string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

לקרוא ״הארץ״ ולהישאר מזרחי

על הקושי של מזרחי שמאלני להרגיש בבית בין דפיו של העיתון לאנשים חושבים
רן שמעוני

את עיתון ״הארץ״ התחלתי לקרוא בצבא. אחד החברים היה מביא בכל שבוע את המוסף מהבית. אם הוא יצא בחמישי, היה אפילו מביא עימו העיתון היומי. לא הבנו אותו, החבר׳ה מהצבא, מה יש לו – פריסת העמוד מחרפנת, לא הבנו למה מתעקשים לכתוב ״ליוורפול״ עם ו״וים, ופעם ראשונה ששמענו על עיתון שמתחזק מדור יין שבועי. היום אני שואל את עצמי, למה העיתון הרגיש זר כל-כך? ובעצם, אני בכלל לא בטוח לגבי אותו חבר שקרא בו שהיה לו נימוק משלו לקריאתו האדוקה. אני מניח שגם הוא – בדומה לרבים – פשוט נולד ל״הארץ״.

אני לא נולדתי לעיתון ״הארץ״, לא הוריי ולא איש ממשפחתי המורחבת הביאו אי-פעם את העיתון הביתה. לא מתוך אידיאולוגיה מנומקת ולא מתוך שנאה יוקדת – העיתון היה פשוט מחוץ למשחק, כאילו לא היה קיים כלל. אני מזרחי. נולדתי בארץ, גם הוריי – ובכל זאת אני מזרחי. מעולם לא קופחתי בשל כך, לפחות לא באופן שהייתי מודע אליו, אבל את זהותי המזרחית אני מכיר מאז ומתמיד, לטוב ולרע; הכרתי את המזרחיות שלי כשהדגישו בפניי את האות ע׳ בשם המשפחה שלי כמעין מחווה של חיבה, הכרתי אותה כשקינאו בי שיש לי המון בני דודים, הכרתי אותה בשיעורי היסטוריה וביום השואה בבית הספר היסודי, כשהמצאתי סיפור שיקשר גם אותי, כנראה כדי להרגיש חלק מסיפור שכבר הבנתי שהוא של ״כולנו״.

המזרחיות שלי סוחבת איתה הנחה חברתית בדבר דעתי הפוליטית, שכן ידוע שבישראל ישנה  ציפייה לסימטריה בין אתניות לדעה פוליטית, שבמסגרתה מזרחי/ת משמעו ימני/ת. אנשים לא מסוגלים ליישב את מה שנראה בעיניהם כסתירה מוחלטת, ממש נואשים למצוא הסבר לחריגה מהמסגרת הזאת – מזרחי שאיננו ימני. אותה חריגה יכולה להיות מוסברת בעיניהם רק דרך מודל ה״השתכנזות״, היינו אדם ממוצא מזרחי שרכש השכלה וסיגל לעצמו סגנון חיים ״אשכנזי״. רק כך מתאפשרת שמאלנותו. כעת דעתנו נחה: השורשים לשמאלנות של המזרחי הם לא ביסודות רעיוניים כלשהם שקשורים למורשתו ולהיסטוריה שלו – הוא פשוט השתכנז.

״הארץ״, ככלי התקשורת הבולט והמזוהה ביותר עם השמאל הישראלי, מייצג את אותה ציפייה הזויה. הוא איננו מסתפק בייצוגן של דעות שמאליות חברתיות ופוליטיות; דרך אלמנטים נלווים ולכאורה שוליים לתוכן, העיתון מגלם את הדרישה של השמאל הישראלי להומוגניזציה תרבותית בין השמאלנים כולם. הציפייה מקוראיו, ״אנשים חושבים״, להתגודד סביב סגנון חיים ועולם תרבותי אחידים כמעין תנאי לדעתם הפוליטית, היא למעשה אינהרנטית לשמאלנות שהוא מציע – אשכנזית, לא נגישה ומדירה.

