string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

בין המן לפרעה: על אפשרותה של התנגדות

דרשתו של ׳הבן איש חי׳ נודדת בין גזרתו של המן לגזרתו של פרעה ובין אופני ההתנגדות שאימצו היהודים בכל אחד מהמקרים
אבי-רם צורף

דוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון. מלמד בבית מדרש דרומא ובמדרשת באר בירוחם. חבר במזרחית משותפת

באחת מדרשותיו לשבת זכור, תהה ר׳ יוסף חיים מבגדאד (הבן איש חי, להלן: הרי״ח, 1834-1909) לפשר התייחדותו של פורים ב׳רִבוּי משתה… יותר מכל ימים טובים, בלי גבול׳ ולחיוב ההתבשמות ׳עד שיצא מדעתו׳.¹ קצה חוט לפתרון החידה הזו, טען, מחייב להעמיד את גזרתו של המן, ובעקבותיה את הנס הנחגג בפורים, כנגד גזרתו של פרעה העומדת בבסיס חג הפסח. בעוד שבפורים ׳גזרת המן לא עשתה רושם בפועל׳ – כלומר, לא היה לה כל אפקט במציאות הממשית, הרי שבפסח, על אף הישועה שבסופו ועל אף שחייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, הרי ש׳עצתם ומחשבתם הרעה חלה במקצת, כי הרבה ילדים שקעו בבנין, והרבה ילדים שחטו ורחץ פרעה מדמן… והרבה השליכו ליאור, והרבה אנשים אבדו מקושי השעבוד, והעבידו את כולם בפרך׳.

כלומר, הרי״ח מציע לקרוא את סיפור יציאת מצרים כסיפור שאיננו שלם, דרך ההריסות שנותרו בו, האובדן שלא ניתן היה לפצות עליו עוד ברגע היציאה – תוצאותיו של השעבוד – ולהנגיד אותו לסיפור המגילה, שבו מזימתו של המן לא הצליחה לשאת כל פרי. על מנת להסביר את הפער הזה, הביא הרי״ח משל שמצא בספר ׳שבט מישראל׳ (תקל״ב, ז׳ולקייב, גליציה) – ספר דרשות על פרקי תהלים של ר׳ יעקב ישראל בן ר׳ צבי הירש, ששימש כמגיד מישרים בקהילת קרמניץ ונתפס בתקופתו, ככל הנראה, כדרשן מוכשר ומבוקש. המשל, המוסב  על מזמור התהלים שבו המשורר פונה בתחינה ׳הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים–כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ […] יָגַעְתִּי בְקָרְאִי, נִחַר גְּרוֹנִי: כָּלוּ עֵינַי–מְיַחֵל, לֵאלֹהָי׳, מתאר את דמויותיהם של שני עבדים שהצליחו להכעיס את המלך ובתמורה בקש המלך להטעימם את נחת זרועו:

משל למלך שכעס על שני עבדיו, לאחד גזר עליו מיתה או ככר כסף ישקול כופר נפשו, ועל הב׳ גזר מיתה ולא יועילנו רוב הונו […] ויועדו גם שניהם לבוא לפני המלך, לבקש ולהתחנן לו על נפשם, אולי ישוב המלך מחרון אפו ולבטל כתב הדת הניתן עליהם, ולא הטה המלך את אזניו אל שועתם. ויהי כראות עבד הראשון כי כלה ונחרצה דבר המלך אין להשיב, וימאס בעיניו לבא עוד אל המלך, ויחשוב בלבו כל אשר יש לו יתן בעד נפשו ותהי נפשו לשלל, וישקול ככר כסף להביא אל גנזי המלך, ונפשו לו חיה. אמנם העבד השני אשר נתחייב ראשו למלך, ואין כופר לנפשו, כראותו כי אין תרופה למכתו, לא מנע עצמו מן הרחמים, בכה ויתחנן לפני המלך יומם ולילה מאין הפוגות, עד כי ניחר גרונו וכלו עיניו מרוב הבכי וזעקה אשר ילך הלוך וצעוק לפני המלך, להעביר מחשבתו מעליו, עד כי נכמרו רחמיו עליו, וחשך נפשו משחת, ופטרו לשלום.

