string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

האם הגזענות אכן מנוגדת לערכינו?

גזענות היא הבניה חברתית שמציבה בראש הפירמידה את הלבן, ובמחוזותינו גם את היהודי, כפי שהפטריארכיה מציבה את הגבר, וההטרונורמטיביות את ההטרוסקסואל. בחינה ערכית של ישראל תגלה שהיא משמרת סדר חברתי גזעני די מובהק • יום המאבק בגזענות 2017
גליה בונה

לא מזמן שמעתי סיפור אישי מפי שחקן פלסטיני: לפני שנים רבות, הוא כיכב בסדרת טלויזיה ישראלית פופולרית, ויום אחד עצר אותו איש ברחוב וחיבק אותו בהערצה והתלהבות. ואז שאל אותו האיש: "תגיד, איך אתה יודע לדבר ערבית כל כך טוב?". השחקן ענה לו: "מה זאת אומרת, אני ערבי!" האיש השפיל את עיניו ואמר: "אוי חבל…". ברגע זה החליט השחקן לא להופיע יותר בישראל.

בואו נדמיין שבעולם אידיאלי, השיח הציבורי והתוכניות החינוכיות והחברתיות נגד גזענות – מצליחים. האם הם היו מונעים את הסיטואציה הזו? כשאנחנו מדברים ומחנכים נגד גזענות, למה אנחנו מתכוונים? מה הוא הדבר הרע הזה, שנקרא גזענות, שאנחנו רוצים לשנות?

באתר משרד החינוך, לציון היום הבינלאומי למאבק בגזענות, כתוב כך: "בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה הולכת ומתגברת של גזענות בחברה הישראלית. יחס של שנאה, אפליה, נידוי, והכפשה של קבוצה בשל צבע העור, העדה, או המוצא. תופעת הגזענות מנוגדת לערכים דמוקרטיים ככבוד ושוויון. לעתים רבות מלווה הגזענות בגילויי אלימות קשים." הצהרה זו משקפת את הגישה הרווחת בחברה ל"תופעת הגזענות", המצטיירת כתופעה שחוצה את הגבולות של המותר, המקובל והנורמיטיבי, ועומדת בסתירה לערכים עליהם מושתתת החברה. אך האם הגזענות אכן מנוגדת לערכינו?

גזענות היא הבניה חברתית שמציבה את הלבן, ובישראל גם את היהודי, במעלה הפירמידה, כפי שהפטריארכיה מציבה את הגבר, וההטרונורמטיביות מציבה את ההטרוסקסואל. אם נבחן את ערכי החברה על פי ראיות, ולא הצהרות, נמצא שהיא שומרת על סדר חברתי גזעני די מובהק. התרבות מחזקת ומשכפלת את הסדר הזה באופן יום-יומי. אפשר ללמוד אותו מהתבוננות בסטנדרטים של יופי ושל איכות: מי מיוצג במרחב  הציבורי, באיזה אופן, ומי נעדר ממנו? הסיפור של מי נלמד ומסופר ושל מי לא? מי תופס יותר מקום ומי נדחק ומושתק? למי הזכות להיות אינדבידואל, ומי לעולם יהיה מייצג?

כמו כן, לחברה יש מנגנונים המוודאים כי הסדר החברתי יישמר – דרך חוקים, תקנונים, נהלים והתנהלות – ואת תוצאותיהם אפשר לראות בכל מערכת: בחינוך (מי מקבל תעודת בגרות ומי לא? מי הולך לעיוני ומי למקצועי? מי נמצא באניברסיטאות ומי לא?), בבריאות (מי חי יותר ומי מת יותר? מי יותר בריא ומי יותר חולה? למי יש נגישות לשירותים ולמי לא?), במשפט (מי נשפט לחומרה ומי מקבל הקלות וחנינות? מי יושב בכלא ומי לא?), במשטרה (את מי עוצרים באופן יום-יומי ואת מי לא?) בדיור (מי גר איפה, באיזה תנאים), בכלכלה (מי עני ומי עשיר?) בפוליטיקה (מי שולט וקובע מדיניות ומי לא?), ועוד. אם אנחנו מניחים שמבחינה גנטית אין לאף קבוצה נטייה טבעית לפשע, חולי או חוסר הצלחה, ניתן להסיק שהחברה יצרה היררכיה מסוימת, וכל המנגנונים עובדים בצורה משולבת על מנת לשמר אותה; ההיררכיה משתקפת בנתונים.