צילום: cc by-marat beltser
חדר מדרגות תל אביבי בשש בבוקר. ל׳אשכנזיות׳ לעולם לא יהיה מדור מיוחד. צילום: cc by-marat beltser

כך למשל, מדור ועדת המדרוג המופיע מדי שבוע במוסף הוא שעתוק מתמשך של הדרישה הזאת: אנו מתבשרים מה גבוה ומה נמוך, מה טוב ומה רע. על קוראי ״הארץ״ להתחייב לעולם תרבותי לצד דעתו הפוליטית; מי שלא מכיר דבר-מה שהוגדר כטוב וגבוה או לחילופין מחבב דבר שהוגדר כרע ונמוך צריך לעשות בדק בית, לנסות להבין מדוע העדפותיו התרבותיות אינן מתיישרות לפי דעתו הפוליטית. ישנה גם הפינה הקבועה בה נשאלים הקוראים 20 שאלות, שמבטאות ידע אינטלקטואלי קלאסי כללי. לעתים, על מנת לסמן את גבולות המשחק, מופיעה שאלה שנוגעת לתרבות פופולרית, לדוגמא: מהיכן לקוח הציטוט ״יא ורדי איזו קציצה״? – שאלה שהייתי היחיד מבין חמישה שידע את התשובה אליה (וכך, אגב, העליתי את מאזני לתשובה אחת מתוך 20). זו כמובן שאלת צבע שכזאת, ובהתאמה להופעותיה הנדירות במקבץ השאלות, היא באמת לא בדיוק שאלה שבוחנת ידע כללי או אפילו ידע תרבותי, אלא שאלה נישתית, כזו שמספקת לפותרים סוג של מנוחה מהשאלות הרציניות באמת.

כותרת (שהשתנתה בעקבות ביקורות הקוראים), השבוע במדור הדעות.
כותרת (שהשתנתה בעקבות ביקורות הקוראים), השבוע במדור הדעות של ״הארץ״

ככל גוף מסחרי, גם המהדורה המודפסת של ״הארץ״ רוויה בפרסומות כחלק אינטגרלי המלווה את הקריאה; דרך הפרסומות השונות ניתן לאפיין קהל קוראים של עיתון, וכן את האופן שבו המערכת מבינה ומדמיינת את הקהל שלה. במקרה של ״הארץ״, הקהל מובן ככזה שיהיה מעוניין בכרטיסים לפילהרמונית, בתערוכה של טרטקובר או בצאתו של ״החדש״ של סופרים וסופרות מסוימים. אני עצמי לא יודע מי זה טרטקובר, כנראה שלעולם לא אלך לפילהרמונית ואין לי מושג מה ״החדש״ של סופרים שלא ממש שמעתי עליהם. אני עדיין שמאלני, אבל אני פשוט לא אתם, וגם לא רוצה בזה. על-פי הפרסומות ב״הארץ״, ניתן לחשוב כי אנשיו שכחו לרגע אחד ארוך שברוב הארץ – לא העיתון, אלא זו האמיתית – ההגמוניה האירופית-אשכנזית היא קצת פאסה. עבור העיתון, העולם התרבותי שמיוצג בו נתפס כעניין שקוף ואקסיומטי, בעוד השאר מתוארים כתופעות או כנישות בחברה הישראלית.

עם זאת, בשונה מעיתונים רבים, אי אפשר להגיד ש״הארץ״ מדיר ייצוג מזרחי: בעמודי הדעות ובמוסף גלריה ישנו עיסוק, לעתים נרחב, בתרבות מזרחית ובשאלות וסוגיות סביב המאבק המזרחי. כך למשל, ל׳מזרחיות׳ מוקדש מדור ייחודי שנקרא ״מזרחית מדוברת״, אותו כותבת אינס אליאס. זה מדור שאני נהנה ממנו ומקפיד לקראו. ובכל זאת, בכל פעם אני תוהה על שמו – ״מזרחית מדוברת״ – בעל ההקשר הברור כל-כך ל״ערבית מדוברת״. אני מבין מכך שהמזרחיות, אם כן, היא כמו שפה עממית אך בכל זאת זרה, והמדור תפקידו לדבר אותה (מיותר לציין של׳אשכנזיות׳ לעולם לא יהיה מדור, ואם היה אחד כזה, לבטח לא היה נקרא ״אשכנזית מדוברת״). העולם האשכנזי-אליטיסטי שקוף בעיני עורכי העיתון, הוא המובן והברור, והוא גם הכלל. הוא מופיע במהדורה המודפסת על דפי החדשות, במרבית מאמרי הדעה וכמובן שהפרסומות בין לבין הן שלוחותיו המסחריות. מנגד, שאר התכנים – למשל כתבות על מצרים, מוזיקה ערבית-אפריקאית או פוליטיקה מזרחית – יקבלו אמנם במה, אך תמיד כמושא לדיון, כעולם שיש לנתח ולחקור.

