string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הייתי עבד שמרד, כמו רבים אחרים

ראיון חריף עם האינטלקטואל הסורי מתנגד המשטר יאסין אל-חאג' סאלח, על התקוממות, על אלה שמדברים הרבה על מאבקים מבלי להיאבק בעצמם, על קומוניסטים מזדקנים צייתנים ועל ״מומחים״ הטוענים שהתמיכה במשטר אסד היא הרע במיעוטו
עמראן פארוז

יאסין אל-חאג' סאלח (יליד ראקה 1961) הוא אינטלקטואל וסופר סורי, גולה פוליטי שנמלט לאיסטנבול לאחר 16 שנים בכלא הסורי. הוא כותב על נושאים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים הקשורים לסוריה, למזרח התיכון ולעולם המערבי.

*

נכלאת על ידי משטר אסד למשך 16 שנה בשל חברותך במפלגה הקומוניסטית הסורית. האם תוכל לתאר מה קרה לך אז?

המפלגה הקומוניסטית הסורית התפצלה לשניים ב-1972, בגלל סוגיות הקשורות לעצמאות או אי עצמאות מברית המועצות, הבנת המצב הסורי, מרכזיות פלסטין והאיחוד הערבי וכן משטר אסד. אני הצטרפתי לחלק שהיה עצמאי מברה"מ, קיצוני יותר כלפי ישראל ופרו-איחוד ערבי. זה היה דיון פעיל באותו זמן, שהתעורר בעקבות התבוסה המשפילה שספגו סוריה, מצרים והפלסטינים מידי ישראל. החלק השני של המפלגה היה צייתני לאיחוד הסובייטי, קיבל את גישתו למאבק הישראלי-ערבי ויישר את עצמו בהתאם למשטר. הם נקראו ה״בקדשיסטים״, בעקבות ח'אלד בקדש, שהיה המנהיג הנבחר של המפלגה הסורית הקומוניסטית מאז שנות הארבעים המוקדמות. הוא שמר על מיקומו במפלגה עד מותו בשנות התשעים, הוחלף על ידי אלמנתו וויסאל פרחה, וכשהיא הלכה לעולמה, בנם עמאר הפך למזכיר הכללי של המפלגה. הוא עדיין חבר בהנהגת המפלגה, הקמלה והולכת תחת משטרו של אסד. בקדשיזם פירושו צייתנות עיוורת, כפיפות, היעדר ביקורתיות ומיחזור השיח הריק על הקונספירציה האימפריאליסטית, משבר הקפיטליזם ויציבות ארצנו. הבקדשיסטים היו אלה שדיברו הרבה מאוד על מאבק מבלי באמת להשתתף בו או לסכן שום דבר בעצמם.

הפלג המפלגתי בו אני הייתי חבר שימש כאופוזיציה רדיקלית לבקדשיסטים, ויזם צורות רבות ומגוונות של התנגדות למשטר (בין היתר הקמת ארגוני עובדים מקצועיים, פעילות סטודנטיאלית, מיליטנטים קומוניסטים, מיליטנטים איסלאמיסטים). התשתית האידיאולוגית של האופוזיציה הזאת התמקדה בדמוקרטיה ובמהפכה דמוקרטית לאומית. גורם נוסף שהיה ברקע הוא הפתיחות שלנו ברמה התרבותית לתנועות סוריות וערביות שהאמינו בחשיבה ביקורתית, הערכה מחודשת של רעיונות דמוקרטיים, חירות ותרבות. כל זאת, כמובן, בניגוד לשיחים אידיאולוגים צרים. התהליך הזה נעצר באלימות ב-1980 כשמאות מאיתנו נעצרו ועונו ואלה שנותרו חופשיים ברחו מסוריה או ירדו למחתרת לשני עשורים ויותר. אני הייתי סטודנט לרפואה ולקחתי חלק פעיל בשיח הפוליטי באוניברסיטת חאלב כשנעצרתי. צריך להבהיר נקודה אחת: רוסקנו כמפלגה משום שהיינו פעילים בהתנגדות למשטר, לא מפני שהיינו קומוניסטים. אנשים הם בסדר מבחינת הממסד, בלי קשר להעדפות האידיאולוגיות שלהם (קומוניסטים, איסלאמיסטים, לאומנים ערבים או כורדים), כל עוד הם צייתנים. כשהם נעשים בלתי צייתניים באופן ציבורי, הם ירוסקו באופן נחרץ, בלי שום קשר לאופן שבו הם מגדירים את עצמם.