המלך הקפריזי מחליט להעניש את שני העבדים שבסך הכל הכעיסו אותו, אלא שהוא מבחין ביניהם: בעוד שלאחד הוא מותיר מפלט בדמות האפשרות לפדות את עצמו על ידי מתן כופר, לאחר הוא לא מעניק כל אפשרות להימלט, ונדמה כי אין לו כל תקווה אלא לשבת ולהמתין להוצאה לפועל של גזר הדין. לאחר שהשניים מנסים בראשונה לשכנע את המלך למחול להם, ומשזה איננו מוכן לכרות אוזן לתלונותיהם, מחליט הראשון ללכת על אפשרות המילוט שניתנה לו, ונותן את כל הונו אל המלך בעבור שחרורו. פעולתו נותרת בגבולות שהציב השליט עושה העוול ואיננה מערערת עליהם. לעומתו, בוחר העבד השני לשבור את הכלים. באין כל אפשרות מילוט, מחליט העבד לפסוע אל מחוץ לתחום שהציב לו השליט ולערער עליו. המחוות הגופניות שלו משקפות כולן את היציאה מן הסדר הקיים – בכי הכובש את היום והלילה, הגרון הניחר, העיניים הכלות והזעקה ההולכת ומתגברת ׳הלוך וצעוק׳ – הוא מותח את יכולות ההבעה שלו עד לקצה, עד לרגע שבו הן כלות, על מנת להבקיע את חומת דינו של המלך אל עבר רחמיו, בהם הוא זוכה לבסוף. כך, בסופו של המשל, בעוד שהעבד הראשון שחרר את עצמו במחיר הפיכת ׳נפשו לשלל׳, העבד השני שוחרר ללא כל תנאי.

הרי״ח מציע לקרוא את סיפור יציאת מצרים כסיפור שאיננו שלם, דרך ההריסות שנותרו בו, האובדן שלא ניתן היה לפצות עליו עוד ברגע היציאה – תוצאותיו של השעבוד – ולהנגיד אותו לסיפור המגילה,  שבו מזימתו של המן לא הצליחה לשאת כל פרי

קשה שלא להבחין בכך שהמשל רווי בעיקר בחלקו הראשון בביטויים הלקוחים ממגילת אסתר, התורמים לעיצוב דמותו של המלך, וכתוצאה מכך את החלטתו, כהחלטה המבטאת את כוחו המוחלט של השליט המשתעשע בגורל נתיניו. כך שני העבדים באים לפני המלך ׳לבקש ולהתחנן על נפשם׳ (אסתר ד, ח), מייחלים לכך שהמלך יבטל את ׳כתב הדת הניתן עליהם׳ (שם), העבד הראשון מבין כי ׳דבר המלך אין להשיב׳ (שם ח, ח) ולכן פודה את עצמו באמצעות שקילת ככר כסף ׳להביא אל גנזי המלך׳ (שם ג, ט). עם זאת, בניגוד לאסתר, המניעה את עלילת המגילה בכיוון שונה מזה שהועידה גזירת המלך בעצם מוכנותה לפסוע אל מחוץ לגבולות שעיצב, וללכת ׳אשר לא כדת׳ (שם ד, טז) אל המלך על מנת לשנות את גזירתו שנחתמה בטבעת ואין להשיבה, בוחר העבד הראשון להתנהל בתוך המסגרת של ׳דתי המלך׳ שאין להשיבן, ולא לפרוץ אותן, ופודה את עצמו באמצעות מתן הכופר, ובכך מאשר את קיומה האכזרי של המלכות נוסח אחשורוש.

