string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

גבולות הקריאה לסולידריות פמיניסטית

החוק להטרדה מינית שבקרוב ימלאו 20 שנה לחקיקתו מאתגר את הקהילה הפמיניסטית בשאלת הסולידריות עם נפגעות ההטרדה, לרבות ביטוייה ומשמעויותיה של סולידריות זו כלפי המעגלים החברתיים והמקצועיים המקיפים את המטריד
יעל בר צדק ואורלי בנימין

בשנה הבאה, 2018, יציין החוק למניעת הטרדה מינית בישראל עשרים שנה לחקיקתו. מאז נכנס לספר החוקים השתנו מאוד כללי המשחק. המונח, שעד לפני מספר עשורים כלל לא היה קיים, הפך למטבע לשון מוכר וידוע ונראה כי העיסוק בו במדיומים השונים, ביניהם בתקשורת ההמונים ובייצוגים תרבותיים, כמו גם במערכות החוק והמשמעת בעולם העבודה, הולך וגובר.

ברור כיום, שעיסוק מרובה זה לא פתר את בעיית ההטרדות המיניות, וכי נשים היו ועודן מוטרדות – במרחב הציבורי והפרטי, בעבודה וברחוב, על שפת הים, בכתות הלימוד והרשימה עוד ארוכה. גם הטיפול המוסדי, המשפטי והמשטרתי אינו עומד בהלימה לכמות הפגיעות, לחומרתן ולצורך החברתי במניעת תופעה פסולה זו. יחד עם זאת וככל שעובר הזמן, החוק הופך לנדבך נורמטיבי מספר החוקים, חלק מהשפה המדוברת ומהתרבות היומיומית. בהתאמה, הולכות ומתעוררות שאלות מורכבות לגבי התופעה והתגובות כלפיה לא רק במישור המוסדי – משפטי, אלא גם במישור הציבורי, ובעיקר בפערים שביניהם.

הקהילה הפמיניסטית שהובילה בשנים עברו את חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, עוברת גם היא תהליכים של הפנמת המחויבות לחוק והטמעתה לתוך ה-DNA הפמיניסטי, כאבן דרך שיש להגן עליה ולהוקירה. במקביל, נרמול החוק מייצר התמודדויות לא פשוטות גם עבור הקהילה הפמיניסטית. אחת השאלות המעניינות בהקשר זה, היא שאלת הסולידריות הפמיניסטית עם נפגעות ההטרדה לרבות ביטוייה ומשמעויותיה של סולידריות זו כלפי המעגלים החברתיים והמקצועיים המקיפים את המטריד.

צילום: cc by-torbakhopper
צילום: cc by-torbakhopper

המושג סולידריות במופעיו השונים, ובעיקר סולידריות נשית ופמיניסטית, משמש בשנים האחרונות, מסגרת לדיונים בתוך הקהילה הפמיניסטית. דיונים על החיבור והפער בין תיאוריה לפרקטיקה, בין ביקורת לעשייה ובין אמון להיעדרו, משמשים אבן בוחן בהידרשות השיח הפמיניסטי לנושא. לעיתים משמש המושג סולידריות כביטוי לקוד התנהגותי ראוי ובלתי ראוי. לעיתים הוא מתייחס לציפיות שלנו מקהל של שותפות לקהילת המעשה בה אנו חברות, ולעיתים אף משמש כבסיס לתיאור מציאות פוליטית אלטרנטיבית אליה אנו חותרות, כלומר – כאמצעי, אך גם כמטרה בפני עצמה.

מקרה שארע לאחרונה מאפשר לחדד את העיסוק הפמיניסטי בסוגיה מורכבת זו:

אישה צעירה, אשר זכתה לתפקיד בפרויקט מכובד ובעל פוטנציאל לקדם את הקריירה העצמאית שלה, נקראה על ידי נשים פמיניסטיות לסרב לאותה הצעה שכן ביצועה כרוך בעבודה לצד ובכפוף לאדם שהטריד מינית. יודגש, כי הקריאה המדוברת לא נועדה להגן על אותה אישה מפני המטרידן הסדרתי, אלא דרשה ממנה לוותר על הצעת העבודה מתוקף היותה אישה סולידרית עם הנפגעות. הווה אומר, קבוצת פמיניסטיות תבעה מאישה להדיר את עצמה מפרויקט אותו היא הוזמנה לבצע ולשאת במחירים הכלכליים, המקצועיים והחברתיים הכרוכים בהתרחקות מבעלי עוצמה בתוך השדה הספציפי בו היא שואפת להתמקם.