אני הייתי עבד שמרד, אך מעולם לא עלה בדעתי שאכלא ל-16 שנה. הובאתי בפני ביהמ״ש רק ב-1992, 11 שנה לאחר שנעצרתי. הועברתי לכלא תדמור, המקום האיום ביותר על כדור הארץ. המהפכה שלי פרצה בכלא, והיא היתה מלחמה אזרחית

הערך הגבוה ביותר במשטר חאפז אלאסד היה כוח, כוח מוחלט המופעל על כל האוכלוסייה בסוריה – ומסביבה: לבנון ופלסטין כשיתאפשר – ושעתיד להימשך לנצח. לפיכך, הפשע החמור ביותר היה להתנגד למשטר הזה של עבדות פוליטית. אני הייתי עבד שמרד, כמו רבים אחרים. מעולם לא עלה בדעתי שאכלא למשך 16 שנה. הובאתי בפני בית המשפט רק ב-1992, 11 שנים וארבעה חודשים לאחר שנעצרתי. נידונתי ל-15 שנים, אבל נשארתי רק עוד שנה אחת והועברתי לכלא העינויים תדמור, המקום האיום ביותר על פני כדור הארץ בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים. אני משער שכל זה מספק איזושהי התרשמות על המדינה האסדית.

אצלנו אומרים, מה שלא הורג – מחשל. אני לא נהרגתי, אבל החוויה המעצבת הזו של מאבק עיקש שינתה אותי באופן יסודי. שינוי לא מתרחש בלי מהפכה. המהפכה שלי פרצה בכלא, והיא הייתה מלחמה אזרחית, אכזרית כמו רוב המהפכות.

בהתחשב במה שקרה לך, האם אתה לא מופתע מכך שאנשים רבים – בייחוד במערב – חוגגים את משטרו של בשאר אלאסד ומגנים עליו בשל החילוניות שלו ובשל האופן שבו הוא מטפל במיעוטים?

משטר אסד הוא לא משטר חילוני, אלא כת קנאית וביטחוניסטית. בכל מה שנוגע לעולם המוסלמי, המערב נוטה לאמץ את מה שאני מכנה חילוניות האנטינגטונית (Huntingtonian secularism), המגדירה חילוניות באופן שטחי כשכל תכליתה היא להיות נגד האסלאם, מנותקת לחלוטין מפוליטיקה, משאלות של חברה וכלכלה ומזכויות אדם. רוב האנשים במערב לא יודעים כלום על סוריה. רוב הכיסוי העיתונאי של סוריה נעשה באופן שטחי המציג את אסד בחליפותיו היקרות, את אשתו האלגנטית, מתייחס להשתייכותו למיעוט העלאווי, כלומר לזה שצריך להיות מוגן מפני הרוב הסוני. לעתים קרובות הדיווחים התקשורתיים הללו נגועים באיסלאמופוביה. כל זה מקל על רבים להזדהות עם המשטר הבריוני הזה ולא עם האזרחים הבלתי נראים שלו, שהיו שקופים במשך עשורים ועכשיו מתקוממים נגדו.

יאסין אל-חאג' סאלח
יאסין אל-חאג' סאלח. ״אני לא נהרגתי, אבל החוויה המעצבת הזו של מאבק עיקש שינתה אותי באופן יסודי״

בעומק הגניאולוגיה של הגנה על מיעוטים או זכויות מיעוטים טמונים הכוחות הקולוניאליים, שיחים ופרקטיקות מתקופת האימפריאליזם המערבי, זמן שבו התעוררה "שאלת המזרח" בחצי השני של המאה ה-19. לפי השיח הקולוניאלי, המיעוטים במזרח מאוימים על ידי הרוב המוסלמי ואילו כוחות הנאורות המערביים הם מגניהם ומציליהם מפני שליטיהם העריצים המייצגים את הרוב המוסלמי. המערביים הם גם המושיעים של נשות האסלאם והמזרח מפני הגברים המזרחיים והמוסלמים. באופן הזה צרפת "הגנה" על המרונים בלבנון, רוסיה הגנה על הנוצרים האורתודוכסים, אנגליה על הדרוזים וכדומה. העובדות האלה לא זכו להכרה מספקת ולביקורת במערב. השנאה המשתמעת של האסלאם והמוסלמים, למשל כפי שהיא באה לידי ביטוי בצווים הנשיאותיים של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בשבוע הראשון לכהונתו, עוברת בהתעלמות יחסית, והתפקיד שהשנאה הזו ממלאת בטיפוח הקנאות הכיתתית מוכחש לאורך ההיסטוריה.