מערך הדימויים המלווה את תגובתו של העבד השני, לעומת זאת, נטול מעולם אחר, ואין בו כמעט זכר למגילה, מלבד הרצון ׳להעביר מחשבתו׳ של המלך ׳מעליו׳. העבד השני הוא זה ש׳לא מנע עצמו מן הרחמים׳ המהדהד את תגובתו המדרשית של חזקיה לנבואתו של ישעיהו על מותו ׳בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא – אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים׳ (בבלי ברכות י ע״א). כלומר, בעוד שהעבד הראשון פונה אל המלך כאחשורוש, כמלך בשר ודם שאת דתו אין להשיב, פונה אליו העבד השני כאל מלך מלכי המלכים בסירוב עיקש לקבל את הדין הגורס ש׳כבר נגזרה גזירה׳. למול ההכרעה שאין להשיבה מופיעה הגזירה השמימית שניתן לסרב לה ולפסוע מעבר לה. כך, בוכה העבד השני לפני המלך ׳מאין הפוגות׳ תוך שהוא מהדהד את תפילתו של המקונן במגילת איכה המתעקש להחצין את בכיו ואת הדמעות הניגרות מעיניו ׳עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְקֹוָק מִשָּׁמָיִם׳ (איכה, ג, נ), בכי הגורם בסופו של יום לכך שהמלך ׳חשך נפשו משחת׳, המהדהד את התיאור בישעיהו ׳וְאַתָּה חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִשַּׁחַת בְּלִי כִּי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גֵוְךָ כָּל חֲטָאָי׳ (ישעיהו לח, יז). בעוד שהפניה אל המלך כאל מלך בשר ודם, כאל אחשורוש, מכתיבה את גבולות פעולתו של הנתין בתוך התחום המצומצם שמועידות לו ׳דתי המלך׳, ובכך מחסלת כל אפשרות של התנגדות אל השליט עושה העוול, הפניה אל המלך כאל הקב״ה היא זו המאפשרת את היציאה אל מחוץ לגבולות, הליכה ׳שלא כדת׳ המחייבת אותו להפנות מבט אל הבכי.

מרדכי מובל אל העיר על ידי המן, המאה ה-15
מרדכי מובל אל העיר על ידי המן, המאה ה-15

תגובתם של שני העבדים, טען הרי״ח, מגלמת למעשה את ההבדל בין פורים לפסח, בין גזרתו של המן לגזרתו של פרעה, ובין אופני ההתנגדות שאימצו היהודים (או בני ישראל) בכל אחד מהמקרים:

וכן הענין כאן אצל ישראל, דודאי כל צרה שתהיה לישראל אפילו שהיא גדולה מאד, תשועתם תהיה בנקל מאת ה׳ כהרף עין, ורק זה תלוי בשברון לבם ובעוצם בטחונם בה׳, שאם יהיה לבם נשבר באמת בתכלית, ויהיה להם בטחון אמיתי בהשי״ת, עד אשר לא ימצא בבטחונם תערובת בטחון גשמי וטבעיי, הנה בודאי כאשר יקראו תכף יענה אותם השי״ת, ויצילם מרעתם כרגע, ואם תראה לפעמים דאפילו שיצילם השי״ת עכ״ז תעשה הצרה נזק במקצת, הסיבה היא מידם שלא נשבר לבם כראוי ולא בטחו בהשי״ת בטחון אמיתי בחסדו יתברך, אלא שמו להם בטחון קצת בדברים טבעיים וגופניים, ולא צעקו אל ה׳ מקירות לבם, ולפיכך נתאחרה תשועתם.

הרי״ח תולה את אפשרות הישועה בשברון הלב המוחלט, המוביל לכך שישראל יבטחו בקב״ה בלבד ׳עד אשר לא ימצא בבטחונם תערובת בטחון גשמי וטבעיי׳. כמו העבד השני, זה ששובר את הכלים ומוכן לפסוע מחוץ לגבולות הסדר שמכתיב השליט עושה העוול, ולפרוע את גבולות הפנים באמצעות המחווה המועצמת של הבכי ׳מאין הפוגות׳ המכלה את העיניים ואת הגרון, נדרשים ישראל גם כן לשמוט כל אחיזה בסדר, כל ביטחון בטבעי ובגשמי, שלמעשה מחסל את עצם האפשרות של השבירה ושל הצעקה מקירות הלב. מתן ה׳בטחון קצת בדברים טבעיים וגופניים׳ הוא למעשה אישורו של אותו הטבע, שאותו מעצב המלך שאת דבריו אין להשיב, ולכן מביא לאיחורה של הישועה, ולרישומים שהגזירה מצליחה להותיר.