העמדה על פיה ויתור על תפקיד והדרה עצמית לשם הפגנת סולידריות עם נשים אשר נפגעו מאותו מטרידן, תוך הימנעות משיתוף פעולה עם אירוע אשר תורם לנורמליזציה של האיש, מעשיו ומצבו (לאחר שהוכר והוקע כמטרידן והוא מוסיף ומתקדם בקריירה שלו, שכן הוא לא הודר מהמרחבים בהם ביסס את המוניטין שלו), עומדת כאן לדיון. הדרישה מנשים, המתמודדות תדיר עם מסלולי קידום שבריריים ופגיעים, להדיר עצמן ולשלם מחיר מקצועי, היא עמדה שעל נשים פמיניסטיות לדון בה. עלינו לבחון עמדה זו באופן רפלקסיבי, תוך בחינת ההקשר של התביעה לסולידריות, מטרותיה, מגבלותיה, המחירים שהיא דורשת והפגיעה האפשרית שלה במי מהשותפים לסיטואציה, כמו גם היכולת שלה לקדם ערכים פמיניסטיים ובכלל זה סולידריות.

במאמר זה ננסה לענות על השאלה מדוע עולה דרישה זו? את מי היא משרתת? ויותר מכך, האם היא עולה בקנה אחד עם האינטרס המוצהר והגלוי של קידום שוויון וכבוד לנשים,  בתוך מציאות חברתית שבה ההישג הפמיניסטי הוא לעד חלקי ותוצריו מורכבים? כדי לנסות לענות על שאלות אלו, נבקש לבחון שני אלמנטים מרכזיים בהבניית הסיטואציה: המשמעות החברתית – פוליטית של הטרדה מינית והמשמעות של ערך הסולידריות בתוך הסיטואציה הנדונה.

משמעויותיה של פרקטיקת ההטרדה המינית

המשמעות העמוקה של פרקטיקת ההטרדה המינית, המשמשת גברים לניצול נשים והדרתן מהמרחב הציבורי בכלל ומשוק העבודה בפרט, מקבלת הכרה החל מאמצע שנות השבעים. בתקופה זו הולכת ומתבססת ההכרה לפיה הטרדה מינית היא בעיה חברתית, סימפטום של יחסי כוח בין גברים לנשים ואמצעי של גברים לשימור עליונותם. הטרדה מינית כפרקטיקה וכדפוס שיטתי, משפיעה על יכולתן של נשים להשתלב בשוק העבודה ולהשיג עצמאות כלכלית, באמצעות הכפפתן לנורמות פטריארכליות ומיצובן כאובייקט מיני. היא מגבילה את צעדיהן ברשות הציבור (למשל: על חוף הים, בתחבורה הציבורית, בעבודה), ו"מרסנת" את חירות ההתנהגות שלהן במרחב וביחסים בינאישיים.

ד"ר אורית קמיר. יוזמת החוק למניעת הטרדה מינית. צילום: http://www.oritkamir.org/
ד"ר אורית קמיר. יוזמת החוק למניעת הטרדה מינית. צילום: http://www.oritkamir.org/

הטרדה מינית משחזרת דפוס של יחסי כוח בין המינים ומחזירה נשים ל'מקומן הטבעי' מול גברים: הן נתפסות כאובייקט מיני והאפשרות שלהן לבסס לעצמן מעמד סביב כישרון, מקצועיות ומאמץ, נפגעת. אם כך, הטרדה מינית מטרתה לשלול מקצועיות מנשים ולשלול את זכותן להתקדם על פי כישוריהן, אם לא באופן ממשי ודאי באופן מטאפורי, כאשר הן נדרשות לוותר על מעמדן, מומחיותן והישגיהן. בין אם התלוננו ותלונתן הובאה או לא הובאה לדין, ובין אם לא התלוננו ופרקטיקת ההטרדה פסקה או לא, הן תתקשינה להמשיך לקיים את עצמן באותו מרחב בו הצליחו תעסוקתית ומחיריו של הקיטוע התעסוקתי הנכפה עליהן בתוך כך, ידועים. בכך כוחה של ההטרדה המינית וזו מהותה – הדרת נשים מהמרחב הציבורי ומשוק העבודה ושמירת מקומם וכוחם של גברים כאדוניה של זירה זו.