ההנחה העומדת בבסיס השיח הזה היא שהרוב התרבותי או הדתי הוא הרוב הפוליטי. זוהי טעות יסודית וטעות כפולה במקרה של סוריה בחצי המאה האחרונה. השליטים ונושאי התפקידים במשטר הם מכת אחת, הנהנית מאפליה ברורה בזרועות הביטחון ובכוחות הצבאיים. בשש השנים האחרונות, רוב הנעצרים, המעונים, ההרוגים, העקורים, שעריהם ושכונותיהם נחרבות, נמנים עם הרוב הסוני. למרות זאת, החשיבה הדוגמטית על הגנת המיעוטים עדיין דבקה במערב. החידוש היחידי בשנים האחרונות הוא שהרוב המרושע אינו המוסלמים בכללותם אלא המוסלמים הסונים, מה שמאפשר את הרחבת תיזת ההגנה על מיעוטים גם כלפי הכורדים, העלאווים, כשרוסיה משמשת כמנצחת הגדולה על הגנת המיעוטים, בהסכמה מפורשת או סמויה של רבים במערב.

בשאר אלאסד. צילום: cc by-Annette Dubois
"בעומק הגניאולוגיה של הגנה על מיעוטים או זכויות מיעוטים טמונים הכוחות הקולוניאליים". צילום: cc by-Annette Dubois

מה דעתך על עמדות השמאל במערב ביחס למהפכה הסורית?

נראה שיש להם בקדשיסטים משלהם במערב, אלה שמדברים הרבה על מאבקים מבלי להיאבק בעצמם, מנותקים באופן מוחלט מסבל אנושי ונעדרי ענווה שהייתה יכולה לעזור להם להקשיב לאחרים, ללמוד מאחרים ולהזדהות עם אחרים. הבקדשיסטים המקומיים שלנו איבדו כל עקבות של רצון פוליטי עצמאי במהלך 44 השנים האחרונות בהן קיימו ברית הדוקה עם משטר אסד. הם מהווים חלק מרשת בינלאומית של קומוניסטים הנפגשים בדמשק ובבירות אחרות, נהנים מחופש תנועה בזכות נאמנותם העיוורת לאליטה השלטונית. אנחנו נהגנו לתעב את הבקדשיסטים שלנו בשל צייתנותם, לקותם האידיאולוגית והנכונות שלהם לעמוד מנגד לסבל של בני עמנו. הם הפכו לסמל חי של בובות קומוניסטיות שמנהיגיהן המזדקנים חיים בלב הבירה באין מעש, מלבד התקפות ריקות על האימפריאליזם. אבל ביצענו טעות חמורה כשלא הערכנו נכונה את כוחם.

השנאה כלפי האסלאם, כפי שהיא באה לידי ביטוי בצווים הנשיאותיים של טראמפ בשבוע הראשון לכהונתו, עוברת בהתעלמות יחסית, והתפקיד שהיא ממלאה בטיפוח הקנאות הכיתתית מוכחש לאורך ההיסטוריה

בזמן שהיינו עסוקים בלשבח את עצמנו על הכנות, הצניעות, היצירתיות שלנו, היינו תחת פיקוח מודיעיני, מופרדים מפעילים צעירים, נטולי דרכונים ואפשרות לפגוש אקטיביסטים או אינטלקטואלים מארצות אחרות, בעוד שהמשטר ומשרתיו הנאמנים שלטו ללא מצרים בעם וסיפרו לכוחות האימפריאליים שהם מהווים חומה בצורה נגד הטרור המקנן בקרב נתיניהם, לשמאלנים בעולם המערבי שהם מהווים חומה בצורה נגד האימפריאליזם, ולאוכלוסייה האזרחית בסוריה – שכולנו צריכים להתייצב מאוחדים מאחורי מנהיגנו ההיסטורי נגד המזימות של המערב. המדינה הייתה עבורנו כלא בלתי מנוצח, בעוד שעבור אסדיסטים ומשרתיהם היה העולם פתוח. עכשיו אנחנו משלמים מחיר כבד על הנאיביות שלנו.