החברה מספקת לנו שורה של הצדקות לקיומו של הסדר החברתי הזה – " זה בתרבות שלהם" היא הרווחת ביותר, אך יש עוד טקטיקות להכחשה והאשמת הקורבן, וסיפורי הצלחה ספורדים נחטפים כהוכחה לשוויוניות השיטה

את ההבניות האלה, כולנו – בין אם אנחנו מרוויחים מן השיטה הזו או מפסידים ממנה – מפנימים, וממשיכים לשכפל ולשמר – לרוב ללא שום כוונה או מודעות לכך שזה מה שאנחנו עושים. ההפנמה הזו היא כל כך עמוקה שהיא יוצרת הטיות שמרגישות טבעיות. כמו כן, החברה מספקת לנו שורה של הצדקות לקיומו של הסדר החברתי הזה – " זה בתרבות שלהם" היא הרווחת ביותר, אך יש עוד טקטיקות להכחשה והאשמת הקורבן, וסיפורי הצלחה ספורדים נחטפים כהוכחה לשיוויוניותה של השיטה.

בדרכים אלו החברה קובעת סדר חברתי וגבולות של מי בפנים ומי בחוץ, מי למעלה ומי למטה. מי שבטוח במקומו, יכול לדבר על ערכים נשגבים מבלי לסכן דבר ממעמדו ומצבו. מי שניצב על הגבול שבין בפנים לבחוץ, צריך לעתים להילחם על מקומו, להחזיק את הגבול חזק בשביל שהוא יהיה בפנים. ההחזקה הזו של הגבול יכולה גם להיות אלימה, ובוטה, ומכוערת. אך אם רק נעסוק בלהוקיע אותה, ולא נתבונן על מה ועל מי היא מגינה, לא באמת נמגר את הגזענות, אלא רק נסווה אותה.

הסתכלות כזו על הבעיה מזמנת התמודדות שונה לחלוטין. היא לא עסוקה בתיוג של מי גזען ומהי התנהגות גזענית, ולא בהוקעה ובקביעה של גבולות השיח. במקום זאת, היא מזמנת בחינת עומק ושינוי עומק של הסדר החברתי הקיים. היא מעודדת חשיבה ביקורתית שמזהה ומאתגרת את הסדר הזה, את המקום שלנו בתוכו ואת המקום שלו בתוכנו, ומעודדת אותנו לדמיין כיצד נראית חברה לא גזענית, ומה אנו צריכים ויכולים לעשות כדי לייצר חברה כזו.

בסיטואציה המתוארת בפתיח לא היה אקט אלים או קיצוני, וגם לא אפליה בוטה. היו רק שתי מילים וחיבוק. יש להניח שבתפיסה של גזענות כתופעה של גילויי שנאה, לא היה הרבה מה לעשות איתה. אך על פי התפיסה של גזענות כהבנייה חברתית, היא חושפת המון, ועל כן יכולה להיות נקודת התחלה פורייה ללמידה, ולשינוי.

ד"ר גליה בונה, עמיתה בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית. היא בעלת תואר דוקטור בתרבות ובמה מאוניברסיטת UCLA

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. האישה הלבנה אינה צדקת

    נשים לבנות היו והינן בחוד החנית של הגזענות הממוסדת

  2. רחמן חיים

    אולי אי אפשר להפסיק את הגזענות כמחלת נפש של האדם, אך אפשר להשתיקה, לסתום את פיה, על ידי קביעת חוקה שוויונית לכל והפרדת הדת מן המדינה.

  3. נתן

    ברור שלא – אם אתם מפרסמים מאמרים בסגנון "אשכנזים חטפו תינוקות" הגזענות היא חלק מהערכים שלכם.

    יאללה למחוק אותי שפנים.

    1. ג. אביבי

      נתןצ'יק, תגובתך הפבלובית אופיינית לגזען ילדותי מצוי.
      אף אחד כאן לא מאשים את 'כל האשכנזים' בחטיפת התינוקות של המזרחים. אבל כמו גזען מתקרבן מקצועי ולא מתוחכם אתה הולך על הקלף הבטוח, ומאשים את קרבנות הפשעים של הממסד האשכנזי הגזעני בגזענות.