string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

על העירייה

כל כפר מכיל בתוכו רחוב ראשי אחד גדול, שבלעדיו אין לב פועם חיים. ובלעדי בתי הקפה של אותו עורק ראשי, אין דם בכלל. כי איפה תמצא את אנשי הכפר? במעבדה לייצור תאי גזע הסמוכה לעירייה?". ניסיון בידוד של צלילי מעי כפרי מבתוכו • סיפור קצר
חמזה גנאים

טראמפ, גם אם לקח לו שנתיים של שקרים, בכל זאת נבחר סוף כל סוף. ואט אט, מערכת האינטרסים העולמית בכלל ובארה"ב בפרט הולכת ומתנתקת מהמעקב החולני אחר סטטיסטיקות כוזבות, וחשיפת יתר לבמות מסתובבות וכיסאות מרוחים בכל האולמות, שהכילו בתורם המונים למיניהם.

אט אט מוחזרת עטרת הקפיטליזם החזירי ליושנה, והעולם הנאור והלא נאור חוזר לאיזון הישן, אל חיק המילה סטטוס קוו, או לחלופין סטגנציה של שקרים בגוונים הנורמטיביים, אלה שהורגלנו להטמיע דרך יונית, תמר והפייסבוק, לסירוגין.

להבדיל מההמון במדינות ארה"ב השונות, ההמון בבקה אל גרביה, כפר הולדתי-מולדתי, בדילוג קליל על הסיבות, חווה סטגנציה מדרגה ראשונה במערכת עיכול הזמן המודרני ודרישותיו (לא שכל אמריקאי גורו מודרני מלידה). הסטטוס קוו אילץ את המעיים לטחון הרבה חומר ישן. אין חדש תחת השמש, ומערכת הגזים מאותתת שכבר לא נעים. לא נעים, אגב, בצירוף מעיים, מזכיר לי שגם מעיי הכפר – מערכת הביוב – מזמן הפיצו את השמועה שלא נעים. בלשון המעטה.

קולונוסקופיה 1

רחשי לבו של כל ציבור רחב באשר הוא, בלשון מכובסת, לעולם אינם ממומשים במלוא מובן התשוקות, האינטרסים, השורה התחתונה, והייעוד. שלטון הרייטינג אמנם יחניף וילקק ויצחקק איתו כל הדרך אל הקופה, אך בו-בזמן נגדע לו עוד חלום שולי של עוד איש קטן שאין לו רייטינג בדיעבד.

רחשי לבו של הציבור הערבי בישראל, באותה לשון מכובסת, לא מגיעים לאוזני המושכים בחוטים. להבדיל אלף הבדלות מרחשי מוחו, שמא יהפוך את הקערה המאוימת על פיה. אבל לעולם לא יגיעו רחשי לבו למעלה, אלא אם כהצטלבות עם עוד ניסיון הוכחה שהוא, כציבור, חושב בזדון. כי פרטים, במיוחד אם הם ערבים, שייכים לכלל מאיים. הם לא מאיימים כיחידים… כל סכין גילוח -אינתיפאדה בפוטנציה.

לעולם לא יגיעו רחשי לבו של הציבור הערבי בישראל למעלה, אלא אם כהצטלבות עם עוד ניסיון הוכחה שהוא, כציבור, חושב בזדון. כי פרטים, במיוחד אם הם ערבים, שייכים לכלל מאיים. הם לא מאיימים כיחידים… כל סכין גילוח -אינתיפאדה בפוטנציה

הזנחה, כפקטור שיטתי, רק מעצימה את הצורך בהכרה. וצורך בהכרה הנו ליבת כל מערכת רכילות באשר היא, ולזו הכפרית יש מקום של כבוד על הפסגה.

בכפר, בכפר ערבי לצורך הדוגמה האותנטית (כי גם בשווייץ שמעתי שישנם כפרים), מספרים ודיאגרמות פחות מדברים אל קיבתו הכוללנית של תנין הרכילות אשר סוחבת את חייה גושים-גושים ומזמן זרקה את המחשבון – כי או שהוא התקלקל או שהוא לא תקף יותר.

במקום להבריח את הקורא על ידי זריקת עוד מספרים יבשים שאמורים להיספג כנתונים שמאחוריהם ישנה רוח חיה ואף רטובה, אתמקד בתמונות כפריות שאמורות לשקף על פניו את אותה רוח, חרף אי-ציוריות הכפר שלי בלשון חסכנית.