הוכיתי בהלם כאשר השמאל המערבי צופף שורות עם המשטר הברוטלי והמושחת – שההיסטוריה שלו בחצי המאה האחרונה היא היסטוריה של יצירת מעמד טורף, אשר מנצל את הסורים המנושלים והבלתי מוגנים וסוחט את המשאבים הציבוריים של המדינה תוך הפקדת מיליארדים בבנקים זרים. הם הרי יודעים שאסד שלט בסוריה ב-30 שנים האחרונות – הלא כן? הם יודעים שסוריה תחתיו הפכה למונרכיה שושלתית הנשלטת על ידי משפחת אסד – הלא כן? הם יודעים שזוהי מעילה איטית בכל הרעיון של רפובליקה – הלא כן? למה הם מעולם לא אמרו על כך מלה? חשבתי שאנחנו שמאלנים הפעילים במאבק דמוקרטי במדינתנו, ושנזכה לתמיכה משמאלנים במדינות דמוקרטיות יותר. אבל אנחנו לא.

סיבה אחת למצב המוזר הזה, היא שרוב אלו המגדירים עצמם כאנטי-אימפריאליסטים בתוך המרכז האימפריאלי נוטים לייחס את המאבק שלנו לתוכנית להפלת המשטר מטעם האמריקאים. הבורות המכובדת שלהם לגבי סוריה, לגבי ההיסטוריה המודרנית והעכשווית שלה, החברה והחיים הפוליטיים בה, הכלכלה… כל זאת עושה אותנו אפילו יותר שקופים בעבורם, וגורם להם להיות אפילו יותר נועזים בהנחה שלהם שמאחורי מה שקורה בסוריה עומד האימפריאליזם. אבל שינוי המשטר בסוריה היה למעשה היוזמה שלנו, הסורים, אנחנו אלה שרצינו להיפטר מהשלטון הברברי, בהקשר הידוע של ״האביב הערבי״. האמנם הם לא יודעים זאת? אולי הם יודעים, אבל קשה להם להכיר בכך שיש לנו מוטיבציות פוליטיות, שאנחנו מסוגלים לחולל מהפכות, ושאנחנו שואפים לחירות ולשוויון.

צילום: cc by-Alec Perkins
"צריך להיעשות שינוי פרדיגמטי, שיתעלה מעל הדואליות המושרשת בין ימין לשמאל. בכל הנוגע לסוריה ולאיסלאם, אני כמעט ולא רואה את ההבדל". צילום: cc by-Alec Perkins

לעתים קרובות נדמה שגם לשמאל יש תפיסה שגויה לגבי סוריה.

רוב השמאלנים לא יודעים כמעט כלום על סוריה. שינוי המשטר היה היוזמה שלנו, הסורים, אנחנו אלה שרצינו להיפטר מהשלטון הברברי. אולי פשוט קשה להם להכיר בכך שיש לנו מוטיבציות פוליטיות, שאנחנו מסוגלים לחולל מהפכות

זה נכון מאוד. כמו שאמרתי, רוב השמאלנים לא יודעים כמעט כלום על סוריה, והמעט שהם יודעים שגוי לחלוטין או רווי בטעויות עומק. אפשר להבין את זה, אבל קשה לסלוח על זה. כמו במקרה של הבקדשיסטים, השיח של האנטי-אימפריאליזם עבר משדה של ניתוח ופוליטיקה למישור של זהות: מושגים הפכו לסמלים, ביטויים לשוניים שאומרים לך מי אתה ולא מה אתה עושה או איך להציע הבנה טובה יותר של העולם. אז כאשר אתה מדבר על המאבק נגד האימפריאליזם, זה לא אומר בשום אופן שאתה עושה דבר מה ש״יעצבן״ את האימפריאליזם. זה רק אומר שאתה מחבב את הפוזה הזאת ושייך לקבוצה דומה של אנשים. ונדמה שאותם אימפריאליסטים בבית הלבן, בפנטאגון, בוול סטריט, לא שמים קצוץ עליך ועל עולמך הסוליפסיסטי האנטי-אימפריאלי.

