string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מאיר שלו, החוצפה והמעגל שאין בלתו

הספרות שיצרו טובי בניה של ההתיישבות העובדת התעלמה ממזרחים או ייצגה אותם באופן כה מעוות, שלא בטוח כמה הייתה מירי רגב רוצה להיות דמות פרי עטם. בשולי הפולמוס על ההתלהטות העכשווית בין שרת התרבות למאיר שלו
תמי ריקליס ויונית נעמןתמי ריקליס ויונית נעמן

עורכות אתר העוקץ

עוד ביטוי של עריכת אתר כמו ״העוקץ״ שפעיל כבר 14 שנה, הוא התחושה המייאשת לעתים שכתבנו וכתבו אצלנו כמעט על כל דבר ועניין; בוודאי כשמדובר בנושאים הקשורים למזרחים, ליחסי מזרחים-אשכנזים, למאבק בהגמוניה אשכנזית או לחלוקת הון סימבולית או אחרת, הרי שנכתבו פה במשך השנים הללו כל כך הרבה דברים חכמים ונכוחים. גם על מירי רגב.

מלבד זאת, אנחנו מנסות לא להיכנע לרפלקס המענה האוטומטי לכל נפיחה של חבר/ת כנסת וסלבז, מאמר דעה קליקבילי ב״הארץ״ או סערת פייסבוק גועשת, גם משום שאין לזה סוף אבל בעיקר כי העמדה הלעוּמתית לא תמיד משרתת את הפוליטיקה העיתונאית והאישית שלנו, כמי ששואפות לייצר עולם מקביל ולא הגמוני של ידע וכתיבה – בין היתר על אודות וסביב מזרחיות – בלי קשר לפרובוקציות הנובעות מבורות.

ובכל זאת, מצאנו עצמנו יושבות בסלון של אחת מאיתנו וחושבות אם ומה לעשות ביחס לדיון המתרחש בימים האחרונים, לנוכח כך שהשרה (שאי אפשר לחשוד במי מאיתנו שאנו נמנות עם חבר מעריציה) העזה לגעת בנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית ובאחד מהסמלים היותר אציליים שלה. רגב, שפתחה ככל הנראה עוד שער אל גיהינום האיבה הבין-עדתית, זכתה לקיתונות של בוז ושנאה – ממקומות צפויים ובלתי צפויים – ובתמורה אף לשירותי סינגור מהטובים שבחברינו.

אז הנה תמצית הדברים שאמר מאיר שלו בחלק מראיון נפוח וארוך עם קובי מידן לרגל צאת שני ספריו החדשים:

״לא היה אף מזרחי בקרב מייסדי נהלל. אתה רוצה שאני אדחף לשם בכוח כמה מזרחיים? לא היו, צר לי. בהתיישבות העובדת הוותיקה, בקיבוצים ובמושבים הראשונים, היה רוב אשכנזי מכריע. בנהלל היה רב תימני, שהצטרף בשלב מאוחר יותר ואהבו אותו מאוד, אגב (…) סופר כותב את תבנית נוף מולדתו (…) אני בן אדם חופשי. אני יוצר חופשי. אני לא אתן שירות ספרותי ולא אתן את העט לשום בן אדם שידרוש לשכור את הכתיבה שלי לצרכים כלכליים, חברתיים ופוליטיים. ספרות פוליטית וחינוכית משעממת אותי. אני לא מכניס פוליטיקה לספרים שלי. אי אפשר לנתב את הרוח של האדם היוצר: ׳אתה עכשיו תכתוב לי סיפור שיש בו יותר ספרדים׳״.

והנה מה שאמרה שרת התרבות מירי רגב בתגובה לשלו בראיון ל״ישראל היום״ (הוא לא יכול היה לפלל ליח"צ משומן מזה):

״מאיר שלו, החצוף הזה, המזרחים לא היו חלק מנוף ילדותו? על מה הוא מדבר? הוא חי בעמק יזרעאל. מה עם עפולה, מגדל העמק, בית שאן? עולי שנות החמישים לא היו חלק מההווי שהוא חי בו? באמת? הרי תושבי מגדל העמק שמרו לו על נהלל. הוא פשוט לא רצה לראות אותם. לכן הם לא היו חלק מהסיפור שלו (…) האתוס הציוני מורכב רק מסיפורם של חלוצי העליות הראשונות, התנועה הקיבוצית והתנועה המושבית והמחתרות שהיו קיימות ערב קום המדינה. סליחה, איפה האחרים? איפה המעברות? איפה עיירות הפיתוח? הם לא חלק מהאתוס הציוני? לא, חס וחלילה. רק העולים מארצות המערב בנו את המדינה הזאת, מבית אלפא עד נהלל״.