שתי התגובות – ההיוותרות בתחומיה של דת המלך מחד, והריסת גבולותיה מאידך – מגולמות בהבדל שבין פסח לפורים, ונובעות, אליבא דהרי״ח, מן ההבדל שבין גזירת פרעה לבין גזירת המן. בהתבסס על הדרשה הגורסת כי ׳המן אמ׳ שוטה היה פרעה שאמ׳ כל הבן הילוד, לא היה יודע שהבנות נישאות לאנשים ופרות ורבות מהם, אני איני עושה כן, אלא להשמיד להרוג ולאבד׳ (ויקרא רבה [מרגליות], אמור, פרשה כז), מצביע הרי״ח על המן כמי שביקש להעצים את דפוס השליטה והדיכוי שגיבש פרעה, מאחר וזיהה בו בקיעים וכשלים. כנגד פרעה שהותיר לבני ישראל אפשרויות של מילוט – ׳שפטר כל הנמצאים אנשים ונשים, ולא גזר אלא על הנולדים, וגם על אלו לא היתה הגזרה אלא רק על הזכרים ולא על הנקבות׳ – ביקש המן לגבש דפוס של  השמדה מוחלטת ו׳הוסיף להרע שלא יהיה להם בית מנוס אפילו כחודו של מחט, שגזר אפילו אם ירצה יהודי להמיר דתו אין לו הצלה, וכן אם ימכור עצמו לעבד אין לו תקנה […] הרי סתם ונעל דלתי ההצלה בפניהם, שלא נשאר להם שום אופן של הצלה, אפילו שיעור נקב מחט סדקית׳. קביעת תאריך ביצוע כתב הדת באמצעות הטלת הפור מביאה לידי ביטוי את תפיסתו של המן – מדובר בגורל, גזירה שנגזרה ולא ניתן עוד לשנות אותה או להתחמק ממנה, ושכל ניסיון התחמקות ממנה יוביל לבסוף לביצועה. כך ביקש המן להפוך את היהודים בעל כרחם לשחקנים במגרש המשחקים הטראגי של הפור, הוא הגורל, שלא ניתן להתחמק ממנו או להשיב אותו. לעומתו ייצר פרעה תבנית של שליטה שהעניקה אפשרויות של התחמקות ושל בריחה מן הגזירה – תבנית שאותה זיהה המן, על פי המדרש, כטיפשות.

מי הנילוס הופכים לדם. cc by-Philip De Vere
מי הנילוס הופכים לדם. cc by-Philip De Vere

עם זאת, טען הרי״ח, למפרע התברר כי דווקא המן היה השוטה, וכי באופן פרדוקסלי דווקא המוחלטות של גזרתו – ׳עוצם ותוקף הקלקלה […] שעשה להם בתחלה׳ – היא שהיוותה בסיס להצלתם של היהודים. זאת מאחר ובדומה למקרה של העבד השני במשלו של המ״מ מקרמניץ, המן הותיר את היהודים מבלי אפשרות להתנגד או להתחמק, מלבד האפשרות האחרונה של שבירת הכלים והפסיעה אל מחוץ לגבולותיו של החוק, הגורל, הפור – ההליכה שלא כדת והזעקה המוחלטת אל הקב״ה מקירות הלב. עוצמתה של גזירת המן היא זו שהקלה על שמיטת האחיזה בביטחון טבעי וגשמי – שהרי כזה לא נותר להם עוד -ועל הפניה אל הזעקה ואל שבירת הלב בתכלית, המבטאות כאמור את הריסת הגבולות ואת הסירוב העיקש לקבל את דינו של השליט עושה העוול. וזו, אליבא דהרי״ח, אף הסיבה לכך שגזירתו של המן ׳לא עשתה פועל רע אפילו במקצת׳. לכן, גרס, ׳תיקנו רבוי שמחה ומשתה בלי גבול, שאמרו חייב לבסומי עד דלא ידע, לעשות זכר לנס ההצלה שזכינו לו מחמת רבוי ועוצם מחשבתו הרעה, שחשב לפעול רע בתכלית בלי גבול׳ – כלומר, ריבוי השמחה ואובדן הדעת בפורים מבטא למעשה, לשיטתו, את הזיקה הפרדוקסלית שבין עוצמתה המוחלטת של גזירת המן לבין ההצלה המוחלטת. ׳רבוי ועוצם מחשבתו הרעה׳ של המן נתפסות בעיניו של הרי״ח כגורם הישיר והפרדוקסלי להצלה, שיש לעשות להן זכר בשתיית היין, שכן הן אלה שהובילו ליציאה מן הסדר שהכתיבו דתי המלך ולשברון הלב המוחלט, ובמילים אחרות הן אלה שהעניקו בסיס להתנגדות.