ואולם, אני חושב שהשמאל המסורתי בכל רחבי העולם נכשל בהבאת ניתוח אותנטי בנוגע לסוריה, למזרח התיכון, לאיסלאם הניהיליסטי, לשאלה האיסלאמית ולמצבו של העולם כיום. הם לא מודעים לצורך הדחוף בגישות חדשות הנוגעות לסוגיות הללו ולסוגיות רבות אחרות. המלה שמגדירה נכון את המצב היא ״משבר״. והוא הולך ומעמיק. בשל כך אני חושב שצריך להיעשות שינוי פרדיגמטי, שיתעלה מעל הדואליות המושרשת בין ימין לשמאל. בכל הנוגע לסוריה ולאיסלאם, אני כמעט ולא רואה את ההבדל.

באחרונה, המשטר כבש מחדש את חאלב. הנרטיבים שמלווים את המהלך שונים מאד: אחד מדבר על ג׳נוסייד ורצח המונים בידי המשטר ובני בריתו. השני, על שחרור העיר מידי ה״טרוריסטים״. איזה הוא, בעיניך, ״הצד הנכון של ההיסטוריה״?

הביטוי ״הצד הנכון של ההיסטוריה״ מחריד בעיני. מי הם אותם מלאכים אשר רוכנים מעל ההיסטוריה עם כנפיהם השבריריות על מנת לומר: זהו הצד הנכון וזהו הצד השגוי של ההיסטוריה? ג׳נוסייד הוא ביטוי עוצמתי ויש להשתמש בו בזהירות. לגיטימי יותר להשתמש בו בהקשר למהלך מתמשך של עינויים, הרג, הפצצות ועקירת אוכלוסיות בשש השנים האחרונות. מה שקרה בחלב הוא אירוע אחד בתוך רצף התרחשויות ארוך. אלו שנעקרו הם בעיקר אוכלוסייה מקומית ואלו שכבשו מחדש את העיר הם זרים: צבא המשטר המתמחה בביזת השכונות או הערים בהן הוא נמצא, ומיליציות לבנוניות ועיראקיות-שיעיות. בחסות ההפצצות של רוסיה האימפריאלסטית שהפכו את זה לאפשרי בעבורם. זהו כיבוש מחדש.

ג׳בהת אל נוסרא היו קבוצה אחת שנלחמה במזרח חאלב, ונראה שחבריה היו הראשונים לעזוב על האוטובוסים הירוקים. אבל הרשה לי לומר לך שהמונח הזה, ״טרוריסט״, הוא מכשול בהבנת כל מה שנוגע לסוריה, לניהיליזם איסלאמי ולשאלה האיסלאמית. זו אינה רק בעיה של האיסלאם – זו בעיה גלובלית ויש להתעמת איתה באופן הזה.

חאלב אינה רק נקודת ציון במאבק הסורי, זהו ניצחון של כוח ברוטלי ופוליטיקה של כוחנות, כאשר המובסים הם העניים והחלשים ביותר בסוריה ובכל העולם. עתיד העולם אחרי חאלב הינו עגום.

צילום: עמוד הפייסבוק Aleppo evacuation monitoring, 15.12.2016
״בתודעה הקולקטיבית של הסורים ריחף הרעיון ש׳העולם׳ לא ייתן להם להיהרג כמו לפני שלושים שנה״. צילום: עמוד הפייסבוק Aleppo evacuation monitoring

האם תהיה זו טעות להניח שקבוצות קיצוניות שולטות במרד כעת? כיצד זה התאפשר?

זו מציאות שהתפתחה במשך שנים. על מנת להבין אותה טוב יותר, עלינו להביט מקרוב על ההתרחשויות בסוריה לאחר המהפכה במקום על הזהויות הנתונות שקדמו לקיומם של הארגונים המפותחים. אני מניח שזוהי השיטה שמהפכנים מאמצים. המהפכה החלה בהפגנות שקטות שנמשכו כמה חודשים, ונתקלו אך ורק בכוח מצדו של המשטר ממש מן ההתחלה. המפגינים הסורים ביקשו ״הגנה בינלאומית״ בספטמבר 2011, כמעט שישה חודשים לאחר המהפכה. בתודעה הקולקטיבית של הסורים ריחף באותו זמן הרעיון ש״העולם״ לא ייתן להם להיהרג כמו לפני שלושים שנה – כאשר 20-30 אלף סורים נהרגו בטבח חמה ב-1982. מאחורי האשליה הזאת עמדו בין ביתר הרטוריקה הדמוקרטית שליוותה את הנרטיב של ההתערבות ביוגוסלביה לשעבר ב-1998, בעיראק ב-2003 ובלוב ב-2011. רג׳פ טייפ ארדואן, אז ראש ממשלת טורקיה, אמר שלא תהיה עוד חמה בסוריה, וחשב בטעות שהאמריקאים מאחוריו.

