string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

משדר מיוחד על ילדי תימן: ערוץ 1 מעלה גרה ומשתף פעולה עם הממסד

חרף העדויות שנתגלו באחרונה עם פתיחת הארכיונים ובמקום להפנות לגורמים ממסדיים שאלות נוקבות, יוצרי המשדר העמידו במרכזו, ועוד בגאון, תוכנית משנת 1986 – כאילו שהפעם ההיא לא הייתה גרועה מספיק
שושנה מדמוני-גרבר

אם יצא לכם לראות את המשדר המיוחד על פרשת ילדי תימן בערוץ 1 הגוסס, בוודאי לא הופתעתם מכך שאפילו על ערש דווי לא מצא הגוף המיושן הזה את טיפת האינטגריטי העיתונאי הדרושה כדי להסיר את האצבע המאשימה מההורים התימנים ולהפנות אותה לעבר נציגי הממשל. מה שהוצג כ"משדר מיוחד של מחלקת תעודה המנסה לעשות סדר" הכולל בחינה המחודשת של "שאלות שלא מרפות" היה למעשה מפגן של חומר לעוס וממוחזר, שבו שגיאות ואי דיוקים, שנתן תשומת לב זניחה לנקודות מבט קריטיות; שני ראיונות עם העיתונאית והאקטיביסטית יעל צדוק ועם המשפטן בועז סנג'רו, נפרשו על פני 13 דקות בלבד מתוך 90 הדקות שהוקדשו למשדר הכולל.

המנחה, איתי לנדסברג, אמנם חילץ את הפרשה ממיקומה כנחלתם של תימנים בלבד והעלה אותה מדרגה לכדי "פרשה לאומית". הוא אפילו כינה את היעלמות התינוקות והילדים "בלתי ניתנת להכחשה", אך המסגרת הכללית עגנה בכל זאת בתיאוריית הבלגן הישנה של ראשית ימי האומה. חרף העדויות החדשות המדהימות שהצטברו לאחרונה, יוצרי התוכנית בחרו להעמיד במרכזה, ועוד בגאון, את התוכנית משנת 1986 – כאילו שהפעם הראשונה לא הייתה גרועה מספיק. אמנם בפעם הזו ניכרה נימה יותר אוהדת כלפי מצוקתם של ההורים, אך התוכנית הסתיימה בלעיסתו של אותו נרטיב ישן ומתנשא לפיו הפרשה היא תוצאה של חוסר הבנה שהתרחש בזמן הבלגן האדיר בקליטת גלי העלייה.

לפי הגישה הזו, תינוקות תימנים שאומצו בעצם הוצלו על ידי אנשים טובים וזכו במשפחות חדשות שטובות להם יותר. לפי הגישה הזו, הורים תימנים נוטים להיות פרנואידים ולרדוף "בעלי חזות תימנית" שאינם ילדיהם. כמו כן, הרוב המכריע של הילדים האבודים נפטרו ולאחיות ורופאים שהיו עסוקים עד מעל הראש בהצלת חיים, לא היה זמן להודיע להורים שלהם.

דאג המרשלג מהאו"ם מבקר ילדי עולים מתימן בגבעת יערים, 1956. צילום: משה פרידן, לע"מ
דאג המרשלג מהאו"ם מבקר ילדי עולים מתימן בגבעת יערים, 1956. צילום: משה פרידן, לע"מ

המסמך התיעודי הממוחזר של ורד ברמן ורוני סרנת, התמקד בזווית הממסדית/אשכנזית, ועקב בין היתר אחרי סיפוריהן של שלוש נשים תימניות שאומצו בילדותן. העריכה המקוטעת הצמידה את עדותו הכואבת של אב תימני המחפש את בתו עם ילדה תימניה שמחה המאומצת על ידי משפחה אשכנזית. במקום לחקור את הטענות על מאות, אם לא אלפים, של ילדים שנחטפו מהוריהם, בחרו  ברמן וסרנת לשלב בעדויות ההורים תמונות של ילדים מורעבים וסיפורים של יתומים; מה הקשר בין אלה לאלה? כמו שטענה יעל צדוק, "אין לי ספק שחלק מהם מתו, אבל אני מדברת על אלה שנחטפו". דרך המסירה הזו זורה חול בעיני הצופים ומדגישה את הבלבול המדומה של המצב, ובכך משמרת ומצדיקה את התעקשות הממשלה למקם את נטל ההוכחה על ההורים; דרישה שכמו שסנג'רו טוען, היא בלתי אפשרית ובלתי צודקת בעליל.