בהקשר זה של אפשרויותיהן של נפגעות ההטרדה המינית להמשיך ולשמר את הישגיהם המקצועיים במקום העבודה, למאבק למניעת הטרדה מינית באמצעות המשפט היתה הצלחה חלקית בלבד. העובדה שהאחריות לטיפול בבעיה הועברה לרמה הארגונית, הישג חשוב של החקיקה הישראלית, משמעותה, שפעמים רבות המטרידן, גם כשהוכחה העוולה, אינו מורחק מהמרחב בו פעל בטרם נמצא אשם. יתר על כן, ברמה הלא פורמלית, גם כאשר המטרידן מורחק מהמרחב הרי שלעיתים קרובות ההון החברתי שלו ממשיך לעמוד לצידו והשפעתו על הקהילה המקצועית ממשיכה להיות רבת משקל. מכאן, שהמשפט לא יצר סביבת עבודה בטוחה עבור נשים מהבחינה הזו שסיכוייהן להיתקל, ישירות או בעקיפין, בהשלכותיה של עמדת הכוח של המטרידן ממשיכים להיות גבוהים.

למאבק למניעת הטרדה מינית באמצעות המשפט היתה הצלחה חלקית בלבד. העובדה שהאחריות לטיפול בבעיה הועברה לרמה הארגונית, הישג חשוב של החקיקה הישראלית, משמעותה שלרוב המטרידן, גם כשהוכחה העוולה, אינו מורחק מהמרחב בו פעל בטרם נמצא אשם

אם כך, ראוי לשאול מה משמעות הוויתור של האישה, שסיפורה הובא לעיל, על עבודה, בשל הטרדה מינית של אחרת והאם התביעה ממנה שלא לקבל על עצמה את התפקיד, איננה פועלת כאן בדיוק כפי שפעולת ההטרדה המינית עצמה פעלה ביחס למוטרדת – כפרקטיקה המובילה להדרת נשים משוק העבודה ומהזירה הציבורית? בכך לכאורה מצליחה ההטרדה המינית לפעול, גם אם באופן פתלתל, על מנת לקדם את מטרותיה – שעתוק הסגרגציה וההיררכיה הגברית של עולם העבודה, היעדרות של נשים מעמדות בכירות בו והשתקת קולן.

ובכל זאת, יאמרו התובעות סולידריות: הרי יש הבדל בין מי שנאלצת להדיר רגליה בשל הטרדה לבין מי שבוחרת לעשות שימוש ביכולת שלה שלא לשתף פעולה עם המטריד. אין ספק כי אכן קיים הבדל. אלא שכל עוד הבחירה אינה וולונטרית ומתקיימת תחת לחץ או שיפוטיות מצד נשים אחרות, המדרגות התנהגות מסוימת כפמיניסטית וראויה ואחרת כמשתפת פעולה עם הפטריארכיה, אין להבדל משמעותי מבחינת תוצרי הפעולה. בין אם הוטרדה ובין אם הזדהתה עם מוטרדת, העובדת הודרה מהישגיה המקצועיים ומהמקום שהיה לה במרחב התעסוקתי.

יתר על כן, נשאלת השאלה האם ניתן כלל לערוך דיון פומבי במשמעויותיה של הבחירה של נשים, ובהבדל בין מי שנדחקה לביתה בשל הטרדה, לבין מי שנדרשת להימנע מזירה מסוימת במסגרתה מקודם גבר אשר ביצע מעשים לא ראויים, כשבכל מקרה רב הנסתר על הידוע. בהיעדר דיון כזה, כשאנו כנשים לוחצות על אישה להדיר את עצמה – הרי שלמעשה אנו מגבילות את חירותה ואת יכולתה למימוש עצמי, ובכך גורמות לה נזק דומה לזה שנגרם גם בהטרדה מינית. על מנת להימנע מכך חשוב להבטיח כי קריאה לסולידריות היא לעולם לא קריאה מאישה יחידה הנדרשת להעמיס על כתפיה את משא המאבק הציבורי. קריאה לסולידריות יכולה לעלות ותהיה משמעותית, כאשר אנו פועלות כקולקטיב, כתנועה, כמוקד כוח המגייס משאבים ופועל, למשל, להחרמה פומבית של המוסד שהותיר את המטרידן בעמדת הכוח שלו.