כמו שכבר כתבה בפייסבוק ברוב חוכמה חברתנו שושנה גבאי, העובדה שרגב מתנפלת על שלו בטענה שהוא לא מייצג בעולמו הספרותי את אנשי מגדל העמק היא ״הקטנה, גימוד והשפלה של אנשי מגדל העמק ושל כלל היהודים המזרחים, שרק מחכים לבד בחושך ששלו יזרוק עליהם מבט. רגב ופנתרי הממסד שלה, ממשיכים להתדפק על המועדון הסגור של האשכנזים כדי להיכנס אליו״. וכמו שהיא ממשיכה ואומרת, עיקר הבעיה הוא לא שאלת הייצוג, אלא שאלת חלוקת המשאבים, שרגב כשרה מופקדת עליה היום.

מפת נהלל שתוכננה בידי האדריכל ריכרד קאופמן (הארכיון הציוני)
מפת נהלל שתוכננה בידי האדריכל ריכרד קאופמן (הארכיון הציוני). מרכז ללא שוליים

כמובן שלא היינו רוצות שמזרחים יידחפו להם בכוח, תחת מגפו של השלטון או מתוך מחשבה על תקינות פוליטית, לפרוזה המורמת מעם של גברים אשכנזים, זו בכלל לא הסוגייה. אך אין ספק שלהגיד ש״לא היו מזרחים״ בנוף זה עוד ביטוי לעיוורון הרווח להחריד במחוזותינו. שהרי מן הידועות הוא, שכשהפריחו כאן את השממה, לא היו בנמצא כל בני אנוש אחרים, מלבד חלוצים יפי בלורית ותואר. לא היו כאן פלסטינים (אולי חוץ מגולדה מאיר) ולא היו יהודים שלא נשארו כאן ברצף מאז חורבן הבית (בארבע הערים הקדושות). נס גדול הוא שכמה מהם הצליחו בכל זאת להסתנן אל הדפים האנינים – מהמפורסמים שבהם, התאומים הערבים חליל ועזיז שאיישו את הפנטזיות הארוטיות של אחת הגיבורות של עמוס עוז אם לא ה.   

את הפוסט הזה אנחנו מקדישות לקומץ אחר צהריים מקרי של מזרחים ומזרחיות שזכו להיות מונצחים בספרות הקאנונית, בעודם מגלמים בה תפקידים מבישים, מבזים, מקטינים או מעוותים – כיאה למזרחים בהיסטוריוגרפיה הציונית. בלי להתאמץ יותר מדי, שלפנו כמה ספרים רנדומליים אך מייצגים מהמדף, של בכירי כותבינו האשכנזים.

קבלו את ״עליזה, הפקידה המרוקאית״ - פרי דמיונו הקודח של יעקב שבתאי. זוהי המזרחית היחידה ברומנים ״זכרון דברים״ ו״סוף דבר״, ודאי המזרחית המפורשת היחידה בכלל יצירתו אשר זוכה לתואר המהודר ״הפקידה המרוקאית״ המלווה אותה גם מעט אחרי שמאיר – גיבור הרומן – כבר ידע את שמה. כשהוא צועד אל הדלפק של הפקידה המרוקאית ״נופף לה קלות בידו, כאילו היו מיודדים, והיא השיבה לו בתנודת ראש ובחיוך קטן, שדעך מיד ונספג בהבעת השעמום והטרוניה שלא סרה מפניה השזופות הרעננות…״ התיוג העדתי קריא וברור, ונקשר לסטריאוטיפים גזעניים של חוסר תרבות, וולגאריות ומיניות מופקרת: ״משהו משל כוכבנית או נערת מקהלה זולה היה בה, מאלה המופיעות בצילומי עירום מגרים בעיתונים מצוירים, הפטורות מכל מעצורים של מוסר והשכלה ועידון תרבותי, וכמובן של רגש, ופנויות לגמרי להתענגויות הפרועות והגסות ביותר…״ (״סוף דבר״, עמ' 55)

והנה מיכאל מישל סומו, גיבורו המרוקאי הנלעג של עמוס עוז מרומן המכתבים ״קופסא שחורה״:

כך כותבת אילנה בת זוגו על גופו: ״להסתפק מהיום והלאה בריחו החם, ריח לחם שחור וגבינה וזיתים חריפים…״; ״ריח גופך השעיר, ריח לחם וחלווה ושום״. כך כותב עליו עו״ד מנפרד זקהיים: ״והנפוליון בונפרט האפריקאי הזה מופיע אצלי במשרד לבוש מכנסי גברדין, הז׳קט המשובץ קצת גדול עליו, מקורזל, מגולח עד חורמה, טבול היטב באפטרשייב רדיואקטיבי, מרכיב משקפיים דקים במסגרת זהב, עונד שעון זהב על שרשרת זהב ועניבה באדום ירוק מחוזקת בתפס זהב, ועל ראשו – כדי למנוע כל אי הבנה אפשרית – כיפה קטנה״. (״קופסא שחורה״, עמ׳ 23)

