string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

אוהל הדוד יהודה בן זכריה

גיבורי הסיפור המובא כאן היו יכולים להשתלב בקלות במורשת הגזענית של דרום ארה"ב. למרות שחלפו מאה שנים מאז אותו סיפור שהתרחש בחדרה, ההווייה הגזענית כאן, אז הייתה הרבה אלימות פיזית והיום – כפי שמעידים אירועי הימים האחרונים – בעיקר הכחשה
טוביה בסקינד

אחת לאיזה זמן רוגשים מרחבי השיח – הווירטואליים והאחרים – כי מישהו (על פי רוב מישהו בעל מעמד ציבורי כזה או אחר) מוצא לנכון להתגולל על מזרחים, להכחיש גזענות כלפיהם או להתנער מההישגים של המאבק המזרחי המרובד והמסועף המתנהל במישורים שונים מזה כמה עשורים. כללי הטקס מוכרים לעייפה. המכחיש/ה או המתגולל/ת אומרים את דברם, דיון מתלהט ואז שוכך וניצת כעבור זמן מה, בדיוק מאותה נקודה. כאילו לא היו הדברים מעולם. גם הסיפור הבא, מזמנים עתיקים יותר מאלה שאליהם התייחסה פרופ' רחל אליאור בתגובתה למאמר של פרופ' אווה אילוז בהארץ, עשוי ללמדנו דבר מה על ההיסטוריה המדממת של יחסי הכוח בין אשכנזים למזרחים בישראל.

כאשר מוציאים את שמות הגיבורים מהסיפור המזעזע שתמציתו תובא כאן, סביר להניח שהמחשבות האסוציאטיביות שלנו יובילו אותנו למקומות ולזמנים רחוקים מכאן: לדמדומי תקופת העבדות בארה"ב, לחוקי ג'ים קרואו שהונהגו בדרום העמוק ולמשפט סקוטסבורו במדינת אלבמה בשנות ה-30 של המאה הקודמת.

הסיפור הזה יכול היה להשתלב בקלות רבה במורשת הגזענית האמריקנית, אבל הוא התרחש כאן אצלנו וגיבוריו הם איכרים לבנים ואיכר מזרחי מצד אחד ופועלים תימנים מהצד האחר. הסיפור הזה הוא פרק נוסף בהתעמרות בעולי תימן ובהדרתם מכלל הציבור האשכנזי והספרדי גם יחד, דרך גירוש התימנים מהמושבה כנרת, ההצלפה הפומבית בשלוש הפועלות התימניות שקוששו זרדים יבשים בכרם של יונתן מקוב ברחובות ועד לחטיפת הילדים בשנות ה-50.

השנה היא 1913. ברל כצנלסון, מראשי תנועת העבודה, עושה את הלילה בכרכור יחד עם פועלים בני העלייה השנייה. וכך הוא כותב: "באמצע הלילה העירוני ארבעה תימנים, יחפים ועירומים למחצה, שדיבור מתוך קור ורעדה. הם עכשיו באים מחדרה. בני המושבה השומרים התנפלו עליהם כשהם ישנים לבטח, עירומים בתוך שקיהם והכום".

סימני המכות הקשות ניכרו היטב בגופם של המוכים, כפי שעולה מהכתוב: "חבורות וצלקות מגוונים שונים, כחולים ואדומים על חלקי הגוף השונים, והנה מכה ארוכה, קרושת דם, מכות שוט על פני קודקודו של הזקן".

הפועלים התימנים באו לכצנלסון כדי "לדרוש משפט והגנה".  הוא נענה מיד לבקשתם, אולם דבר ראשון – עוד לפני בקשתו למשפט מוועד חדרה, הוא לקח אותם לבית הרופא כדי להעניק להם עזרה ראשונה. לבית הרופא הגיע גם אחד מחברי ועד המושבה, "שכבר ידע לספר על תימנים מכים וגם להטיף מוסר לפצועים: לא טוב הדבר מלחמת אחים וכו". אמירה שהיא שוות ערך למקטרגים נגד קורבנות האפליה והדיכוי והאשמתם בהוצאת השד העדתי מהבקבוק.

תימנים במושבה כנרת. לפני הגירוש. צילום: אתר תימני כנרת
תימנים במושבה כנרת. לפני הגירוש. צילום: אתר תימני כנרת

אבל נחזור לחדרה של שנת 1913. בזמן שהתימנים המוכים קיבלו טיפול רפואי, האחראים על השמירה במושבה "כבר פנו בקובלנה על התימנים ועכשיו לא ידוע מי המאשימים ומי הנאשמים".

וכך מתאר כצנלסון את בית המשפט של ועד המושבה: "אחרי הרבה השתדלויות הסכים ועד המושבה לקרוא למשפט באותו יום ונאספו השופטים החשובים (ברור שאף תימני לא היה ביניהם – ט"ב), וישבו כסאות למשפט, כבר הוברר מי הם המאשימים ומי הם הנאשמים. אצל השולחן ישבו בהרחבה האדונים הנכבדים: א. מדורסקי, ל. מדורסקי וסולימאן מזרחי. התה התנוצץ בכוסות המוגשות, שוחחו, התלוצצו ויהתלו. ממולם על הספסל, עלובים ונשפטים, כשיות נאלמות, ישבו התימנים. פרוטוקוליסט רשמי לא היה. אחד מחברי הוועד שפעמים לא היה תופס אפילו מה שאומרים התימנים, רשם מה שרצה ולא רשם מה שלא רצה. והרבה עדויות חשובות אפילו לא נרשמו וגם נשכחו תיכף ומיד מזיכרון הוועד".

