string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

ממציאות את עצמן ואת שפתן בתוך תל אביב הלבנה

סלמה, לילה ונור, גיבורות הסרט ״לא פה, לא שם״, יוצרות שפה חדשה והיברידית המתנגחת בשפת אימן ומאתגרת אותה. אבל הזרות שלהן לא מוצאת את מקומה
מיטל אבוקסיס

יום האישה הבינלאומי 2017

ספרו של אלבר קאמי, "הזר", נפתח בהצהרה 'היום אמא מתה. או אתמול, אני לא יודע'. ביום אחד לוהט באלג'יר איבד גיבור הרומן, מרסו, את אמו, אך עם לכתה אבדה גם משמעות קיומו ובאותו הרגע הפך להיות זר. אדם נהיה זר כאשר הוא מתייתם מאמו, מפרשת את הפתיחה של הרומן המכונן הסופרת, המסאית והפסיכואנליטקאית הבולגרייה-צרפתייה, ז'וליה קריסטבה. הקריאה של קריסטבה את קאמי מהדהדת לאורך הצפייה בסרטה של מייסלון חמוד, ״לא פה, לא שם – بَر بَحَر״.

שלוש הגיבורות של חמוד – לילא, סלמה ונור – זרות לסביבתן ונחשבות לחריגות בחברה שאליה הן משתייכות, החברה הפלסטינית-ישראלית. נדמה כי שלושתן יתומות מאם. הייצוג של האם בולט בחסרונו בסרט, וכאשר היא נוכחת (בדמות אמא של סלמה) היא מסמנת בצורה ברורה את המסורת שממנה היא מתרחקת לאורך כל חייה. כך למשל כאשר סלמה תביא את החברה החדשה שלה לביתה שבכפר תרשיחא, ותיתפס על ידי אימה נושקת לה בסתר, תהיה זאת האם שתכוון את האב, וכמעט תדרוש ממנו, לסטור לסלמה ולהשיב את בתה הסוררת למוטב. בכך נעקרת הבת מאמה בשלושה רבדים: נפשית, גיאוגרפית ומילולית.

בהיעדר אם, חסר מודל לחיקוי ולכן נדרשת המצאתו. בסרט של חמוד הגיבורות ממציאות את עצמן ואת שפתן. במרחק הפיזי-מוחשי, התרבותי והקיומי שנוצר בין שלוש הנשים הצעירות לאם הנעדרת, מתקיימת זרותן של שלוש הנשים שנאבקות בדיכוי הפטריארכלי בתוך החברה הערבית. אך במרחב הישראלי כל ערבי הוא זר, ולפיכך שלוש הגיבורות זרות בתוך החברה שלהן, אשר זרה בעצמה לישראליות ולתרבות ההגמונית. על כן, המרד הוא גם בשפה – לא רק בשפתיים עם הסיגריה והליפסטיק; השפה שהן דוברות היא שפה המובדלת משפת אמן. סלמה, לילה ונור, מרחיקות עצמן לא רק מרחק אסתטי מהמסורת השמרנית שהאם מסמלת עבורן, אלא גם יוצרות שפה חדשה והיברידית, המתנגחת בשפת אימן ומאתגרת אותה.

מתוך ״ים, יבשה״.
לילא, סלמה ונור ב״לא פה, לא שם״. הרצון למצוא את המקום שלך, לשלוט בגורל של עצמך ולא להיכנע למַכְּתוּבּ

הבמאית יצרה אוטונומיה נשית ערבית-פלסטינית בתוך תל אביב הלבנה. נור, השותפה החדשה מאום אל-פחם, שמצטרפת לסלמה ולילה, מסומנת תחילה כ"אחרת" עבורן – היא עוטה עליה חיג'אב, אין לה מושג מה זה רייב, היא מאורסת ועתידה להתחתן בקרוב, ובינתיים שוקדת על לימודי התואר במדעי המחשב. אבל אז, בעקבות אונס שהיא עוברת על ידי ארוסה לעתיד, נור והבנות מוצאות וממציאות שפה משותפת. מעבר לסממנים החיצוניים שמבדילים ביניהן יש אמת אחת – הרצון למצוא את המקום שלך, לשלוט בגורל של עצמך ולא להיכנע למַכְּתוּבּ.

הכיבוש לא נגמר במחסומים, בשטחים ובהתנחלויות. גבולות וחומות מקיפים את האישה גם בתוך "טריטוריה מוכרת" בטוחה לכאורה, ויהפכו לסורגי בית סוהר