אפשר גם להזכיר את ספר הילדים ״רומיה המטפלת הקטנה״ מאת לוין קיפניס, חתן פרס ישראל לספרות ילדים. בספר תימניה קטנה, עולה חדשה, מלוכלכת ומזת רעב. אביה לוקח אותה לביתם של ״ותיקים״ ומציע אותה כמטפלת לבנם. שם עוברת התימניה הקטנה מטמורפוזה. מרומיה הופכת למוריה, וממלוכלכת היא הופכת רחוצה, מנוקה ומסורקה. שם ״יעשו ממנה בן אדם, וילמדו אותה דרך ארץ״. רומיה שהונצחה בספרו של קיפניס לא זכתה להיות סתם ילדה, עם שלל שאיפות, פחדים, דמיונות ומשוגות – כמו שיש לילדי קיבוץ, למשל, לילדים ב״זרעים של מסטיק״, לילדים מרחוב ארנון או מחבורת חסמב״ה. רומיה והמקצוע שלה חד הם. היא מטפלת. אמנם קטנה, אך לשם כך נועדה. למעשה, אין לדעת אם היא מטפלת ב״ותיקים״ או שמא הם מטפלים בה, כי בזכותם היא נעשית בת אדם. במדינות מתוקנות, אבא שלה היה צריך לשלם למשפחה שאימצה אותה ולא להפך.

גב העטיפה של ״רומן רוסי״

כפי שציינו, הדברים שקוממו את רגב נאמרו בראיון בן שני חלקים לקובי מידן בתוכנית ״חוצה ישראל״. בין היתר הוא סיפר שם שחוץ מלכתוב ספרים בקדחתנות (כאמור, שניים יצאו בבת אחת – אחד לילדים ואחד למבוגרים!), הוא עסוק במדידת החצב הגבוה במזה"ת (1.67, למתעניינים) בביתו אשר באלוני אבא (5 ק״מ מנהלל, שבה נולד), בניבוי מזג האוויר על פי פריחת החצבים – מלאכה שלמד מ״זקני הבדואים בכפר הסמוך״ והכנת הלימונצ׳לו ״הטוב ביותר בעולם״. הוא גם משוויץ ללא טיפת ענווה איך ״בגיל ארבע כבר סיימתי לקרוא את הכרך הראשון של מילון אבן שושן״, ומקטר על ניקוד שגוי שממלא אותו חמה שפוכה. וכמובן שאי אפשר בלי קינה קטנה על ירידת קרנה של הרוח. פשוט אי אפשר!

לא ברור מדוע התנער מאיר שלו מנוכחות של מזרחים בספריו. עלעול מהיר ב״רומן רוסי״ מעלה את הדמות הצדדית של מרדכי בוסקילה, המרוקני דובר השפות ומחשב החישובים, ש״בא מן המעברה שנבנתה על הגבעות שמאחורי יער האקליפטוסים, ועוררה בכפר רגשי בוז וחסד״

אבל לעניינו, לא ברור מדוע התנער שלו בכזו נחרצות מנוכחות של מזרחים בספריו. עלעול מהיר ב״רומן רוסי״ שהקנה לו מקום בפנתיאון הספרות העברית, ואשר אותו קראנו בשקיקה הרחק אי אז בשנות התיכון, מעלה את הדמות הצדדית של מרדכי בוסקילה, המרוקני דובר השפות ומחשב החישובים, ש״בא מן המעברה שנבנתה על הגבעות שמאחורי יער האקליפטוסים, ועוררה בכפר רגשי בוז וחסד״. כלומר, היו מזרחים ברקע, הייתה מעברה. לא זו בלבד, אלא שלאנשי הכפר היה קשר עם אנשי המעברה. וכך כותב שלו באירוניה מושחזת על פסיה צירקין, האם המזניחנית: ״פסיה הגיחה מדי פעם מלשכתה בבית הוועד הפועל כדי לארח בכפר מנהיגי פועלים מחוץ לארץ, מומחי חקלאות בורמזים ושרים שחורים בחצאיות צבעוניות וכובעי אופים. היא גם אירגנה פעילות חינוכית וסוציאלית במעברות, ובעיתון התפרסמה תמונתה רוחצת ילד מרוקני בגיגית של פח ומחייכת אל אמו. "החברה פסיה צירקין מלמדת עולה חדשה אהבת אם מהי״.