פרעה הציב במסגרת גזירתו כיסים של התחמקות מרוע הגזירה, כמעין פירורים הנזרקים על הדרך עבור אלה המבקשים להקל על עצמם את עול השיעבוד. הוא הביא בכך למעשה לאישורו של הסדר הקיים על ידי נפגעיו הישירים ואפשר לגזירה להותיר את חותמה במציאות

רשת השליטה שעיצב פרעה, לעומת זאת, היתה מתוחכמת יותר, לטענתו של הרי״ח, שהרי בכך שפרעה הציב במסגרת גזירתו כיסים של התחמקות מרוע הגזירה, כמעין פירורים הנזרקים על הדרך עבור אלה המבקשים להתחמק ולהקל על עצמם את עול השיעבוד. הוא הביא בכך למעשה לאישורו של הסדר הקיים על ידי נפגעיו הישירים ואפשר לגזירה להותיר את חותמה במציאות. התבנית המתוחכמת שעיצב פרעה הובילה, לשיטתו של הרי״ח, לכך:

שלא היה לישראל שברון לב בתכלית, כי הנמצאים כל אחד יאמר שלום עליך נפשי, הן איש הן אשה, ובעבור בנים אשר יוולדו להם יאמר אולי תלד נקבה ותחיה, ואם נולד זכר אולי נוכל להבריחו מיד המצריים, כי אמכרינו לאיש מצרי וינצל, ועל כן לא נשבר לבם בתכלית, וגם בטח לבם באופנים טבעיים, ומחמת כן נתאחרה הצלתם, ומה דבני ובני עשתה הגזרה רע בפועל במקצת, כמה ילדים שחטו, וכמה ילדים שקעו בבנין, וכמה ילדים השליכו ליאור […] ונמצא גזרה זו היתה רכה בתחלתה, אך קשה היתה לבסוף, שעשתה בהם רע בפועל.

כך מתאר הרי״ח את גזירתו ה׳רכה׳ של פרעה, זו המותירה אפשרויות של חמיקה, כגזירה המפוררת וממוססת את האפשרות להתנגד, להגיע לכדי ׳שברון לב בתכלית׳ ולזעקה כלפי שמיא, מאחר והיא מסמנת ׳אופנים טבעיים׳ של הימלטות—תפילה ללידתן של בנות, הברחה או מכירה למצרים. תבנית שליטה זו מפוררת את עצם האפשריות לסולידריות ולכידות סביב שברון הלב, וסביב הסירוב העיקש לקבל את דינו של השליט, שהרי ׳כל אחד יאמר שלום עליך נפשי׳. כך, המרדף המפרק אחר הפירורים שהותיר פרעה והשקעת מאמצי ההצלה בדרכים אותן הגדיר כלגיטימיות, הביאו, על פי תיאורו של הרי״ח, לאיחורה של ההצלה, ואפשרה לו להמיט חורבנות לא מעטים על ישראל. התפוררותו של המאבק, גרס הרי״ח, הוסיפה כוחות דווקא לשליט עושה העוול, שהמשיך ברמיסתם של בני ישראל המדוכאים. לכן, בניגוד לפורים, בפסח לא היה מקום לתקן חיוב בשתיית יין עד יציאה מן הדעת—שהרי הגזירה עשתה רושם והותירה חותם.

