני על פעילי ה-OPHR ותומכיהם בניסיון לבטל את החרם. בתוך התנועה החלה ביקורת כלפי מנהיגותו הריכוזית של אדוארדס, לצד יחסו המזלזל כלפי ספורטאיות ואי-שיתופן בקבלת ההחלטות של התנועה. עם זאת, הקושי המרכזי של מימוש רעיון החרם נבע מן המתח שבין הרצון של הספורטאי כאינדיבידואל להשתתף במשחקים האולימפיים, התחרות החשובה ביותר עבור ספורטאי אולימפי שעבורה הוא מקדיש את כל מאמציו, לבין תחושת המחויבות להיאבק על שוויון זכויות לספורטאים השחורים בפרט ולקהילה השחורה בכלל. לבסוף, לאחר שהבין כי החרם לא ייצא לפועל במתכונתו המלאה, הודיע אדוארדס ב-1 בספטמבר כי החרם מבוטל, וכי פעילי ה-OPHR יימחו באופן פרטני במהלך המשחקים עצמם.

המשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי ציינו את הפעם הראשונה שבה מדינת "העולם השלישי" מארחת את אירוע הספורט הגדול בעולם, והפכו למבחן ליכולתה של מדינה לא-מערבית לארגן בהצלחה אירוע בקנה מידה שכזה

תשומת הלב האמריקנית לקמפיין החרם נבעה לא רק מסיבות פנימיות, אלא גם מהידיעה כי מדובר באירוע שעיניי כל העולם יהיו נשואות אליו. למעשה, הסיקור התקשורתי שתוכנן עבור המשחקים במקסיקו סיטי היה חסר תקדים בהיקפו. רשת ABC האמריקנית הבינה את הפוטנציאל השיווקי והמסחרי שבמשחקים ושילמה סכום שיא של 4 מיליון וחצי דולרים על זכויות השידור וההפקה. קהל שיא של כ-400 מיליון צופים ברחבי העולם היה אמור לצפות במשחקים, תודות לשימוש ראשון בלווייני חלל משוכללים אשר אפשרו את שידור המשחקים למדינות שטרם נחשפו אליהם בקנה מידה רחב שכזה. כמו כן, המשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי ציינו את הפעם הראשונה שבה מדינת "העולם השלישי" מארחת את אירוע הספורט הגדול ביותר בעולם, והפכו למבחן ליכולתה של מדינה לא-מערבית לארגן בהצלחה אירוע בקנה מידה שכזה.

הלחץ האדיר שהופעל על הספורטאים השחורים לא הפסיק עם ההודעה על ביטול החרם, אלא המשיך ביתר שאת גם במקסיקו. יו"ר הועד האולימפי האמריקני דאגלס רובי הודיע לספורטאים במכתב רשמי כי "לא תהיה סבלנות לשטויות וכי כל מי שישתתף במחאה מסוג כלשהו יושעה מיידית מהנבחרת ויגורש הביתה." מדיניות האפס סבלנות הוכתבה לרובי על ידי יו"ר הוועד האולימפי העולמי אייברי בראנדג', שנוא נפשם של הספורטאים השחורים, שראו בו גזען וריאקציונר, ואף כינו אותו "ה-היטלר שלנו". הוועד האולימפי האמריקני אף גייס את ג'סי אוונס, האתלט השחור האגדי, לקיים שיחת שכנוע עם כלל ספורטאי המשלחת, ובה קרא להם להימנע מצעדים שעלולים לבייש את ארצות הברית. היעדרותו של הארי אדוארדס מהמשחקים בגלל איומים שקיבל על חייו, נתנו תקווה לוועד האולימפי האמריקני כי המשחקים יעברו ללא מחאות.

צילום: Sergio Rodriguez, CC BY-SA 3.0
צילום: Sergio Rodriguez, CC BY-SA 3.0

ב-16 באוקטובר, ארבעה ימים לאחר פתיחת המשחקים, הגיעה שעתו של טומי סמית', ממייסדי תנועת ה-OPHR, השיאן העולמי והפייבוריט לנצח בריצה למאתיים מטרים. סמית' היה שם מהפגישה הראשונה של התנועה, דרך המחאות בקמפוס בסן חוזה, החרם על מועדון האתלטיקה של ניו יורק וניסיונות השכנוע לתמיכה בחרם על המשחקים האולימפיים. הוא גם חווה איומים מרובים על חייו, חיי משפחתו, וספג כל עלבון אפשרי. ערב הגמר, ארבע שנים של עבודה קשה שגילמו בתוכן גם שנה וחצי של מאבק פוליטי מתיש, התנקזו למרוץ באורך של עשרים שניות. סמית' שהתייצב פצוע למרוץ, פתח בפיגור אחר חברו לנבחרת ג'ון קרלוס והאוסטרלי פיטר נורמן. לאחר שמונים מטרים פתח בצעדים הארוכים שהפכו לסימן ההיכר שלו, הדביק את השניים ולבסוף עקף אותם. הוא הגיע ראשון לקו הסיום וקבע שיא עולם חדש של 19.83 שניות, לפני נורמן שזכה בכסף וקרלוס שהסתפק בארד. עם זאת, סמית' לא עתיד היה להיזכר עבור מדליית הזהב ושיא העולם המרשים שלו, אלא בגלל מה שעמד לקרות לאחר המרוץ.