חג חירות שמח לכל המזרחים, לכל האשכנזים ולכל הפעילים ברפובליקה הספרותית השוקקת. אולי הגיע הזמן שנפרוש כלאחר כבוד מרעיון העוועים של החזון הציוני ונתחיל לחפש תשתיות אחרות לחיים משותפים ומלאי השראה של כל יושבי הארץ הזו.

ראש ממשלת מדגסקר ואשתו בביקור בנהלל, 1961. צילום: לע״מ
ראש ממשלת מדגסקר ואשתו בביקור בנהלל, 1961. צילום: לע״מ
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. שאול סלע

    וכך כתב המבקר אמנון נבות שגילה לי את הסופר דוד שחר ב'מזכר פנימי' שיצא ב 2011

    "יכול להיות שאני טועה, אבל נדמה לי שהייתי עד לאחד מתהליכי הקריסה של ביקורת הספרות העברית, כלומר, מול עיני התרחש מהלך שאיני יכול אלא לפרשו, מכל פרספקטיבה, כאיבוד אחיזה ועשתונות, וויתור ל"רוח ההמון" – ככל שיש במילים אלה לאפיין את האינטליגנציה קוראת הספרים בארץ, באחד משלבי ההיטפשות הקולקטיבית שלה, בשלהי שנות השמונים של המאה שעברה. 'רומן רוסי' (1988) למאיר שלו ראה אור, וקהל הקוראים גדש בהמוניו את חנויות הספרים כדרך שנחילי הזבובים צובאים על נתח בשר נרקב במעמקיה של מלכודת. איני זוכר כיצד התכנסו חצי תריסר מבקרי-ספרות פעילים להתייעצות 'אד הוק'. הדעה הכללית, לה היו שותפים כל המתוועדים, הייתה ש'רומן רוסי' הוא נפל של בהמת יאור, מלאכה גסה של בדרן שהחליף פוזיציה ופוזה, הסובל מהכְלבה גסה של רצפים שונים ולא מתחברים, ושכל העניין הוא חיקוי גס ונחות של הריאליזם הפנטאסטי מבית מדרשו של גרסיה מארקס. מכאן ואילך נחלקו הדעות: דעת הרוב הייתה שאין לצאת חוצץ, שאין ליצור אנטגוניזם בקרב ציבור קוראים נלהב וספוראדי, שעמדה לעומתית תקיפה רק תיצור תגובת נגד היסטרית של מי שבלעם נלקח מפיהם בפועל ממש, כדרך שהיה מגיב ההמון הפלבאי בהיפודרום של רומי; שאת הביקורת יש לכתוב בשולי האירוע. לא לכחד דבר – לא את הבדרנות, לא את האפיגוניות המהותית, אך גם לא לתת להיבטים אלה דגש בוטה. דעת המיעוט, ומעיקרו של דבר, דעת יחיד, טענה ששלו ו'רומן רוסי' הוא מקרה מבחן מהותי, המחייב חומה בצורה של עמדה לעומתית תקיפה. דעה זו הכווינה את הנוכחים להתחלות של 'רומן רוסי' בירחון הכרומו 'מוניטין', שלבשו אופי גס של גרוטסקה ביזארית, בסגנון שעיתונות ה'גונזו' מעודדת; לכך שהרומן אינו רצף טבעי ומתפתח של מי שזכה לגילוי פנימי (בלא להתייחס לערכו של הגילוי), אלא גמל שנוצר על ידי ועדה; הרומן הזה הוזמן, מומן וטופל על ידי עורכים שמעורבותם בטקסט, כבר בשלבים פרלימינאריים מאוד של הכתיבה, היא מן המפורסמות, וכל כולו נועד להיות "תשובת משקל" אירונית בדרנית, מעין בורלסקית, ל'זיכרון דברים' של יעקב שבתאי, ש'עם עובד' נכשל כישלון היסטורי כאשר סירב להדפיסו והחזיר לשבתאי את כתב היד, בטענה שמדובר ברומן הדוניסטי שעיקר עיסוקו אכילה, שתייה ורדיפת נשים לתיאבון. 'סוף דבר' שראה אור שנים אחדות קודם ל'רומן רוסי', רק העצים את מיתוס שבתאי והפך אותו טעון יותר, ואת ה'פוזיציה' של ההוצאה הפועלית המרכזית – לנלעגת יותר.