בדרשה זו מסרב הרי״ח לראות את גאולת מצרים כסיפור של ישועה בלבד, ומנסה לחשוף את עיי החורבות שהסיפור מסיט את המבט מהן – הילדים שנשחטו, שוקעו בבנין והושלכו ליאור, אלה שקרסו מנטל העבודה הקשה – ומצביע על דפוס השליטה המורכב של פרעה, כמסגרת שהותירה בתוכה אפשרויות מילוט, כגורם העיקרי לחורבנות אלה, הבא לידי ביטוי בכך שדפוס זה חיסל כל אפשרות של התנגדות וכל ניסיון לשמוט את האחיזה בדתי המלך ובביטחון הטבעי בסדר הקיים ולהפנות את המבט אל מעבר לגבול – אל הבכי בגרון ניחר המכריח את הקב״ה להביט בעיניים הכלות ולהושיע. את ריבוי השתיה והשמחה בפורים הוא מסמן כזיכרון לריבוי תוקף גזירתו של המן, שבאופן פרדוקסלי היה זה שגרם להצלה המוחלטת, בכך שהביא להריסת הגבול ולשברון הלב המוחלט. המן בתיאור זה הופך להיות הפנטזיה על השליט עושה העוול, אשר בניסיונו למנוע כל אפשרות להתחמק מביא באופן פרדוקסלי לאפשרות להכריז באופן מפורש על אי הלגיטימיות שלו וכך לשמוט את האחיזה בכל ביטחון בקיים, וללכת אל מעבר לו, אל הזעקה כלפי שמיא.

המהלך מפורים לפסח, ומההצלה הגמורה אל עיי החורבות שמאחורי סיפור יציאת מצרים מעלה את השאלה אם ניתן לזהות את המן מבעד לתמונתו ה׳רכה׳ של פרעה – ומצווה על הצורך לפרוץ את הגבול, ושלא להימנע מרחמי שמים הקוראים תגר על דתי המלך, גם בשעה שאפשרויות ההתחמקות הלגיטימיות, הפירורים אותם זורק השליט עושה העוול, מוצגים לראווה בפניהם של המדוכאים.  

¹ספר בן איש חיל, דרוש ב׳ לשבת זכור, כד ע״א-ע״ב, כל הציטוטים להלן מדרשה זו
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יוסףה מקיטון

    דרשה מעניינת מאד, המעלה גם את השאלות המתבקשות האם הציונות היא המן או פרעה? (לדעתי פרעה) והאם ההתנגדות הפלסטינית לציונות היא במסגרת הגבולות שמאפשרת ה"מלכות" הזו או לא (לדעתי חלק מההתנגדות הוא במסגרת הגבולות הללו, אבל חלקים לא קטנים הם בהחלט מחוץ לה).

    חשוב מכך, האמנם יתכן, בתקופה המודרנית, שליט כאחשורוש וגזירה כגזירת המן? השוני העמוק במבנה הכח והסיבוכיות שלו מונעים שני קווי דמיון חשובים לשושן: ראשית, הכח האבסולוטי של המלך השתנה למה שמכונה "ביופוליטיקה" שהיא כח מבוזר הרבה יותר ממרוכז ואינו מוחלט כמעט אף פעם ומכיל סתירות תמיד, ושנית האפשרות לפנות לעזרה לגופים גשמיים ("טבעיים" בלשון הדרשה) שהם מחוץ לממלכה, ואף מעל הממלכה, כגון חרם כלכלי BDS, הקהילה הבינלאומית על מוסדותיה המשפטיים והדיפלומטים וכו' שבמידה רבה תופסים את תפקיד הקב"ה במשל הזה.