בזמן ששלושת המדליסטים המתינו לטקס המדליות במנהרה שמובילה אל תוך האצטדיון, שלף סמית' זוג כפפות שחורות שאותן רכשה אשתו במקסיקו סיטי לבקשתו. סמית' נתן את הכפפה השמאלית לקרלוס והסביר לו כי הוא מתכנן להניף אגרוף ולהרכין את ראשו בזמן נגינת ההמנון. נורמן האוסטרלי ששמע את השיחה, הציע לענוד על בגדו את סיכת ה-OPHR לאות סולידריות עם האמריקנים, ופול הופמן מצוות החתירה של הרווארד שנכח ביציע, העניק לו את הסיכה שלו.

השלושה עלו על הפודיום כשהם עונדים סיכות של ה-OPHR. סמית' לבש צעיף שחור סביב צווארו, וקרלוס שרשרת חרוזים אפריקנית. שניהם מתחו את גרביהם השחורים עד הברכיים ולא נעלו נעליים. עם תחילת נגינת ההמנון האמריקני הרכינו השניים את ראשיהם, והניפו אגרוף עטור כפפה שחורה לאוויר. לאחר הירידה מהפודיום המשיכו השניים להניף אגרוף עד כניסתם לאזור חדרי ההלבשה באצטדיון, בזמן שדיווחים ראשונים על מחאתם החלו להכות גלים.

יום לאחר המרוץ הסביר סמית את הסימבוליות מאחורי המחאה בראיון לרשת ABC: "אגרוף ידי הימנית סימל את הכוח באמריקה השחורה. ידו השמאלית של קרלוס סימלה את האחדות של אמריקה השחורה. יחד יצרו ידינו קשת של אחדות וכוח. הצעיף השחור מסביב לצווארי סימל גאווה שחורה. הגרביים השחורים ללא הנעליים סימלו עוני שחור באמריקה הגזענית. כל מאמצינו כוונו לשיקום הכבוד השחור."

ניתוח המחאה של סמית' וקרלוס ממחיש לטעמי כי מקור עוצמתה נובע בעיקר מאופייה השקט: השניים כיבדו את כללי הטקס ובו זמנית חתרו תחתיו. הם לא הניפו שלט או פצחו בקריאות, אלא ניצלו את הרגע שמסמל יותר מכל את ניצחונם האישי וניצחונה של האומה אותה הם ייצגו, על מנת לשמוט את הקרקע מתחת למצג השווא הפטריוטי אשר היה מצופה מהם להציג. שתיקתם והאופי הבלתי אלים של מחאתם, מיקדו את תשומת הלב במחווה הגופנית שביצעו ובסימבוליזם העוצמתי שנבע ממנה. המחאה השקטה על הפודיום דווקא בטקס אשר מהווה את שיאה של התחרות האולימפית, עירערה על אתוס קידום ההרמוניה הגזעית באמצעות הספורט ומיקדה את תשומת הלב במצוקתו של הספורטאי השחור בפרט ושל הקהילה השחורה בארצות הברית בכלל.

השניים כיבדו את כללי הטקס ובו זמנית חתרו תחתיו. הם לא הניפו שלט או פצחו בקריאות, אלא ניצלו את הרגע שמסמל יותר מכל את ניצחונם האישי וניצחונה של האומה אותה ייצגו, כדי לשמוט את הקרקע מתחת למצג השווא הפטריוטי

בימים שאחרי המחאה, התקשורת האמריקנית הציגה את סמית' וקרלוס כרדיקלים שחורים ופרובוקטורים אלימים. השניים סולקו בהוראת בראנדג' מהכפר האולימפי במקסיקו סיטי ושבו לארצות הברית. ספורטאים שחורים ולבנים זעמו על ההרחקה של השניים וטענו כי הייתה מוגזמת ולא נחוצה. מספר ספורטאים במשלחת אף הציעו לשבות, אך סמית' וקרלוס ביקשו מהם כי יתחרו כמתוכנן. לאחר הסילוק, המשחקים נמשכו בשקט יחסי, למעט מקרים בודדים בהם אתלטים שחורים כדוגמת בוב בימון וראלף בוסטון עלו לפודיום יחפים כשלרגליהם גרביים שחורים מתוחים לאות סולידריות עם סמית' וקרלוס.