ובכן, ההגנה הבינלאומית מעולם לא הגיעה. ההתנגדות החמושה עלתה, ואנשים חשופים שאיבדו אמון בעולם סמכו כעת על כלי נשק ואמונתם הדתית התחזקה. הדינמיקה של רדיקליזציה, מיליטריזציה ואיסלאמיזציה הופעלה. זה אומר שאנשים הפכו לקיצוניים בזמן קצר. אתה הופך דתי, בזמן שבעבר לא היית אפילו שומר מצוות. אתה נושא נשק כעת, בעוד שבעבר היית חקלאי או סטודנט או מובטל. אבל אתה כבר איסלאמיסט קיצוני, אתה מוצא את עצמך בסביבה יותר טבעית. עיראק תיפקדה כמו מעבדה, שבה משטרו של אסד עזר לייצר את האנזימים האלה. מעבדה נוספת היתה בתי הכלא של העינויים בסיידנאיא, מהם שיחרר המשטר ג׳יהאדיסטים פחות משלושה חודשים לאחר פרוץ המהפכה.

פקטור נוסף – מלבד הדינמיקה של ההקצנה והגרעין הג׳יהאדיסטי הקיים שהגיע בעיקר מעיראק – הגיע ממקום אחר: מדינות שרווחיהן נשענים על השכרת הנפט שלהן (rentier states, בעיקר ערב הסעודית וקטאר) והרשתות הסלאפיות במפרץ. מדינות אלה, אסור לשכוח, מעורבות במערכות הביטחון הלאומי האמריקאית. ההון מרווחי הנפט העניק להתארגנויות הצבאיות עצמאות מהקהילות המקומיות, שבתוכן הן צמחו, והן הפכו שקועות יותר באידיאולוגיה הדתית. האופציה הסלאפית לא יכולה להצטמצם לאפקט הווהביסטי, שיובא מערב הסעודית. היא קשורה לגלובליזציה המוקדמת של האיסלאם במקרה המבחן האפגני בשנות השמונים (עם תמיכה אמריקאית משמעותית באותו הזמן) ולהגמוניה ההדרגתית של מה שאני מכנה הפרדיגמה הג׳יהאדית סלאפית.

המונח הזה, ״טרוריסט״, הוא מכשול בהבנת כל מה שנוגע לסוריה ולשאלה האיסלאמית. זו לא רק בעיה של האיסלאם – זו בעיה גלובלית ויש להתעמת איתה באופן הזה. חאלב אינה רק נקודת ציון במאבק הסורי, זהו ניצחון של פוליטיקה של כוחנות, כאשר המובסים הם החלשים ביותר. עתיד העולם אחרי חאלב עגום

אי אפשר לחשוב על האחרונה בנפרד מהמצב הפוליטי והחברתי במזרח התיכון, שבו האמריקאים והישראלים הינם הריבון. באופן סכמטי, האחים המוסלמים הם התצורה האיסלאמית לפני הגלובליזציה (1980 ואילך), בתקופה שבה המדינות שלנו היו עצמאיות למשך דור ואף יותר, ונשלטו על ידי דיקטטורות לאומיות. הג׳יהאדיסטים הסלאפים הם התצורה האיסלאמית של הגלובליזציה והשינוי הניאו-סולטני (Neo Sultanic) במדינות רבות – כאשר סוריה היא חיל החלוץ של הרגרסיה הזאת. הישות הניאו-סולטנית היא ישות מדאיגה שאינה מאפשרת פוליטיקה. זוהי הסביבה האידיאלית בעבור הג׳יהאדיסטים הסלאפים, המרוויחים ממצבי מלחמה.

נראה שמשטרו של אסד אימץ את הטיעון המערבי של "מלחמה בטרור". למעשה, רוסיה ואיראן עושות את אותו הדבר. למה נוטים לבקר פחות את הגישה הזו?

יש קונצנזוס עולמי נגד המופעים האיסלאמיים של טרור, עד כדי שאפשר לחשוב שטרור הוא התשוקה המודחקת של העולם ושהאיסלאמיסטים הם האויב הנחשק בעבור רבים, אף על פי שמדובר בסיבות שונות. המאחד בין כולם הוא אותו אויב שהם כה נאחזים בו, במטרה למנוע שינוי ולטפח יציבות.