לכן, הדרה עצמית מתוך לחץ חיצוני הקורא לסולידריות אינו מגונן על החירות, הכבוד ויכולת ההגשמה המקצועית של נשים. בעוד להדרה עצמית כזו תוצרים לא ידועים מבחינת מידת ההשפעה שלהם על שמם הטוב וכבודם של המטרידים (קשה להאמין כי אי שיתוף פעולה של אחת, יצליח להציגם  כמצורעים שאיש אינו רוצה להיות בנוכחותם – עמדת הכוח שלהם מדברת בעד עצמה), הרי שמבחינת השפעתם על עולמה של המדירה את עצמה, התוצרים ידועים; תוצרים אלה כוללים פגיעה בכבוד מחייתה, כלומר ביכולתה להתפרנס, להתקדם ולממש את מקצועיותה, באופן שהיא תופסת כראוי ונכון עבורה.

מורכבות הסיטואציה מקשה על האפשרות לתת תשובה פשוטה וחד משמעית. ברור כי כל מקרה ראוי שיבחן על פי נסיבותיו המסוימות, למשל — האם המטריד כבר נשפט ונענש ואם לאו; האם ההיעדרות של האישה מהשדה תהדהד ותהיה בעלת אימפקט ציבורי; האם האישה היא אישה בעלת עמדה, שם וכוח או מי שמפלסת את קידומה המקצועי בראשית דרכה; האם הוויתור שהיא נדרשת בו הוא חלק ממהלך רחב יותר, או הקרבה אישית נקודתית של אישה אחת ספציפית, וכדומה. כדי לענות על שאלות אלה אנו מציעות לבחון את רעיון הסולידריות תחת מספר נקודות מבט, אשר עשויות לסייע בהתבוננות על סוגי סולידריות ועל פרקטיקות הנגזרות מהם.

על סולידריות פמיניסטית

כתיבה מרובה עסקה בסולידריות פמיניסטית לאורך השנים. נדמה כי ניתן לראות בסולידריות ערך מכונן בתיאוריה ובשטח, אשר מאפשר לסובייקט הפוליטי מנעד אפשרויות פעולה בזירות השונות, לקידום מאבקים מתוך בסיס שייכות בטוח. על הרצף של טיפולוגיה אפשרית של סוגי סולידריות או פעולות פמיניסטיות הנשענות על סולידריות נשית קבוצתית, ניתן לבחון מגוון פעולות לקידום מעמדן של נשים מתוך פרספקטיבות שונות, החל ממטרת הפעולה הספציפית, הזירה בה היא מתממשת, הדגש שהיא נותנת לקידום נשים לעומת הענשת גברים, אורך הנשימה הנדרש על מנת להוציאה מהכוח אל הפועל, המחיר שיחידות או קבוצות נדרשות לשלם בגינה וכדומה.

קריאה לסולידריות יכולה לעלות והנה משמעותית, כאשר אנו פועלות כקולקטיב, כתנועה, כמוקד כוח המגייס משאבים ופועל, למשל, להחרמה פומבית של המוסד שהותיר את המטרידן בעמדת הכוח שלו

במתח שבין פרקטיקות הפעולה הפמיניסטיות וסוגיית הסולידריות, יש להביא בחשבון גם את השוני בין השותפות למאבק והמיקום של כל אחת מהן, רוצה לומר האפשרויות השונות והיחידניות שיש לכל אחת מהנשים השונות להשתתף במאבק ולשלם את מחירו. האם ניתן להניח, למשל, שיכולתה של מי שנמצאת בתחילת דרכה המקצועית להפגין סלקטיביות מרובה בבחירת עבודותיה ומעסיקיה פחותה מזו של נשים בעלות שם ומעמד? האם ניתן להניח, שאישה זו זקוקה אף היא לסוג של סולידריות נשית תומכת מתוך הכרה בערכה ובצורך שלה להתמקם במרחב המקצועי שבחרה לעצמה? האם נכון יהיה לבקש מנשים בעלות שם ומעמד, גם אם חוו פגיעות מרובות בדרך לביסוס מעמדן, לזכור כי תחושת חוסר יציבות בזירה המקצועית מקשה על השתתפות באקט סולידרי מסוים?