התוכנית ביקשה לסתור את אישומי המשפחות על ידי כך שהדגישה שוב ושוב שילדים חולים ללא זיהוי הגיעו על בסיס יומיומי למחנות הקליטה ושרבים מהם מתו או הוזנחו או ננטשו על ידי הוריהם. מה שהתרחש במחנות הקליטה תואר במהלך התוכנית כמזעזע. תמונות של ילדים חולים ושל עולים כפריים מבולבלים תרמו לדימוי של סיוט לוגיסטי טרוף-מחלות. אחות אחת אמרה שהתינוקות התימנים "מתו כמו זבובים ולא היה לנו זמן להודיע להורים". אחרת אמרה שהורים תימנים לא רצו את הילדים שלהם בחזרה אחרי שהחלימו מפני ש"אחד היה צולע או שהייתה חסרה לו יד… ההורים לא רצו אותם."

במקום לחקור את הטענות על מאות, אם לא אלפים, של ילדים שנחטפו מהוריהם, בחרו ברמן וסרנת לשלב בעדויות ההורים תמונות של ילדים מורעבים וסיפורים של יתומים; מה הקשר בין אלה לאלה?

על הרקע הזה תואר בתוכנית סיפורו המוכר של דוד שוקר שחיפש את בתו מאז היעלמותה בשנות ה-50. חיפושו היה נרחב, מתועד היטב ובסופו של דבר – מוצלח. בנוסף תוארו שני סיפורים על אימוצים סמי-חוקיים של ילדות שחיו בשמחה עם משפחותיהן המאמצות. מניפולטיבי במיוחד היה הבלבול של תמר צוקר עם דוד שוקר (באחת הפעמים אף הופיע על המסך השם שוקר כשצוקר דיברה). תמר, שאומצה על ידי רות צוקר מחיפה, זכתה לזמן מסך נרחב, בעוד שסיפורו הטראגי של שוקר הוקטן כך שבסופו של דבר המסקנה המתבקשת היא שלתינוקות תימנים שננטשו על ידי הוריהם היה טוב יותר במשפחותיהם המאמצות.

שימוש כזה בחומר הישן הוא מאוד תמוה לאור העובדה שראיון מלא עם שוקר, עם בתו מרים ועם אמה המאמצת כבר נחשף בתוכנית "עובדה" בשנת 1996, והציג תמונה מורכבת הרבה יותר, בין היתר של הנסיבות מעוררות השאלות של אימוצה ה"חוקי". אז נחשפה הקלות שבה המשפחה המאמצת זכתה בגישה למרים, הבת של שוקר, באמצעות קשר אישי עם רופא המעברה. בנוסף נחשף עוד תהליך דומה ותמוה של לקיחת ילד מבית התינוקות על ידי הורים מאמצים ללא כל מסמכים; שני המקרים הגיעו רק מאוחר יותר לבית המשפט, ולפחות לטענת המדינה, אושרו כהליך אימוץ חוקי.