*

תמיד התלוננתי ביני לבין עצמי, על אורכה של מערכת הבחירות בארה"ב. הררים של אינפורמציה, ולבסוף אתה שולף מהכובע איזה שפן בלונדיני לבן שמרוב פחדים ופרנויות שמקורן באגו חד-סטרי, נאלץ לשנוא כל דבר שלא הוא – בערך – כלומר: שוב פעם, ההר הוליד עכבר. גם אם העכבר המפוחד משדר נשכנות, הוא נותר עכבר.

בחזרה לכפר.

*

מה שרציתי להגיד, דרך הקבלה לא פרופורציונלית בעליל, בין כפר לאימפריה, שגם אצלי בכפר יש מערכת בחירות, והיא שואבת הרבה אנרגיות ומוצצת לא מעט משאבים, ונתקעים איתה ללא קשר אם הסתיימה או לא. לאחרונה אני חווה תחושה שהחיים פה, בבקה, שזה כפר – למי שלא מכיר – הם מערכת בחירות אחת גדולה. או ליתר דיוק, אני חווה אישוש סופי של מה שהסקתי מזמן: תשתה קפה ותאזין לרכילות.

צילום: cc by-seanlriley
צילום: cc by-seanlriley

קולונוסקופיה 2

שואף להיות דעתן בכל מה שנוגע לרחשי לבו וכרכורי בטנו של הכפר? גש לעורק הראשי.

כל כפר באשר הוא מכיל בתוכו רחוב ראשי אחד גדול, שבלעדיו אין לב פועם חיים. ובלעדי בתי הקפה של אותו עורק ראשי, אין דם בכלל. כי איפה תמצא את אנשי הכפר? במעבדה לייצור תאי גזע הסמוכה לעירייה? או שמא במגדל "אבו מוך" לחקר המוח?

אפילו חברי העירייה נמצאים יותר בבתי קפה מאשר בעירייה. בדוק. כבר רמזנו שאין צורך בסטטיסטיקה.

בזמן שאתה מתחיל להתפתח כקורא שמתחיל להתחשק לו לקפוץ לביקור, קח בחשבון שתוך כדי דילוג בין קטע פקוק למשנהו, אתה תבחין בהרבה עשן. אגב, אתה תשים לב ששוק הנרגילות בפריחה, ויותר ויותר חנויות טבק נפתחות, שלא לדבר על קיוסקים ומרלבורו.

מצאת חניה? סבבהתנעל ותפתח את דלת בית הקפה המזדמן, ותשאל איפה זה איי-קפה? (אל תשכח, אנחנו, ולא רק אתה, דיגיטליים בעל כורחנו). מצאת? פתחת? שב לידי, תזמין קפה ותן לי לדבר. סתם לדבר.

*

לא חשוב מי אני, אני תושב בקה, וזהו.

תן לי להודות ולהתוודות, שללא שום קשר, בית קפה, באופן כללי, זה דבר מבורך מבחינתי, ותמיד אמצא בו סיבה להשראה, או להמצאה של אחת "מבתוכו". כי בין כל הכסאות האלה שאתה רואה, בין כל העשן הזה שבגללו אתה בקושי לא רואה, אתה תמצא מלא סיפורים. הרבה סיפורים. כולל אלו של חברי העירייה... אמרנו כבר שהם מרבים לשתות קפה? אז התמזל מזלי להקשיב ללא מעט מהם, הרי לא עדכנתי אותך שכאן הם שותים ומעשנים… בשולחן שעל ידיומדברים... אוי ואבוי כמה שהם מדברים.

קולונוסקופיה 3

על כבוד כפרי (ניסיון המחשה צנוע) - 

עם כל הכבוד ליונית ולתמר, חדשות אמיתיות תמצא תוך כדי שיונית ותמר נמצאות ברקע, והצליל המרכזי בחלל בית הקפה, הנו צליל זעקתו של תנין הרכילות. שם יש ערך חדשותי... ועניין. כי עד כמה הצוללות עמוקות כאייטם חדשותי, יחסית למה שמתרחש בין כתלי העירייה כבר שנתיים?