אנו מבקשות לטעון, כי יש להבחין בין דרישה ממוסד/ גוף ארגוני לבין דרישה מאישה פרטית, כמו גם בין א/נשים בעלי שם ועמדת כוח או תפקיד ציבורי, לבין מי שאינה אוחזת בעמדה זו. הבחירה לדרוש מאישה או אדם ספציפיים לקחת חלק במחאה שמאיימת עליהם באופנים שונים, עשויה להתברר כחרב פיפיות. לא רק שאותה אישה עלולה לשלם מחירים, אלה שאנו נמצא את עצמנו, שוב, מעמידות במוקד הדיון את הנשים ולא את המטריד ואת הממסד אשר עומד מאחוריו ומאפשר לו להמשיך ולהתבסס בזירה המקצועית ובקריירה שלו עצמו, ובכך להמשיך ולחזק את מעמדו. למחאה נגד מטרידנים אין עניין לבחון את הנשים המקיפות אותם, להתמקד בהן, או לדרוש מהן לשלם מחירים שאינם בתחום יכולתן – ההיפך הוא הנכון, מחאה שכזו מטרתה הוקעת המטרידן והארגון המהווה את מקור כוחו. הדרישה על כן מנשים ליצור מחאה והדרה עצמית צריכה להיות מוגבלת למקומות בהן אותן נשים הן דמויות ציבוריות, מודלים לחיקוי או בעלות כוח בארגון, ולא כאשר הן נשים פרטיות ומשוללות כוח במובנו הממסדי-ציבורי.

הדיון הפמיניסטי הערני המתרחש בימים אלה, על היחס שבין הרצון להשמיע קול אחיד וברור על מנת לקדם מאבקים פמיניסטיים ממוקדים, לבין הצורך לפצל את המאבק הפמיניסטי למאבקים הנשענים על ריבוי זהויות וקבוצות השתייכות, מעלה ביתר שאת את הצורך לפתח סוגים שונים של 'סולידריויות', על משקל 'פמיניזמים'. הללו יתנו משנה תוקף לפעולות פוליטיות מתוך הכרה בשוני, בין אם כאשר יוצאות לפעולה משותפת ובין אם כאשר בוחרות באפיקים שונים ונבדלים. בהינתן שכך, אזי יש ערך לפירוק הבינאריות של הפעולה הפמיניסטית מסוג השתתפות/ הימנעות, ויצירת פלטפורמות חדשות של נוכחות בזירה הציבורית.

למשל, האפשרות להציג את השתתפותן של נשים צעירות באותו אירוע, כאשר הן מגיעות ממקום של ידע והכרה מיהו המעסיק שלהן – וכך יודעות להגן על עצמן – כאקט המשלב סולידריות נשית מזן חדש, שבו אלה שנפגעו מאפשרות לקרוע את מסך העשן מהפוגעים, ונשים אחרות יכולות להחליט אם לנכוח בזירות בהם פועלים הפוגעים, תוך נקיטת משנה-זהירות שמא ייפגעו בעצמן. אפשרות נוספת היא התמקדות והתמקמות רוחבית ולא אופקית של יחסי סולידריות – הווה אומר, הפיכת כמה שיותר נשים וגברים שותפים לרעיון, בני ברית בקידום השינוי מבפנים, קידום משותף של פרקטיקות התנגדות ושינוי. זאת, על פני מאבק סיזיפי של אדם ואשה בודדים מתוך מיקומם הספציפי והמוגבל.

אגרוף פמיניסטי. צילום: cc by-Eva the Weaver
אגרוף פמיניסטי. צילום: cc by-Eva the Weaver

סולידריות כזו תסיט את הפוקוס מהאישה האחת אשר מנסה לפלס את דרכה המקצועית, ותאפשר פניה משותפת אל אותם ארגונים ומוסדות המבססים את מעמדו ויוקרתו של המטריד הסדרתי, או כלפי בעלי פריווילגיות שיש בכוחם לפגוע במעמדו והם מוכנים להיות בני-ברית לפעולות המחאה. עמידה על כך שנשים, כקבוצה וכפרטים, צריכות להיות, להיראות ולהישמע במרחבים השונים – מתוך עמדת כוח, בסיס בטוח של יחד נשי פמיניסטי שבו הכרה, תודעה והערכה כרוכות אלה באלה, מחזקות את הצעירות ונותנות הד לקולן, לצד הכרה במחיר ששילמו הנפגעות.