ה"משדר המיוחד" הנוכחי קיבל בנינוחות רבה יותר את נרטיב ההצלה הידוע. רות, אמה המאמצת של תמר, תוארה כגיבורה: "הם הציעו לי לאמץ ילדה בלונדינית, אבל אני אמרתי לא. יש תור ארוך של אנשים שרוצים ילדה בלונדינית; אם לתמר אין אף אחד, אני רוצה לאמץ אותה." בהמשך הוסיפה שהרופא אמר לה שלאור ההזנחה והתחלואה, ייתכן שהיא תהיה "דבילית", אבל היא בכל זאת התעקשה לאמץ אותה. רות אמרה שהיא איתרה את הוריה של תמר, ושלא הייתה להם כל התנגדות לאימוץ. שוב, הקלות שבה אותרו ההורים במקרה של צוקר, בניגוד לגרסת האירועים המוצגת על ידי האחיות, מעולם לא אותגרה. כשנשאלה האם רצתה למצוא את הוריה הביולוגיים, תמר אמרה: "לא, מי שנטש את הילד שלו לא יכול לבוא ולחפש אותו עכשיו."

צילומסך מתוך המשדר המיוחד בערוץ 1.
צילומסך מתוך המשדר המיוחד בערוץ 1. "במקום לחקור את הטענות על מאות, אם לא אלפים, של ילדים שנחטפו מהוריהם, בחרו ברמן וסרנת לשלב בעדויות ההורים תמונות של ילדים מורעבים וסיפורים של יתומים"

במקום להפנות לגורמים ממסדיים ורפואיים שאלות נוקבות, ברמן וסרנת ניצלו את כישורי התחקיר שלהם על מנת "לחשוף" את המשפחות המחפשות באופן נואש את אהובי נפשם; הם הוצגו כטיפשים או סהרוריים, מתקשרים בשעות משונות, או מבצעים פעולות בילוש גמלוניות. קורע לב במיוחד היה הסיפור על משפחת קריטי שפנתה במר ייאושה ליחיאל שייביץ. האישה שחשבה שיחיאל הוא אחיה הוצגה כמטומטמת, המשתמשת בשיטות מגוחכות על מנת להטריד משפחה תמימה. לא נחסכו מאמצים לסתור את ניסיונותיה של משפחת קריטי למצוא את בנם, כולל ראיון עם פקיד ממשרד הפנים. איפה היה הראיון עם ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, המעמת אותו עם השאלה מדוע התנגדה הממשלה לחקירה פלילית רצינית במשך זמן כה רב? מדוע הושמדו המסמכים בארכיונים? מדוע לא זומנו לוועדות עדי מפתח?

החלק הזה הסתיים בעדותה של תמר, המרמזת על כך שהיא כמאומצת תימנייה יכולה לדבר כמקור  מוסמך על הנושא. היא מספרת למצלמה שלא היה לה שום עניין במשפחתה הביולוגית ושהיא שמחה הרבה יותר במשפחתה המאמצת. המשפחה התימנייה הוצגה כ"מנג'סת" – כאילו היו הם הפושעים המבקשים להפריד ילדה ממשפחתה ומהאישה שהצילה אותה. שביעות הרצון של תמר שירתה כרציונל לטענה שאין צורך בחקירה נוספת. הצופים יכולים היו להסיק שמאומצים מבוגרים אחרים הרגישו דברים דומים. תהא באשר תהא בתו של שוקר, הצופים הונחו להאמין שזה בכל מקרה היה לטובתה.

"החוקרים הצליחו לפתור את התעלומה"

בזמן שבו שודר התחקיר הזה לראשונה, ערוץ 1 היה ערוץ השידור היחיד בישראל וספינת הדגל של הממסד. זה היה ברור מדוע נעדרה מהתחקיר כל פרספקטיבה ביקורתית, ומדוע התיישרו היוצרים עם גרסת הממסד לפרשה; אבל מדוע לחזור עכשיו לטיעון המביש הזה לאור העדויות המשמעותיות החדשות שנחשפו עם פתיחת הארכיונים? איך אפשר להסתמך אחרי כל השנים האלה על התיאור בקולו הפומפוזי של ירון לונדון המצהיר: "העיתונות חשפה… הכנסת דנה… החוקרים הצליחו לפתור את התעלומה…" סליחה?! עוד בשנות התשעים נחשפו עדויות של אחיות, נהגי אמבולנס ואימהות שהעידו על אנשים שהתעניינו בילדים ועל ילדים בריאים שנלקחו מבתי התינוקות. רק לאחרונה חשף אהוד עין-גיל מממצאי הארכיון כי הליך "רישום מאוחר" ככל הנראה אפשר "פתח לשילוב תינוקות במשפחות זרות תוך עקיפת הליך האימוץ המשפטי והפיכת המאומץ לילד 'טבעי' של המשפחה הזרה". איך אפשר להתעלם מעובדות מפלילות אלה?