תיקון קטן – בין כתלי העירייה פלוס חלל כל בית קפה קיים או פוטנציאלי. רכילות רבתי. והרבה. כי אך ורק דרכה יתבארו לא מעט עניינים עד מימוש הבטחת הממשלה לבוחטות של כספים. אז עד מימוש אשליית השמנת העירייה ובעקיפין תושביה, נתמקד בצלחת המקומית דלילת השומן. עניינים חמורים מגיעים לשיאם מתחת לעננת עשן שפולטים אותם פיות שבתורם אחראים על רכילות רבתי, בין השאר, כי מוטלת עליהם גם האחריות לדאוג להאכיל פיות. לא מעט פיות.

קולונוסקופיה 4

קצת קואורדינטות: שנה וחצי עברו מאז נבחר פלוני לראשות עיריית בקה. מתנגדיו לא ויתרו על החשש שמא התגלו/יתגלו זיופים בקלפי שהיו יכולים להפוך את הקערה על פיה. הסאגה הגיעה עד כס השופט המחוזי, והדיונים סביב זכאותו של פלוני לראשות העירייה בשיאם. ועל כן עוצמת הרכילות מהדהדת בין כל ארבעה קירות בפוטנציה, והמעיים של העירייה מכרכרים ללא הפסקה, הקואליציות מסתובבות דרך אותה דלת שהאופוזיציות בורחות ממנה (דלת מסתובבת כבר אמרנו!)… ואילו ברקע, תופי מוזיקת הפתיחה של חדשות10 מאותתים שיש עולם חיצון.

ושוב, חבל על דקדוק יתר בפרטים. 

בין מנגינה למנגינה

אז על אותו שולחן, ועל אותו כיסא, אני מרבה להאזין ללא מעט מוזיקה תוך בהייה בעולם הווירטואלי, תוך ניסיון בריחה לקצת ריכוז בתקווה לפתור עוד שאלה אודות מה שלא מפסיק להתרחש סביבנו, דרך מאמר הדעה הנפוח מרוב חשיבות עצמית/הומאנית הבא.

בין מנגינה למנגינה, כמעט בלתי נמנע להאזין לפניני חוכמת המון כאלה ואחרים (חס וחלילה לזלזל, אבל זה מעצבן שכל פוסט הוא טור, וכל צעקה היא נאום הרה גורל בעוד שהמציאות תקועה בפקק על מדרון עקלקל-חלקלק).

בין מנגינה למנגינה קופצת לשון חורצת גורלות, אשר באמצעות שאגת שווא פאסיב-אגרסיבית בעלה מניח שישיג את מבוקשו. הנחת המבוקש? אשרי המניח! האמת היא שזה לא פרדוקס לוגי, לרכילות חוקים משלה. כי, שוב, האמת היא שכך הוא משיג את מבוקשו. וחוץ מזה, מנזרי השתקנים מעולם לא הפרישו לעולם מהפכה או האכילוהו פת לחם. צעקות? לפעמים כן. וברדיוס כפרי האפקט גובר, כצלילי ירי בליל אוגוסט עטוף כוכבים.

בניגוד לכוכבים, פה, על מנת להבריק, אתה חייב לצעוק. וצעקות חודרות לאוזן בין מנגינה למנגינה. ולא משנה אם אותי זה מרגיז. אמרתי לך אפילו שלא משנה מי אני.

לדפוק על השולחן זה סממן כבוד מהול באקט פוליטי לא מתון בעליל: כלומר – וכרגע אני נכנס לגולגולתו של צעקן מן המניין – "אני, החבר המכובד פלוני, עומד על שלי, וזהירות על הספל שלך"

לדפוק על השולחן זה סממן כבוד מהול באקט פוליטי לא מתון בעליל: כלומר – וכרגע אני נכנס לגולגולתו של צעקן מן המניין – "אני, החבר המכובד פלוני, עומד על שלי, וזהירות על הספל שלך".

אז בקיצור, אני, ככפרי ממוצע, מרותק לדאבוני למערך רכילות מסיבי בין אם החלטתי להתנתק ממנו בין אם לא. והסאגה התורנית, זאת שהגיעו איתה לבית משפט, נבלעת ע"י תנין הרכילות שמהווה מצע שלם של הוראות שריפת זמן וטחינת מים. פרטים לא ישנו את דעתך.. אז נחסוך עוד דוגמה. הסטגנציה משגשגת, והדלת לעולם מסתובבת. 