אותה סולטנות מבית אסד השואפת להישאר בשלטון לנצח מצאה כי הצטרפות למלחמה בטרור עשויה לקרב אותה למטרה זו. הרוסים חושקים באותו האויב על מנת לחזק את מעמדם הבינ״ל וככיסוי למלחמתם במורדים, וניתן לראות כי בפועל הם עשו מעט מאוד נגד דאעש. איראן זקוקה לדאעש כדי להצטרף לקונצנזוס הבינ״ל, ככיסוי לתוכניות שלה ביחס לעיראק, סוריה ולבנון. גזענים לבנים זקוקים לדאעש כדי להצדיק את המדיניות הניאו-פאשיסטית שלהם. טרור היא מילת קסם וסיבה שמעניקה כוח לאופורטוניסטים רבים, אפילו רוצחים, ומאפשרת להם להיות חלק מקואליציה גלובלית בתקופות של שינוי עמוק בסדר העולמי. יש כעת צורך באמתלה הזאת של הטרור, לפני שהכוח החדש נוצר בבירור. זהו כיסוי טוב לעכשיו. אלה שמחובתם לחשוף את הכיסוי הם או בורים או צבועים או פשוט פחדנים. הם מפחדים להיות מותקפים על ידי אוהדים או טרולים בעמודי הדעות או אתרי האינטרנט.

לאחר מתקפת הגז. צילום: syriacivildefense.org
לאחר מתקפת הגז. ״תכלית האמיתית של המשטר היא להישאר בשלטון לנצח, מה שאומר: להנציח את ההווה״. צילום: syriacivildefense.org

מה אתה חושב על תפקידה של התקשורת ביחס למלחמה בסוריה? האם יש לך ביקורת כלפי האופן שבו המדיה – הן המיינסטרימית והן האלטרנטיבית – מסקרת את מה שקורה במדינה?

אני לא מומחה בנושא זה. תמיד העדפתי לדעת טוב יותר מה קורה באמת מאשר מה אנשים אומרים שקורה. אולם, בתקשורת בכלל יש מידה של קונצנזוס מקהה חושים לפיו אנחנו זקוקים לחיל חילוץ. תן לי להציע משהו שאולי יסביר את הקונצנזוס הזה. זוהי תוצאה רעועה של לא לדעת כמעט כלום על מה שמתחולל בסוריה, תיאור המאבק בסוריה כ״מסובך״ משום שאינו מציית לפשטנות של תעשיית ה-״Infotainment״ – שמזריקה לאנשים את המונח הזה לווריד במשך עשרות שנים, ומשאירה פתח רחב להזדהות, אי-הזדהות, והזדהות שגויות.

אלה הם תהליכים אפקטיביים ברמת הדימוי, הרשמים והסימבולים. הידע הופך למיותר. אלה שבאמת יודעים מה קורה בסוריה או מעוניינים לדעת, ויש רבים כאלה, עמדו כל העת לצד המאבק הסורי לשינוי או לפחות פיתחו הבנה מורכבת ובעלת ניואנסים שלו. אבל אני מקווה שדברים ישתנו בעקבות בחירתו של טראמפ. האיש טיפש, ריאקציוני וגזען. הוא מהווה איום גלובלי. יש להעמיד ומהר חזית עולמית רחבה נגדו ונגד תומכיו. אני חושב שרבים חשים כך.

כוחות חיצוניים רבים התערבו בסוריה, חלקם יותר וחלקם פחות. איך המאבק למען סוריה יכול להרוויח מכך?

ישנם שלושה מודלים להתערבות של כוחות זרים בסוריה: הראשון, הוא לנצל את המצב כדי להזמין מדינות ומיליציות מבחוץ לקחת חלק בחג ההרג, בייחוד בשלב השני של 2012 ולאחר מכן. ההתערבות האיראנית והרוסית הן דוגמה לכך. שחקנים לא מדינתיים כמו חיזבאללה ומיליציות שיעיות אחרות מעיראק ואפגניסטאן הן דוגמאות נוספות.