ברמן וסרנת ניצלו את כישורי התחקיר שלהם על מנת "לחשוף" את המשפחות המחפשות באופן נואש את אהובי נפשם, ולא מצאו לנכון להפנות שאלות נוקבות לגורמים ממסדיים

מטרת התוכנית מ-1986 הייתה למזער את הסיפור ולהציג את תביעת התימנים לוועדת חקירה ממלכתית כבלתי נחוצה ולא לגיטימית. האג'נדה הטלוויזיונית הזו זכתה לתמיכה נרחבת בעיתונות, ששיבחה את התוכנית כ"תחקיר מצוין". תחת הכותרת "רק לא עוד ועדת חקירה" (30 בספטמבר 1986), העיתון "דבר" למשל ציטט את פוטנציאל "המשבר הנפשי שיתחולל בנפשם של אותם ספק נעדרים" כסיבה להימנע מחקירה. אפילו הדה בושס חדת הלשון על פי רוב כינתה במאמר שכותרתו "הפעם האשכנזים אינם אשמים" את התוכנית "כתבה תיעודית מעולה ומרתקת" וכ"מעניקה ביטוי מרגש מאוד לאספקט האנושי" (הארץ, 26 בספטמבר 1986).

heda 1

הפרדת תינוקות מהוריהם בכוונה תחילה ללא זיהוי ראוי אינה סיפור זניח, ולבטח לא תירוץ לגיטימי. מדובר במעשה גזעני ופלילי שהיה צריך להיחקר כהלכה כבר בשנות ה-60. אך חקירה כזו לא בוצעה אז ולא נעשית עכשיו. חובת החקירה וחובת ההוכחה היא על המדינה שהפרידה ילדים ותינוקות מהוריהם. אבל כמו שסיכם סנג'רו, אפילו ועדת החקירה הממלכתית "פעלה באין חשד". בניתוחו המצוין הוא חושף את הסתירות הרבות ששימשו כ"הוכחה" במסקנות הוועדה לפיהן רוב התינוקות נפטרו ובכך הטיל ספק בעבודת הוועדה כולה. בבקשה תפסיקו לכנות את הדוח המביך הזה חקירה. אל תאשימו את ההורים, והפסיקו לבקש להשתכנע. למרות הראיונות המאלפים עם צדוק וסנג'רו, סיכם לנדסברג באומרו "המסקנות ברורות. אין בסיס ראייתי לחטיפת ילדים". טעות! מה שברור הוא ששום חקירה פלילית על החטיפות לא בוצעה עד כה, ולא נעשה כל מאמץ להכיר בטרגדיה. אם אתם יכולים לעמוד מנגד ולא להאמין למאות הורים שבורי לב שהעידו שהילדים שלהם נלקחו מהם, כדאי שתשאלו את עצמכם למה.

פרופ' שושנה מדמוני-גרבר היא מרצה לעיתונות ותקשורת באוניברסיטת Suffolk בבוסטון. ספרה  – "Israeli Media and the Framing of Internal Conflict – The Yemenite Babies "Affair ראה אור בהוצאת פלגרייב מקמילן בשנת 2009

לראיון של פרופ' מדמוני עם יעל צדוק במסגרת "השעה האזרחית" ברשת א' 

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רחמן חיים

    ההתנשאות של הממסד החל מבן גוריון שקרא לחלק מן העולים 'אבק אדם' ועד לחטיפות של ילדי העולים, בתואנות שונות של 'הצלתם' ולכאורה מכירתם למשפחות עשירות חסרי ילדים, היא כתם שלעולם לא יתנקה מדפי ההיסטוריה של השטעטל שכאן.