דרך אלמנטים נלווים לתוכן המהותי, מתחדד לקוראים חדשים ושונים שגילו עניין בעיתון כי הם לא נמצאים בבית. כי אם באמת ברצונם להשתייך לשמאל הפוליטי בישראל – עליהם להשתנות במובנים רחבים הרבה יותר. השמאל הישראלי לא מסתפק בגיבוש דעה פוליטית איתנה או אפילו בתחושה שהצדק עימו. הוא מאוהב ברצון להרגיש צודק ומוסרי, אבל לבד, כצדיקים בסדום. אכן, השמאל הישראלי נמצא לבד, מקושש קולות ונואש לחיבוק מזרחי-עממי בזמן שהוא זועק את נרדפותו. למרות מופעים אפולוגטיים ומביכים למדי פה ושם, מחנה השמאל על ייצוגיו השונים לא באמת מרגיש שטעה בדרך. ואולי הוא לא באמת מתוסכל מחוסר היכולת הקבוע והמתמשך לסחוף אחריו המוני מצביעים ומצביעות – שכן רק כך יישארו אנשיו אקסקלוסיביים בנאורותם, מעין גיבורים טראגיים של ההיסטוריה; משכילים, אנשי רוח וליברלים שיצאו מן המערה אך לא הצליחו להוציא את ההמון איתם; רק כך, הם לא יצטרכו לקבל על עצמם ישראליות משותפת ושוויונית של ממש – עממית וצודקת, המונית ונאורה.

הכותב הוא סטודנט שנה ב׳ בחוג להיסטוריה ומזרח תיכון באוניברסיטת תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

להגיב על חזי לבטל

 

  1. רחמן חיים

    לצערי אלה הקוראים לעצמם מחנה השמאל ואינם רואים את המזרחים ממטר אחד, הם הגזענים הכי גרועים כי גזענותם מוסתרת.

  2. דני

    אני חייב להגיד שאתה קצת אבסורדי. לקחת מדור שטותי וטריויאלי כמו ועדת מדרוג והפכת את זה להנחיה של הקומיסרים מלמעלה לגבי הטעמים התרבותיים הנדרשים ממך? אתה רציני? לגבי סוג המודעות המופיע בעיתון, שזה בהחלט לא רק מודעות לקונצרטים בפילהרמונית כי אחרת הארץ היה קורס מזמן, אתה שוכח שמי שמחליט איזה פרסומות יופיעו זה המפרסמים, לא העיתון. אל תדאג, אם המפיק של אייל גולן ירצה לפרסם שם מודעה של עמוד לקונצרט של גולן, לא תהיה לו בעיה. כל ההסתכלות לפיה אם העיתון לא משקף במאה אחוז את התכנים שאתה מכיר או מצפה שישקף, אז משהו בו לא בסדר, היא ילדותית. דרך אגב, קבל עדכון, אתה יכול להיות שמאלני טוב גם בלי לקרוא את הארץ. וקבל עוד עדכון, לא כל ביטוי של תרבות חייב להיות עממי והמוני, יכולה להיות גם תרבות גבוהה, והארץ יחסית לעיתונים אחרים, בכל זאת משקף תרבות כזו קצת יותר, וזה טוב. אתה מוקף לחלוטין בתרבות המונית ועממית, ותרבות גבוהה יש די מעט. אני מסכים אבל שהארץ משדר עמדה די אחידה בנושאים מסויימים לפחות, עם מעין תחושה של הלנו אתה או לצרינו. אבל אני למשל, למרות סלידתי מחלק גדול מהעמדות האנטי ישראליות על סף אנטישמיות לפעמים הדוחות והאדיוטיות של רבים מהכותבים שם, וגם לרטוריקה המעצבנת של נושאי דגל "המאבק המזרחי" הכוזב ברובו, בכל זאת נהנה חלקית לפחות לקרוא את הארץ. שוק התקשורת הישראלי יהיה עוד יותר עלוב בלעדיו.

  3. חזי

    אבל העוקץ, אתם "ועדת המדרוג".