    בשנות השמונים של המאה שעברה טרם דובר על מאבק בין נארטיבים – אך ספק אם היה זה מאבק בין נארטיבים; ללא ספק, היה זה מאבק על ההגמוניה – הן של תנועת העבודה, הן של בית ההוצאה המסונף אליה, שהתעקש לדחות ביקורת-קטלנית על המרחב האנושי של תנועת העבודה (כך, למשל, 'זיכרון דברים' עסק בקריסת התיישבות העירונית של תנועת הפועלים, ואילו 'רומן רוסי' עסק בהתיישבות הכפרית, והנוסח הבדרני, בורלסקי, פנטאסטי של שלו היה פחות טעון, ולפיכך, גם פחות מסוכן).
    אם בנארטיב מדברים אנו, הרי אין ספק שהנוסח של שלו גבר. שבתאי הולך ומיטשטש בזיכרון הדברים הספרותי קולקטיבי שלנו, ואילו מאיר שלו מזדהר עד היום כנגע צרעת על מצחה של הספרות העברית. לאחר השביעי במניין שלו, נוכל לקבוע שהאצבעות כבר נשרו והחוטם תלוי על בלימה.[..]

    http://www.haptiliya.com/amnon-navot

  2. דני

    אני לא מעריך במיוחד את פועלו הספרותי הבינוני למדי של מאיר שלו, אבל אני חושב שספרים צריך לבקר ולהעריך לפי מה שיש בהם, ולא לפי מה שהמבקרת חושבת שצריך להיות בהם, בהתאם לתו תקן דמוגרפי-עדתי-סטטיסטי כזה או אחר שמשרת דוגמה פוליטית כזו או אחרת שחביבה על המבקרת. ביקורת פוליטית בסופו של דבר, בין אם כמו זו שלכן או מכל זוית אידיאולוגיה אחרת, היא רדוקטיבית חד ממדית ומשעממת, לא הגונה והכי גרוע, עיוורת לאסטטיקה.

  3. נתן

    המלכה האם של חבורת "אכלו לי שתו לי" נכנסה לריב ומיד כל חסידיה השוטים מתיצבים לימינה, אלה שיעשו לילות כימים בחקר ההסטוריה והספרות בשביל למצוא שבשנת תתרפ"ו איזה אשכנזי אמר משהו על תימני בשביל להוכיח את התזה על גזענות האשכנזים , אבל זה שמתחת לאף שלהם קיימת ההמשלה הכי גזענית הכי לאומנית והכי פשיסטית שהיתה פה אי פעם בניצוחה של שרת התרבות,את זה הם לא מצליחים לראות . כמו שכתוב בהגדה: מי שנולדו להיות עבדים ישארו עבדים כל החיים.

    יאללה למחוק….

  4. דרור

    א. זו לא בושה לתמוך ברגב, נתניהו והשלטון הנוכחי (גם אם אני אישית לא תומך בהם), אבל לעטוף את זה ולהסוות את זה: לא מכובד.
    ב. האם הייתן רוצות שמאיר שלו לא יתאר את היחס המביש של אשכנזי העמק לתושבי המעברות כפי שהיה? הייתן מעדיפות שישכתב את ההיסטוריה?
    ג. מזל שאתן אינכן מייצגות באמת את הציבור המזרחי בישראל שאינו עסוק בשנאת אשכנזים ואינו אנטי ציוני.

  5. תרזה בירון

    נראה שהכותבות סבורות שתיקון חברתי יבוא מתוך תיקון רטרואקטיבי של האמנות; אין דבר מופרך מזה. גם אם תכהינה במאיר שלו שוב ושוב על עולמו הצר (לדעתכן) כעולם נמלה פריבילגית מצויה, הדבר לא יקדם את התיקון שאתן מקוות לו. ההפך הוא הנכון. עידוד לאמנות משמעותית של כל מי שרוצה ומסוגל ליצור מתוך עולמו (ויצירה חשובה קמה גם ואולי בעיקר מתוך תנאי חיים קשים ובלי לבקש רשות או הכרה מאף אחד) הוא הכלי היעיל ביותר לעתיד תרבותי טוב יותר.
    בכלל, באתר שאתן עורכות, שאני עוקבת אחריו מתוך תקווה לשינוי ולרוחות חדשות, יש מעט מאד עשייה בכיוון הזה ויותר קיטורים ואוורור של מרירות, ובתגובות שמתפרסמות לא-מעט טיעונים אד-הומינם שכמובן אין להם שום ערך (כאן למשל מופיעה הפשלה ההיסטורית של עם עובד שדחתה את "זכרון דברים" וגם השמצה של מאיר שלו כבדרן נחות; מה לאלה ולטענות על הדרת מזרחים כביכול בספריו?).
    בין שהעוולות אמתיות ובין שאינן, וגם אם ביקורת התרבות היא כלי סוציולוגי חשוב – כנתיב ליצירה מעמיקה ומשמעותית אין בה ישועה. זו העלאת גרה מהסוג שיש ברפתות של נהלל, ותו לא.
    גילוי נאות: המגיבה עבדה שנים רבות בהוצאת עם עובד ומכירה את מאיר שלו היכרות שטחית.