סיומם של המשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי ללא מחאות ושערוריות פוליטיות נוספות התקבל באנחת רווחה מצד ראשי המשלחת האמריקנית. המשחקים היו הצלחה מסחררת מבחינה הישגית עבור המשלחת האמריקנית, שזכתה במאה ושבע מדליות, מתוכן ארבעים וחמש מדליות זהב, אשר העניקו לה את המקום הראשון בטבלת המדליות. נבחרת האתלטיקה של ארצות הברית עמדה בחוד החנית של ההצלחה האמריקנית במשחקים עם זכייה בעשרים ושמונה מדליות, כשבשבע עשרה מהן זכו אתלטים ואתלטיות שחורים. הייתה זו נבחרת האתלטיקה ההישגית ביותר של ארצות הברית אי פעם. עם זאת, הסערה סביב טומי סמית' וג'ון קרלוס האפילה על ההישגים הספורטיביים של נבחרת האתלטיקה וליוותה אותם חזרה הביתה, לארצות הברית.

עם שובם לארצות הברית ניסו סמית' וקרלוס להשיב את חייהם למסלול, לאחר תשומת הלב התקשורתית והציבורית האדירה לה זכו. עם זאת, הם גילו במהרה כי אין זו משימה פשוטה. סמית', אשר טרם המשחקים היה מבוקש במספר קבוצות פוטבול מקצועניות, התקשה עם שובו למצוא קבוצה שתסכים לקבלו בגלל תדמית ה״בעייתי" שנוצרה לו. הלחץ, האיומים החוזרים על חייו והקושי להתפרנס, השפיעו גם על חיי הנישואים של סמית' אשר הסתיימו לבסוף בגירושין. ג'ון קרלוס שב לסן חוזה והמשיך להתחרות שנה נוספת, אך לבסוף נשר מהלימודים ולא השלים את התואר האקדמי. גם הוא הפך לשחקן פוטבול שולי והתקשה למצוא פרנסה בעולם הספורט המקצועני. הוא ספג מהלומה נוספת עם התאבדותה של אשתו, אותה ייחס גם ללחצים הגדולים שחוו כזוג לאחר שובו ממקסיקו סיטי. פיטר נורמן, האוסטרלי שענד את סיכת ה-OPHR על הפודיום לאות הזדהות עם השניים, נודה על ידי הועד האולימפי האוסטרלי והוא לא הורשה לייצג עוד את ארצו בתחרויות רשמיות עד פרישתו.

המשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי היוו נקודת רתיחה בשנה בה עשרות תקריות על רקע גזעי התפרצו בקרב קבוצות ספורט שונות בקמפוסים ברחבי ארצות הברית, במה שכונה "מרד הספורטאי השחור". האתגר שהציבה תנועת ה-OHPR בפתחם של ראשי הממסד הספורטיבי בארצות הברית הצריך חשיבה מחודשת על דרכי ההתמודדות עם הטענות על אפליה וגזענות בעולם הספורט, בכדי למנוע בטווח הארוך את התלקחותו המחודשת של המרד. החשש מהפוטנציאל הנפיץ של מחאה חוזרת, אשר תזעזע את הזירה הספורטיבית באופן בלתי ניתן לשיקום, הניע במהלך שנות השבעים רפורמה רחבה אשר מטרתה הייתה שיפור מעמדו של הספורטאי השחור, ושיאה היה חקיקת "חוק הספורט החובבני" שאסר על אפליה על רקע גזעי ומגדרי במוסדות הספורט במדינה.

עם השנים, עברה מחאת הפודיום של האצנים תהליך של "ריכוך" בזיכרון הקולקטיבי האמריקני, שהפך את סמית' וקרלוס מרדיקלים שחורים לגיבורי המאבק לזכויות האזרח. ריכוך זה התאפשר בין היתר בגלל השינוי בתפיסה כלפי תרבות שחורה, ובמעמדן הציבורי של דמויות שחורות מובילות בארצות הברית ובהן גם ספורטאים, אך גם הקהה את העוקץ הרדיקלי במסר המקורי של ה-OPHR. לטעמי, מורשתה של תנועת ה-OPHR היא ההכרה כי לעתים עצם המאבק, הניסיון האמיץ לאתגר גזענות ממוסדת ולהפר את הסטטוס קוו הגזעי, הוא גם סוג של ניצחון. שבירת הטאבו הצבוע בכל הנוגע לעירוב ספורט ופוליטיקה, לצד השימוש המהפכני שעשתה התנועה בזירה הספורטיבית למחאה ולהעלאת מודעות לגבי סוגיות הכרוכות בזכויות אדם בסיסיות, מהווים את המורשת האמיתית שלה. זו קיבלה בקיץ האחרון משנה תוקף עם גל המחאה שהוביל שחקן הפוטבול קולין קאפרניק. כעת, הדרך שסללו פעילי ה-OPHR פתוחה מתמיד למי מהספורטאים שירים את הכפפה השחורה שהשאירו סמית' וקרלוס על הפודיום במקסיקו סיטי.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דרור

    מאמר יפה ומעניין. מעלה מחשבות: למרות ההשוואה הנעשית כאן פעמים רבות, בין הנראטיב המזרחי בארץ לאפרו אמריקאי, קשה לחשוב או לדמיין מצב כזה בארץ. נראה כאילו הלאומנות חזקה יותר אצל המזרחיים, ברובם.

  2. אלכס

    מרתק. תודה רבה.