  2. המשפחות האבלות

    כרגיל, מאשימים את הקורבן

  3. תסמונת שטוקהולם

    לכל התוהים היכן כל התינוקות והפעוטות שנחטפו?
    ובכן

    * ישנם מאומצים שכבר מצאו את משפחתם הביולוגית
    * ישנם כאלו שעדיין מהססים וחוששים מתהליך הגילוי, החשיפה ושינוי הזהות והפגיעה במשפחה המאמצת.
    * ישנם כאלו שנאמר להם ע"י המשפחות המאמצות שננטשו ע"י הוריהם אשר לא רצו בהם, ושגדלו עם כעס וטינה כלפי ההורים הביולוגים ואין להם כוונה לפתוח את תיק האימוץ.
    * ישנם כאלו שאין להם מושג שהם בכלל מאומצים כיוון שהוריהם המאמצים כבר הלכו לעולמם יחד עם הסוד
    * ישנם כאלו שאומצו בחו"ל ואין להם מושג מהפרשה הזו. מי יודע לאלו משפחות ומדינות התגלגלו…
    * ישנם כאלו שכבר נפטרו, לצערנו. מדובר בחטופים שכיום אמורים להיות בני כ 70+/-
    * ישנם כאלו שיתכן ונפטרו לאחר שנלקחו מהוריהם, שנאסר עליהם לבקר את ילדם, שכן ידוע שללא דמות אם מטפלת ואוהבת בשלבי הינקות אין חיים!
    * ישנם כאלו שיתכן שנפטרו כתוצאה מהדבקה במחלות ע"י הצוות הרפואי בעקבות תנאי היגיינה ירודים מצד האחיות, למשל, אשר מודות באי-חיטוי המזרקים בשימוש מאדם לאדם. (אני תוהה אם באותם ימים אותן אחיות הסכימו לטיפול מסוכן כזה גם כלפי ילדיהם…אין שום תירוץ לא לחטא מזרק, גם לא באותה תקופה, לא נדרש ציוד מיוחד לכך!)
    * יתכנו עוד הרבה סיבות, אך אין זה מחובתן של המשפחות להסביר את היעלמות ילדיהן. זו תפקידה של המדינה והמשטרה לחקור את התלונות ולתת להן תשובות!
    מצער מאוד שמאוחר מדי אחרי שרוב ההורים וחלק מהאחים כבר נפטרו…

    חשוב מאוד לציין שבניגוד לכתבה הילדים שנולדו בארץ לא סבלו מרעב או מחלות ולא נראו כמו אלו שבתמונות אשר הגיעו לארץ אחרי תלאות וסכנות רבות בדרך.
    הילדים שנעלמו נראו ימים ספורים קודם לכן על ידי בני משפחתם כשהם בריאים וחיוניים!
    אך לפתע נתבשרו ההורים שילדיהם מתו, ללא שראו תעודה, קבר או גופה.
    רבים מההורים לא חיפשו את ילדיהם שכן האמינו לבשורת האיוב מפי אחיהם היהודים, עובדי הצוות הרפואי, וישבו שבעה. רק שנים מאוחר יותר נחשפו לעדויות נוספות של היעלמות ילדים בשיטה דומה.
    לכן רבים מהם בכלל לא התלוננו ולא העידו בחקירות. מדובר בתופעה של היעלמות ילדים באותה תקופה בהיקפים הרבה יותר גדולים ממה שניסו לגמד בחקירות.

    נשארנו אנחנו הדור השלישי ששמענו את העדויות וחווינו את הצער והשבר הגדול ממקור ראשון ונוסף לכך, כאבנו את כאבן הכפול של השחרת פני העדה וגלגול האשמה עלינו המשפחות האבלות ע"י השותפים לפשע, על מנת לנקות את ידיהם ולהשקיט את מצפונם.