  6. אסף סוף

    המאמר הזה איום ונורא. וכי מה אתן עושות בדיוק? שוב מתעסקים במה שאשכנזי זה או אחר על דמות מזרחית, ואז כפי שאומרת גבאי אתם מורידים את קרנם של המזרחים עוד יותר.

    במקום זה אנחנו מצפים למאמר שיסביר לשרה רגב שיש המון ספרות מזרחית ומזרחים שכותבים על מזרחים.
    מאחר ועולמם של הסופרים המזרחים כולל גם אשכנזים, אך ברור שהאשכנזים יכתבו רק על אשכנזים ולא המזרחים, אלא אם כן מדובר בבורות אקטיבית כלפי דמות מזרחית. זה העולם האשכנזי ועמוס עוז או מאיר שלו מתארים אותו היטב.

    אז להתחלה, סופרים כותבים על מזרחים:
    שמעון בלס
    דודו בוסי
    עוזיאל חזן
    גבריאל בן שמחון
    מואיז בן הראש
    שרה שילה
    רונית מטלון
    איריס אליה כהן

  7. Oded Assaf

    מצער, אם כי לא מפתיע, שכל הויכוח כאן נסוב בעיקרו על סופרים ספציפיים כדוגמת מאיר שלו. השאלות המהותיות שהיינו צריכים להעלות – וגם אלה שחיברו את המאמר עשו כמיטב יכולתן כדי שלא נעלה אותן – אינן דווקא איכותו האמנותית של מאיר שלו וכיו"ב. מירי רגב -בוודאי אינה יכולה ואינה צריכה לשמש כדמות-מופת בתחום כלשהו. היא מפגינה בזחיחות-דעת מרוצה-מעצמה בורות צעקנית ותו לא (הדוגמה האקטואלית
    מצידה: "מגדל העמק שמרה על נהלל"… ובכן, היישוב הזה מעולם לא "שמר על נהלל". אבל זה ממש לא משנה …). וחבל שהיא מוצגת כדוברת של "הצד המזרחי" בתרבות הישראלית ובאמנות הישראלית. לא קשה לבקר את מאיר שלו או את עמוס עוז וכו' וכו' בנימוקים אמנותיים בעלי תוקף, ולנסות ולהעמיד לצדם, או מולם, יוצרים ישראלים אחרים, ממוצא עדתי או לאומי לא-אירופאי, שהתוקף האמנותי והאינטלקטואלי שלהם נושא עמו מטען רציני. אבל המחלוקת הציבורית-פופוליסטית, שמירי רגב יודעת היטב כיצד לתמרן בה – והיא לא לבדה, כידוע – אינה מתמקדת בכך , ואינה מסוגלת לעשות זאת. מירי רגב (שוב, הפוליטיקאית הנכלולית הזאת…) מצטלמת בהנאה רבה עם מישהו כמו אייל גולן ומקדמת את הקריירה שלו; והרי מדובר בסוג של מוזיקה שאינו אלא פזמוני אירוויזיון עם נופך אוריינטלי, ולא יותר מזה. רגב, וכל תומכיה השואפים להזדהות עם המאבק המזרחי (צירוף מילים שיש מקום לתהות: מה הן הגדרותיו המדויקות? ואכן, הגיע הזמן להגדיר היטב את הנחות היסוד , את התחומים ,את היעדים ואת האינטרסים הגלויים והסמויים!) לא יציגו, כ"צד שכנגד", אמנים פלסטיים כמו קסטל, או פנחס כהן-גן, או מוטי מזרחי, או שי עבדי (מי שמע עליו בעולם השיווק-והתקשורת הישראלי?…); גם לא משורר כמו אהרון אלמוג; גם לא סופר ותיק-ותיק כגון יהודה בורלא או סופרת בת ימינו כדוגמת רונית מטלון או סופר בן-ימינו כמו משה סקאל.; גם לא אינטלקטואלים כמו ששון סומך; גם לא חוקר מוזיקה (מוזיקה מזרחית-אתנית של ממש, לא זאת של גלגל"צ) כמו אמנון שילוח ז"ל. כמובן – משוררים פלסטינים משובחים כמו מחמוד דרוויש או סמיח אל-קאסם ("מזרחיים" – הלוא כן?) – פוי, הס מלהזכיר! לא , גיבורי "המאבק" ינפנפו מול עינינו ב"קיפוח" של ידועני-פופ דרג ב', הגורפים הון ופרסום תקשורתי הרבה יותר ממרבית המעריצים שלהם (לרבות המעריצים הלא-מזרחיים), וכמה מהם, כמו שרית חדד, תורמים את חלקם לפולחן ההערצה לביבי נתניהו. הייתי ממליץ לכל מי שעוסק בבעיות החמורות של זהויות תרבותיות-חברתיות – לחשוב בהעמקה רבה הרבה יותר על "פוליטקת הזהויות" האופנתית מדי, הקלה מדי.