מודל נוסף הוא חדירתם של ג׳יהאדיסטים ממדינות רבות, בעיקר דרך הגבול עם טורקיה, על מנת להקים את ההתארגנויות שלהם – שלעתים נלחמות במשטר, אבל נלחמות באלו הנלחמים במשטר ובאוכלוסייה המקומית כל הזמן. המודל השלישי הוא האמריקאים והקואליציה שהם מובילים לכאורה במלחמה נגד דאעש, כאשר הם פועלים בעיקר בעיראק. המודל הזה קשור להתערבויות פוליטיות, דיפלומטיות ופיננסיות, שלוקחות חלק בעיצוב הטרגדיה הנוכחית במדינתנו. ההתערבות של טורקיה אינה שונה מזו של ארה״ב, בכך שהיא תוקפת את דאעש הטורקי – את ה-PYD הקורדית בעלת הקשרים הידועים ל-PKK בטורקיה, ומאחורי הקלעים עם טהראן ומשטר אסד.

ההתערבויות הללו הובילו למצב נורא במדינה. כסורי המחויב לשינוי בר קיימא בסוריה, אני יכול להציג גישה אחת או שתיים ביחס להתערבויות חיצוניות: או לא להתערב כלל, באופן ישיר או לא ישיר; או להתערב על פי החוק הבינלאומי על מנת להגן על מי שמרדו נגד המשטר האכזר וקיוו להגנה. מה שקורה הוא שיש הרבה גורמים מעורבים בסוריה, באופן שלא הגן על החלשים או החליש את בעלי הכוח; בריונים. התנועה האנטי-מלחמתית באה על סיפוקה כאשר הממשל האמריקאי לא מעניש את אסד לאחר ההתקפה בנשק כימי ב-2013, משהו שהממשל ממש לא רצה בו. התנועה התעלמה מהמלחמה האסדית, ומהתערבויות נוספות של אמריקאים ואחרים, שלמעשה שמרו על מכונת המלחמה של אסד מתקתקת. האם הם לא יודעים זאת? משורר ערבי אמר פעם: זהו אסון אם אינך יודע, וזה אפילו אסון גדול יותר לדעת!

האם אתה רואה עתיד לסוריה עם בשאר אלאסד?

לא. המשטר שירש מאביו מבוסס באופן שיטתי על שימור הכוח בידי משפחת אסד. התכלית האמיתית של המשטר היא להישאר בשלטון לנצח, מה שאומר: להנציח את ההווה. לכן הם מצויים במאבק מתמיד נגד שינוי ונגד העתיד. זה בדיוק מה שהמשטר עושה בשש השנים האחרונות: מלחמה גלויה בעתיד. הנצח מתקיים מתוך חזרה אינסופית. העתיד בלתי אפשרי.

בשאר הוא בובה וסוריה מצויה תחת כיבוש. המדינה מצויה במצב טראגי, משמשת כלי משחק בידיהם של משטר בריוני, איסלאמיסטים פאשיסטים וכוחות אימפריאליים. זה לא קשור יותר לאסד. הוא בסך הכול פרט שולי עכשיו.

האם עוד יש לך תקווה?

אני לא יכול להתייאש. הניסיון שלי בכלא לימד אותי לפתח עמדה רגשית שמאפשרת צוהר לתקווה. תקווה כרוכה בשינוי, שינוי של רעיונות, פרספקטיבה, שינוי עצמי ושינוי העולם. אתה חייב להשתנות בעצמך ולשנות את עולמך באופן שמאפשר לתקווה לזרום. ייאוש נובע מחוסר שינוי. אני זרקתי את עצמי לתוך המהפכה מההתחלה, לא רק משום שרציתי להיות חלק מהשינוי הפוליטי בסוריה אלא גם כדי לחבוק חוויית שינוי, כמו זו שחוויתי בכלא. זה קורה, אבל המחיר כבר גבוה מדי והניסיון הוא טראגי. אני מנסה לחשוב על עצמי כעל סוכן שינוי, בארצי המשוסעת ובעולם כולו. אני מרגיש שאנחנו זקוקים לפרויקט עולמי חדש ולעידן חדש של מאבק. הג'יהאד הסלאפי הדיסטופי, שהוא למעשה התנועה היחידה בעולם עם פרספקטיבה עולמית, הוא לדעתי סימפטום של מחסור באוטופיה.

*

תורגם מאנגלית מהבלוג ״אלג׳ומהוריה״ (הרפובליקה) 

 

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דני

    אכן, השמאל היום זה חבורה של מטומטמים עם תפיסת מציאות עקומה.