במשפט עצמו, כפי שמתואר בכתבי ברל כצנלסון (חלק ראשון, עמוד 21) התבררו העובדות הבאות: ראשי השומרים הגיעו בלילה אל מעון התימנים, דפקו בדלת של התימני יהודה בן זכריה, מי שהיה שומר ועזב את השמירה מפני שזה שלושה חודשים לא בא על שכרו. יתר התימנים ישנו בחוץ.
יהודה פתח את הדלת ויצא מהבית. "אחז א. מדורסקי בזקנו, זקן יהודי שמתבקש למריטה והתחיל לחרף אותו בערבית", כותב כצנלסון.

בבית המשפט שאלו השופטים את  א. מדורסקי: למה הלכתם לבית יהודה בן זכריה? "הלכנו לנזוף בו על שהוא בן מרד ומסית את השומרים לבל ילכו לשמור", השיב. וכך מתואר אותו ליל בלהות: "קם משנתו שלום בן יעקב הזקן, ששכב בשקו מבלי כסות לעורו, ניגש אל א. מדורסקי והתחיל מלמד זכות על חברו, שאין הוא חייב בחטא זה כלל. בשכר הגנה זו פגע בו סולימאן מזרחי בשוט בראשו ופצעו".

בית המשפט אמנם השתכנע כי האחראים על השמירה אכן תקפו את השומרים התימנים וכי לא היו שום סיבות אחרות להתנפלות זו מלבד ההאשמה בהסתה, אבל בד בבד קנס הן את המכים והן את המוכים וקבע שאת "כל הקנסות האלו צריכים להכניס לקופת המושבה, אשר החצי מזה מוקדש לבית המרחץ והחצי השני לקופת חולים של התימנים". בית המשפט גם תיאר את ההתנפלות כ"מריבה" ובלשון מכובסת זו בעצם נאמר כי יש שני  צדדים שווים לאלימות. שיאה של הצביעות הוא בקנס שהוטל על שניים מהמוכים. בלשונו האירונית והמושחזת מתאר כצנלסון את השופטים כרודפי שלום: "סעדיה בן זכריה וזכריה בן סעדיה, המוכים בתוך שנתם, משלמים קנס על שלא השתדלו להשלים בין הניצים".

בית המשפט אמנם השתכנע כי האחראים על השמירה אכן תקפו את השומרים התימנים, אבל בד בבד קנס הן את המכים והן את המוכים וקבע שאת "כל הקנסות האלו צריכים להכניס לקופת המושבה, אשר החצי מזה מוקדש לבית המרחץ והחצי השני לקופ״ח של התימנים"

וכך כותב כצנלסון על פסק הדין: "על משפט צדק כזה של ועד מושבה עברית יש רק לקרוע. כמה נפלנו פלאים, אם אלה צעירי המושבה ומגיניה ואלה שופטינו ויועצינו".

כצנלסון לא מסתפק במסירת הדברים וגם לא מנסה לטעון כי המשפט שהיה למשפח הינו חריג ויוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. להפך, בדברי הסיכום שלו הוא משמיע טענות קשות נגד הגזענות: "יש כאן לא רק הצלת עשוק מידי עושקו כי אם גם – ואולי בעיקר – הסרת החרפה של חוסר כל משפט וצדק בציבור העברי. נכבוש את פנינו בקרקע ונודה על האמת המכוערת והצורבת: יש בינינו כאלה שלא די להם בניצול החומרי הנורא שהם מנצלים את התימנים, והרי נעשים ניסיונות שונים לשעבד את גופם למכים, נפשם למעליבים. והרע הולך ומתגבר. נשים את המחסום בפני האינסטינקטים הפראיים והחטאיים של כובשי עבדים שבתוך ציבורנו: אל נביא את התימנים למצב של הכרה כי אין דין ואין דיין בתוך עדת ישראל בארץ ישראל, כי רעות ומרות תהיינה תוצאות הכרה זו לכולנו. גולו מעלינו את החרפה".

הדברים פורסמו לפני יותר ממאה שנה, בחודש אב בשנת תרע"ג (1913), אבל דומה שמעט מאוד השתנה: הגזענים הם אותם גזענים (מדורסקי וחבריו), קרבנות הדיכוי הם אותם קרבנות (בן זכריה וחבריו) וכרגיל יש מי שמשתף פעולה מקרב המזרחים (סולימאן מזרחי וממשיכי דרכו).  למרות עשרות השנים שחלפו אירועי אותו קיץ בחדרה מבטאים הוויה גזענית שעדין נושמת ובועטת בציבור הישראלי. זו ההוויה שהתירה לאנשים ממוצא אחד לגזול את ילדיהם של אנשים ממוצא אחר וזו גם ההוויה שגורמת לאנשים ממוצא אחד להתכחש בתוקף לעוולות שצד אחד גרם לצד האחר.

טוביה בסקינד הוא עיתונאי לשעבר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יובל הלפרין

    וואו, ברל כצנלסון לא מגונן על "החלוצים" ותוקף אותם על דיכוי עובדים תימנים!!!
    איזה גילוי אמיץ של ביקורת עצמית!!!
    אופס, בואו נרכך את ההתלהבות – ברל כצנלסון לא היה "הם". "הם" היו חדרה – "איכרי המושבות" – האויב הפוליטי המוצהר של תנועת העבודה הציונית. כלפיהם הוא מרשה לעצמו לבקר בלא סייגים.
    (עיקר הביקורת ה"סוציאליסטית" כלפיהם היה שהם -מעסיקים עובדים ערבים- בפרדיסיהם ובשדותיהם…).
    כמו שממתנגדי תנועת העבודה נשמע יותר על "פרשת כינרת" ואחר כך על חטיפות הילדים.
    זה כמובן לא גורע מחשיבות המאמר והמידע שבו!