    1. נתנייתי

      ""מגדל העמק שמרה על נהלל"… ובכן, היישוב הזה מעולם לא "שמר על נהלל"
      מירי רגב התכוונה לדברים כפשוטם: תושבי מגדל העמק עבדו בשמירה בנהלל, וכמובן בעבודות אחרות, ומאיר שליו הכיר אותם- ופשוט לא ייחס אליהם חשיבות.

  8. וינגי

    לא מבין מה אתן רוצות ממאיר שלו. באמת שלא. סופר וספרות לא אמורים להיות שוויונים בכתיבתם כלפי כל באי עולם. הדמויות של הסופר צריכות לייצג מציאות ואם במציאות היתה גזענות והדרה רוצה אני לראותם בספרות. ודאי שאיני רוצה שידחוף מזרחי מחמד לספריו כדי היצירה תשקף מציאות שווינית עת זו לא התקיימה. לא רק שזה ינטרל את היצר בכתיבתו שתשועבד לתכתיבים מבחוץ, זה פשוט יהיה עיוות של אשר ביקש לייצג.

    1. נתנייתי

      אם ניקח את "קופסא שחורה"-
      מישל סומו הוא לא "נלעג" סתם;
      הנלעגות שלו הכרחית לעלילה, כי היא זו שיוצרת מתח עם העובדה שהוא בן-זוגה החדש של אהובתו של הגיבור.
      אני מבין זאת כמשל על ירידת אליטת השמאל הישנה- לא בגלל שהיא לא מספיק משכילה וחזקה, אלא בגלל קרירותה ואכזריותה; נמשל שסברתי שעוקץ דוקא שותף לו.

  9. צ'יפס

    אז מה עושים,איך מתקדמים מכאן.

  10. סמולן

    שאלוהים תעזור לי, אני נוטה לחשוב שביונה ונער, ליאורה היא דמות מזרחית. כלומר, שהכתבה ככזו בהתחלה ואחר כך שוכנזה באופן שטחי.
    בערך באותה רוח, אני נוטה לקרוא את דבריו של שלו בכיוון הפוך: לא אפולוגטיקה על הקיים אלא תיאור של מדיניות כתיבה שממנה נגזר הקורפוס. זאת אומרת, רק אשכנזי מטורף יסתבך עם הניו מזרחיסטים (=כאן). לכן, כותבת אשכנזיה סבירה תטה להמנע מדמויות מזרחיות. שלא יבוצע בה מה שעשיתם למעלה לשבתאי. מה שעשיתם, אגב, הוא הפקעה מהאסתטי לפוליטי, וגם שם טיפול גס מהסוג המכונה ביקורת.

    אני מציע לכן ולרגב לשקול פתרון קוד פתוח: פיתוח של מדריך כתיבה על דמויות מזרחיות. במקום ששלו ועוז ותיכף גם ננו שבתאי (האלילה) יכתבו על מזרחים באופן לא אחראי ועצמוני, ספרו אתן מה וכמה. מה האחוזים הראויים, מה הנארטיב, עד כמה הדמויות מושלמות אם מותר לפגום בהן, ועד כמה ראוי לאזן מיד עם דמות מזרחית אחרת. לסופרים מתקשים במיוחד, וכולם כאלו, כדאי להכליל קטעי טקסט ארוכים ומותרים בציטוט נטול מזכה. במילים אחרות, גם כאן הרגולציה צריכה לעבוד קצת, וגם כאן היא נדרשת לרגישות ונחישות.

    כרגיל, אין צורך להודות לי. חג שמח.