Adam Zdebel, cc by-nc-nd
צילום: Adam Zdebel, cc by-nc-nd

קולונוסקופיה 5

היום עברתי בחטף על ידיעה טרייה די אבסורדית לאמתו של דבר.

ג'יימס קומי, ק' בהמשך, ראש ה-FBI, מזהיר את אזרחיו ואת אזרחי הכפר הגלובלי (אגב, אנחנו, לפחות בבקה, ממש לא כפר גלובלי, חרף החפיפה המאולצת איתו מאחורי המסך ועם כל הכבוד לסמארטפונים ומגוון נקודות השיווק שלהם ושל שלל אביזריהם באותו עורק ראשי שאנו זורמים בו).

ק' מזהיר אותם מפני הסכנות האורבות להם מאחורי מצלמות האינטרנט שברשותם!

ק', בחוצפתו הלגיטימית (כי הוא החזק בכל הסיפור), דואג לאזרח הפשוט שמא האקר מזדיין יארוב לחלציו מהעבר השני של המסך.

על מנת לוודא שאינו רציני יותר מאשר צינידגדגו אותי.

חסל דגדוג?

ק' מדבר על פולשנות וירטואלית, ואני בא להתמקד בפולשנות מסוג אחר, זו שהחיישנים שלה מפענחים שמועות ולא פיקסלים. כי בכפר לא צריך מצלמות כדי לפלוש. פשוט תצעק וזהו, אתה כבר "בתוכו".

*

כפטריות לאחר גשם של קטסטרופה כלכלית, צצות להן חנויות של עסקים קטנים שרעיון קיומן הנו בגדר סיכון שמחייב קרן גידור. עילת ההגזמה? פשוט כי הן לא מפסיקות להיסגר, ולהיפתח, ולהיסגר שוב, ולהיפתח שוב במקום אחר, ולהיסגר שוב, ולהיפתח תחת שלט אחר, הלוך חזור עד יעבור זעמו של הממשל "הפוסט צבאי" אשר הבטיח להשקיע בנו אך מיד התחיל להצדיק את ההפך מטעמי הבהרת ה"ברוגז" הנצחי הבלתי פתיר. ופה חבל על כל ספקולציה עתידית.

על כל פנים, אין לי ספק כי הקפה טעים לך. אגב, באותה מהמורת סטיגמה, אני חייב להזכיר לך אם לא שמת לב כאורח ראשוני, שקיר בית הקפה צמוד לחנות חומוס ממעלה ראשונה. פה אין מנוס מהללויה! אז באותה כפפה אתה מגדיר לא מעט ביצי סטיגמה בבת אחת: קפה ערבי (למרות שזה אספרסו), חומוס ערבי (למרות שהופתעת), וחבר עירייה/עסקן כפרי (הוא יגיע, אל דאגה!), על אותה רצועת זמן שפינית בשבילי.

*

אז נכנס לו החבר X, בעל כיסא קרוב לצלחת (פה אני בכלל לא ציני, השולחן המעגלי בחדר הישיבות של העירייה באמת נראה כמו צלחת, תשאלו אותי - לא מזמן הוזמנתי להקליט דיון עירייה "מבתוכו", ולאחר שלוש שעות של מלל מוחדר לאוזניים, באינטימיות של קבינט בטחוני בעת מלחמה.. ועל מה!, החלטתי שעבודת הקלטת דיוני העירייה הנה דבר חד-פעמי בחיים שלי, נקודה.

כי מי צריך הקלטות בזמן שהכל חשוף בפני האוזן הקשבת לרכילות?! במיוחד לאור העובדה שאת הקפה שלי אני שותה מדי יום במעוז הרכילות של השלטון המקומי?

נכנס לו, אם כן, החבר X, וכבר מחכה לו בפנים החבר שלו, החבר Y. לא חולפות דקות אחדות עד שהשולחן מקבל מעמד של ישיבה סודית (לכאורה, הכל לכאורה), המורכבת משניים עד ארבעה חברי קואליציה/אופוזיציה, ולפעמים המספר עולה, בהתאם למקריות

נכנס לו, אם כן, החבר X, וכבר מחכה לו בפנים החבר שלו, החבר Y. לא חולפות דקות אחדות עד שהשולחן מקבל מעמד של ישיבה סודית (לכאורה, הכל לכאורה), המורכבת משניים עד ארבעה חברי קואליציה/אופוזיציה, ולפעמים המספר עולה, בהתאם למקריות, ולשיחות ווטסאפ דחופות, או אז, משננעלה הישיבה בפני כל גורם חיצוני, מתחילים לדון בשושו "מבתוכו". עוברות להן בסך הכל עוד כמה דקות עד שאתה נאלץ להודות בינך לבין עצמך שהאוזניות הנן נשק מוגבל במלחמתך האישית ברכילות. המנגנות מפנות את הבמה למופע ראווה רגשני שלעולם לא יכרוך בתוכו נושא פרקטי.. אז מסירים את האזניות (כאילו כובע, דלג!), בפני חברי העירייה ומעלליהם הפומביים.