לסיום נדגיש כי אין ערך חשוב יותר לתנועת הנשים ולסיכוייה לקדם שינוי חברתי לטובת ילדות, נערות ונשים מערך הסולידריות. באומרנו זאת אנו מאזכרות את חובתנו כפמיניסטיות להתייצב לצידן של נשים הנאבקות הן ברמה הציבורית פוליטית והן ברמה הבין-אישית. עלינו להתייצב לצידן של נשים שמאבקן אינו זוכה להד ציבורי משמעותי מספיק בשל חולשתן החברתית-פוליטית, כמו המקרה של עובדות עיסוקי השירות והטיפול, המקומיות ומהגרות העבודה, ועלינו להתייצב לצידן של נשים שברמה הבין-אישית תויגו כבעייתיות ובודדו כחלק ממהלך פוליטי נגדן. סולידריות במקרה הזה משמעותה אי שיתוף פעולה עם תיוג ובידוד מסוג זה. לצד טיפוח הסולידריות הפוליטית והבין-אישית, נדגיש שהסולידריות היא משמעותית כשהיא מגייסת תנועה, ארגון, קבוצה, קולקטיב – ההתייצבות האישית חשובה ותורמת, אך אינה יכולה להיות מוצגת כמכרעת.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. א ב

    לא אגיב כלל לטקסט עצמו (אותו אני אוהד), אלא לסוגיית המינוח (לא רואה למה אין זה לגיטימי להגיב לסוגיות שוליות לסוגייה המרכזית, אם יש עניין בהן). כל מילה שנייה בטקסט זו, כמו ברבים דומים לו, היא "מרחב". "המרחבים בהם ביסס את המוניטין שלו", "במרחב הציבורי", "מרחב בטוח", וכולי. כנראה שהודבקה בה הקהילה המקומית כאשר הושפעה מהקהילה האמריקאית אשר חובבת את המילה "space"? כמו כן, הודבקה הקהילה המקומית בביטוי "אני כ-", "אנחנו כ-", מהשותפות האמריקאיים אשר אומרות "As a…". כך מתקבלות שבלונות שקל לייצר גם לחברים הפחות יצירתיים בקהילה, הנה אני מייצר בקלות: "בואו נדבר על המרחבים שבהם אנחנו כנשים יהודיות יכולות/ים…" ("בואו נדבר" גם חלק מהאוצר המילים הזה – ביטוי לשיתופיות דביקה, לכך שניתן לדבר על הכל, שהדיבור מרפא…).

    כיוון שאוהבות אתם לדבר על הדיכוי וכולי (לא שאני לא מסכים…), האם אין גם מקום להודות בכך שכל הג'רגון הזה הוא גם כלי דיכוי? בבירור הוא מונחל על ידי החברים היותר מוכשרים, ומדביק מוחות היתר, ומכריח את מחשבות האנשים שלא יודעים לחשוב עצמאית להיות מודבקות מהשבלונות שלכן. כלומר האדם שלא יודע לחשוב עצמאית (זהו רוב גדול בין האנשים), חייב להשתמש במערכות שבלונות מסויימות, וישנה מלחמה בין קבוצות שונות על הסוגייה – השבלונות של מי יזכו לככב בראשם של הפשוטים אשר אינם מסוגלים ללא שבולונות.

    הבעייה העיקרית היא כאשר קבוצה מסויימת מצליחה במשימה ומסה גדולה של הפשוטים מודבקת בשבלונות שלה. אז, כאשר פתאום המציאות דורשת שינוי אופן מחשבה (מה לעשות, לפעמים המציאות משתנה ודורשת זאת), המסות לא מסוגלות לשינוי המהיר, והחשיבה השבלונית מובילה ל…

    טוב, התעייפתי כרגע לבטא רעיונות אלו :)