האוטונומיה הנשית הזאת גורמת לצופה לקלף את שכבות הייצוג של 'האחר' בקולנוע הישראלי. המעגל החברתי של סלמה ולילה מורכב מידידים גברים שהבולט מביניהם הוא הומו מופגן, ערבי גם הוא, עוד "זר" שמקבל את מקומו הטבעי בממלכה הנשית המשוחררת. אבל לא רק על הפלסטיני ניתן להלביש את דמותו של 'האחר', כהרגלנו בקודש. בסרט של חמוד מסתמנים זרים נוספים – ישראלים. מלבד הזבנית ההיפסטרית בחנות יד שנייה, שמעקמת פרצופה לשמע "הערביות" שמפטפטות בחופשיות בחנות, ומנהל המשמרת ההיסטרי שמפטר את סלמה כי היא מדברת ערבית במטבח תוך שהוא צועק עליה "חאלאס!", הישראלי שתכירו הכי מקרוב בסרט הוא עורך דין בעל חזות מזרחית ושם משפחה כל-כך ישראלי – יונתן הלוי. עו"ד הלוי, שמתחיל עם לילה ומבקש ממנה לצאת לדייט אתו בתמורה לפשרה בבית המשפט, דוחק בה "לזרום" אתו. "מי יודע… עוד מעט יהיה שלום", בתגובה עונה לו לילה את אחד המשפטים הנכונים עד כאב: "ומה יקרה? נרד כולנו לרחובות לרקוד דבקה ביחד?!"

אין אהבה תחת הכיבוש. בסופו של דבר הלב של לילה נשאר שבור, גם זיאד, הבחור השקט ויפה התואר, שגורם לה לשחרר את סגור לבה ולהתאהב בו, מתגלה בהמשך כעוד נציג נאמן של המרות הפטריארכלית. הכיבוש לא נגמר במחסומים, בשטחים ובהתנחלויות. גבולות וחומות מקיפים את האישה גם בתוך "טריטוריה מוכרת" בטוחה לכאורה, ויהפכו במהרה לסורגי בית סוהר.

השפה הערבית שבה מדברות שלוש הגיבורות בסרט היא שפה מעורבת, בדומה לשפת מהגרים או פליטים בגלות – השפה מנסה לחצות גבולות, לשבור מחסומים, ומאגדת בתוכה ערבית (על ניביה השונים), עברית ואנגלית במארג מושלם. את אותה היברידיות שבשפה המדוברת בסרט, ניתן לחוש גם בשפה הגרפית והסגנונית של הסרט. כתוביות הסרט עוצבו על ידי סאנא ג'מליה, שגם משחקת את דמותה של סלמה בסרט, בסגנון רועש וחתרני, ברוח חיי המועדונים וסצינת הפופ הערבי באירופה – כך שהכתוביות עצמן הופכות להיות אורות ניאון, צבעים זרחניים ודיסטורשן לעיניים. גם אין זה מקרה ששם הסרט שבאופן רשמי מחולק לשלוש השפות עברית, ערבית ואנגלית, מתורגם בכל מדינה בצורה אחרת. בספרד שם הסרט הוא ״בין שני עולמות״, באיטליה הוא נקרא ״חופש, סוררות, אהבה״, ואילו בצרפת: Je danserai si je veux – בתרגום מילולי לעברית "ארקוד אם ארצה".

שימת הדגש הרב על הדימוי החזותי והשפה בסרט, השימוש הפרובוקטיבי בסאונד ופסקול מקפיץ ובועט (מתובל בקולה הנוגה של כוכבת הפופ הלבנונית יסמין חמדאן), האינטימיות בין הגיבורות והמרחק בינן לבין משפחתם, מייצגים בעיני הן את הגבול והן את הגשר בין בת לבין אמה, ומעל הכול את ההכרה העמוקה בנחיצות הפער הזה ביניהן על מנת לקיים את הישרדותה של כל אישה באשר היא.

״לא פה, לא שם״ מציע ייצוג של מגוון זרויות המהוות חלק משיח פוליטי-גלובלי, שהרלוונטיות שלו רק הולכת ומתחזקת בימינו. הסרט מחולק לשלוש מערכות שעוסקות במצב הקיומי של ה"זר". בחלקו הראשון של הסרט מתמודדות הגיבורות עם זרותן כנשים עצמאיות בתוך החברה הפלסטינית בישראל. בחלקו השני מסומנת הישראליות הזרה להן, שבה הן משולות כפליטות בעולם דובר עברית מנוכר וזחוח שסובב אותם. ולבסוף בחלק האחרון של הסרט, שלוש הגיבורות "גואלות" עצמן, בצורת המצאת שפה ועולם אוטונומי משלהן. בכך מסומנת בסרט פריצת הגבולות של החברה הפלסטינית, ולאחריה גם החברה הישראלית, ועם מעברה המתוכנן של סלמה לברלין, מסתמן הגבול הבא – אירופה.

הזרות של חמוד ושל גיבורות סרטה חורגת מתוך החברה הפלסטינית והישראלית וקורצת לעבר התמורות והשינויים החברתיים-דמוגרפיים המתחוללים בעולם המערבי כולו. קריצה בעלת אופי פסימי ומדכא למדי, שגם נשקפת מפריים הסיום של הסרט, המונצח בפוסטר. בפריים האייקוני הסוגר את סרטה של חמוד, מביטה כל אחת מהגיבורות לכיוון אחר, באותו מבט עייף ומיואש שיודע כי לחופש יש מחיר, ושלהן אין מקום לא פה – באדמת אבותיהם, ולא שם – בגלות המערבית הלבנה והשמרנית.

מיטל אבוקסיס היא יוצרת קולנוע, דוקטורנטית במחלקה ללימודי מזה"ת באוניברסיטת בן גוריון ועורכת אחראית אוצרות דרום 2017

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X