ואילו שאר האנשים, שאר שתייני הקפה המקומיים, עומדים בתור בפני שתי אופציות: או להאזין ממרחק לווייני ביחס לשולחן הסודי, או לעבור לזירת הקרב האמיתית: הפייסבוק… ושם, חגיגת חופש הביטוי על אותו נושא שדנים בו בשולחן ליד מקבלת מעמד של מנגל בערב חג. כולם מבריקים, על כולם… וכולם מבקרים את החלק השני של "כולם", תלוי לאיזה צד של הדלת המסתובבת הם שייכים.

במילים אחרות - מדפיסים עותק של תנין הרכילות, ודורשים ממנו לא להפסיק ליירט את חצי הביקורת של הצד השני (כמו בכל מקום בערך, אך במעמד של צ'ק ללא כיסוי - על בטוח).

היום במקרה, החבר X, איך שהבנתי מהקרינה הנפלטת אל חיק האוויר הדחוס עשן, הכריז על שביתה, והאופוזיציה רועמת על כך שהופר עוד הסכם עם הקואליציה על הגבולות. משיגים גבול? אז מפרקים את הקואליציה. וכמובן שהשיחה שיירטתי בעל כורחי נגועה בנגיף הכללות וקללות ובטח ולבטח צעקותשדרך אגב, רק מתגברות. העיקר הוויכוח.

הדגש מבחינתי, בתור עוד תושב מן המניין, הוא על כך שאף פעם, כמעט אף פעם הם לא מזכירים את הדבר שלשמו הם נבחרו: פרקטיקה, מעשה, מעש, ביוב, ספריות, תיאטרון (כבר שנתיים מבטיחים לפתוח, אך משום מה, התקציב נבלע למימד אחר), בוחטות מובטחות וכו'…

כל פרויקט לטובת הכלל/הכפר, נמוג כלאחר גשם של הבטחות... בניגוד לפטריות ממשל הגשם, למשל.

*

הרצוג מאיים בעיקר על הצל של עצמו, כבר כמעט שנתיים, בחרב הפיפיות שקוראים לה כניסה לקואליציה?

גם חברי העירייה לא נרתעים מלהשיג גבול כל פעם מחדש, עד כדי כך שהקואליציה/אופוזיציה צריכה מדד משלה, בדומה לדאו-ג'ונס למשל, שיכול להקל על האזרח העוקב, את משימת הבנת "מי נגד מי" אחת ולתמיד (לאותו יום הכוונה).

נ.ב. הבורר

נגמרו צלילי התופים ותכף יונית מתחילה לקריין חדשות מהעולם החיצון.

אז ממש בקטנה, מחטף לקראת יוניתמר, כי אחרת תפספסו את החדשה האמיתית, את אם כל הפואנטות:

הבשורה הגיעה, כלומר, הבורר הגיע. הסאגה מצמיחה את כנפי תנין הרכילות שעולה בתורו למימד הפתרונים והפתרונות.

כאיש סודו של ראש העירייה, הבורר מגיח עטוף הילת פיתרון. בתור השליח מטעם. ברגעי שיא אלה, בית הקפה הולך לשנות אדרת ולהתגלגל לבית משפט שדה. זרמים של מלל מעופפים מרוב ציפייה.

הבורר יושב.

הישיבה ננעלת.

נא לכוונן אוזניים מחדש.

המנגינה חוזרת.

"אליך יונית…".

 

הכותב הוא משורר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אסנת אלון

    שואלת את עצמי על איזה מערכת סימבולית מדובר כאן? מערכת העיכול או מערכת העיקול או שמא שתיהן (בהשאלה ולכאורה והעולם כידוע הוא גשר צר מאוד אז לא נצטופף)