  4. איזה גורן

    מפגש אחד עם משפחה מרוקאית הוביל אותי להיכרויות נוספות וליחסים חיוביים עם עוד ועוד מבני העדה הזאת.
    כך שכאשר אחת מבנות משפחתי (אשכנזית טהורה!!) באה בברית נישואין עם בן העדה המרוקאית שמחתי לקבלו כבן משפחה וכחבר.
    נהנינתי מהבישולים האותנטיים של אמו החביבה, בשלנית מעולה, ומן המפגשים שופעי השמחה והחביבות עם שאר בני משפחתו.
    ועם כל זאת אני סבור כי עולי מרוקו כמו שאר העולים מארצות המזרח שגו ושוגים ביחסם אל השמאל האמיתי ואל ה"שמאל" הליברלי, מאז הגיעם אל המדינה זה אך נולדה ובטפחם את האיבה הזו עד היום.
    בידי ( כמי בידי נוספים בני גילי!) להצהיר ברורות ונחרצות. הממשלות בישראל, למן קום המדינה ועד להחלפתן בידי הימין, לא התנכלו ולא התנכרו לעולים מארצות המזרח. העברתם למחנות מעבר שהוקמו מאוהלים הייתה הכרח ומסיבה פשוטה, אם כי עצובה, גלי העולים אשק הגיעו ארצה מיד עם קום המדינה היו פליטי מחנות המוות מאירופה. האפשרויות המידיות להעניק להם מחסות היו הבתים שננטשו על ידי התושבים הערבים. כך, שכאשר החלו להגיע עולי מרוקו, תוניס, אלג'יר, עיראק וכ"ו, לא נותרו עוד בתי אבן ריקים והברירה אשר נותרה הייתה אוהלים, או לא כלום.
    מסתבר מכך שאם מפא"י ומפ"ם היו מאבדים אז את השלטון, או מפנים אותו מרצונם והימין,תחת בגין, היה בא במקומם, קרוב לוודאי כי האיבה והשנאה היו מופנים כיום אל הימין וכי השקפותיהם וועמדותיהם של בני עדות המזרח, היו משנים חינוך, אוריינטציה פוליטית ועמדה חברתית ונקל לשער שאז אף חייל מורעל פוליטית לא היה יורה למוות באדם פצוע.

    1. עודד

      לאיזה גורן, אין צורך להידרש כלל לטעויות ההסטוריות בהודעה שלך. השבחים ל״בישולים״ ולאוירה ״השמחה והידידותית״ של משפחתך המרוקאית הם ראיה לכך, שהכותב צודק. עשרות שנים לאחר שהוקמה המדינה האשכנזית אנחנו עדיין בעידן ״המשפחה המרוקאית החמימה עם האמא שיןדעת לבשל אוכל טוב״.

      1. דפנה

        אבל אלה שמטפחים את הגישה הזו הם דווקא המרוקאים. והם גם טורחים להדגיש כי הם מהווים תמונת ראי של האשכנזים, שהם "כידוע" אנשים קרים, לא יודעים לחבק, לא יודעים לבשל, וכמובן קמצנים גמורים.

  5. אלברט שמש

    כתבת יפה . המאמר השבוע של דמיטרי שומסקי היה מרגיז וחצוף . נראה שהמזרחים משמשים קבוצה שניתן לבוז לה בתקשורת וב"הארץ" להדביק לה סטיגמות ולחנך את הציבור על גבה . כמובן שהישראלי המכוער הוא המזרחי ואם הוא מתועד כמו ב"טיסת השוקולד" או ב"מקללת בטרמפולינה" התקשורת שמוחזקת בידיים לא מזרחיות תדאג להמשיך את הקו הפסיכולוגי והתדמית מקום המדינה שהמזרחי נחות ומתנהג בברבריות . התנהגות ברברית של לא מזרחים "משום מה" לא מתועדת ולא משודרת . את האנשים בטיסת השוקולד ובטרמפולינה (אני לא מצדיק התנהגות כזאת) הביאו לידי בכי אחרי לינץ' תקשורתי מאסיבי(אותו לינץ' כמו במקרה של אזריה). "נערים התפרעו בקפריסין" כותרת בynet ואז תוך שעתיים (מוזר,מעלה חשד שיש משרדי פרסום שעוסקים בכך) היו 800 תגובות בגנות החינוך המזרחי . אח"כ כשהתברר שאלה "בני טובים" דאגו להעלים מייד את הידיעה .