  11. ג. אביבי

    המסר העובר כחוט השני אצל סופרי הישראליות הקנונית.
    המאמר נוגע בנקודה מאוד חשובה ביחסי אשכנזים – מזרחים. הוא מתבטא ב-understaement.
    אם ניקח את עמוס עוז כדגם מייצג, שמאיר שלו הוא רק סופר נוסף מאותה אסכולה, ניתן לראות מה יחסם ואולי גם חזונם של רבים ממובילי התרבות האשכנזים בישראל ביחס למזרחים. אצל עוז ב"ספור אהבה וחושך" כדוגמה, אין בכלל מזרחים. כל העלילה המפוברקת והלא טבעית שלו מפגישה אשכנזים מיוסרים וגדושי מצפון עם ערבים שאותם הם אוהבים (כמה משכנע…) ובם מתחשבים ללא מעצורים. זאת, למרות שהעלילה התרחשה בי-ם לפני קום המדינה ובין יהודייה היו הרבה מזרחים. כשעוז כמו שלו רוצה לתאר מצב אידילי אליו הוא חותר הוא מציג חברה ישראלית על טהרת האשכנזים, כשהפלסטינים בה נתונים לחסותם. הדרת המזרחים מהעלילה מבטאת את החזון של עוז, שלו ואחרים – חברה שאין בה מזרחים ומדינה שהתרוקנה מאזרחיה המזרחים. התרוקנה (לחזונם) לא רק ממזרחים ע"פ תרבותם אלא גם ע"פ מוצאם.

  12. גל

    הערב התפרסמה ב-Ynet רשימת התשלום של העיריות להופעות אמנים ביום העצמאות.
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4948775,00.html

    הנה רשימת האמנים שמקבלים מאה אלף שקל ומעלה להופעה והסכומים המשולמים להם:
    אייל גולן 175 אלף שקל
    משה פרץ 175 אלף שקל
    עומר אדם 140 אלף שקל
    שרית חדד 150 אלף שקל
    שלומי שבת 150 אלף שקל
    עדן בן זקן 130 אלף שקל
    סטטיק ובן-אל 120 אלף שקל
    פאר טסי 100 אלף שקל

    וגם:
    תיסלם 125 אלף שקל
    בלקן ביטבוקס ונתן גושן 150 אלף שקל
    אביב גפן 100 אלף שקל

    לאור זהות הזמרים המאיישים את הרשימה הזו, האם אתם לא חושבים שהגיע הזמן לרענן קצת את השיח על אליטה ויחסי כוחות בישראל? כשאני קורא בערב אחד את הדיווח מ-Ynet ואת הפוסט שלעיל נראה לי שמדובר בדיונים שמתקיימים בשתי פלנטות שונות. כמה ספרים צריך למכור מאיר שלו בשביל להרוויח את מה שמרוויח אייל גולן בהופעה אחת בערב יום העצמאות (ויש לו כמה הופעות)?

  13. עוזי

    וחשובה מכל המסקנה של המאמר הנאלח הזה..
    "חג חירות שמח לכל המזרחים, לכל האשכנזים ולכל הפעילים ברפובליקה הספרותית השוקקת. אולי הגיע הזמן שנפרוש כלאחר כבוד מרעיון העוועים של החזון הציוני ונתחיל לחפש תשתיות אחרות לחיים משותפים ומלאי השראה של כל יושבי הארץ הזו"

    העם היהודי סבל תחת "תשתיות אחרות" 2000 שנה בגלות עד להקמתה של מדינת ישראל היא המדינה היהודית, שהיא בליבו של החזון הציוני. וכל מי שקורא לזה רעיון עוועים מוזמן לחזור לגולה ולחיות תחת משטרים אחרים.

    ולכל המזרחים הגזענים, עד לאן תוביל אתכם שנאת האשכנזים???

  14. ארז אינדי

    קרישנמורטי אמר:
    When there is a division, there must be a conflict
    וצדק לנצח. זהו משפט שהוא עובדה ברורה ומובחנת איתה אי אפשר להתווכח כלל.
    ואתן, על אף הרצון הטוב להביא לשינוי, רק מנציחות את הקונפליקט ולא בונות גשר מעליו. כל ההתעסקות הזו במזרחיות היא אליטסטית ותו לא. כמזרחי ( שלא מזהה עצמו ככזה כלל כי אין לזה קשר לכלום ) שגדל במשפחה מרוקאית, אתן לא נלחמות את המלחמה שלכן בשביל הבני דודים והדודות שלי, שלא מעניין אותם בכלל כל הבבלת הזה. הם עדיין חברים בעיקר של מזרחים, שומעים מוזיקה מזרחית ולא יודעים כלום על ספרות או על משהו בכלל. לא מעניין אותם. מעניין אותם כסף מעמד ויופי. והם מצביעי ימין אדוקים אפילו מבלי להבין למה, והם אכן לא מבינים/ות למה, שאלתי. לדידי, הם חלק מהרס החברה הישראלית כי הבורות היא אם כל חטאת.

    מאיר שלו אחד הסופרים הטובים בארץ וספריו מדהימים באיכותם. ועוד סופרים שעליהם אתן מלינות כתבו את שהם חשו והרגישו וזו חלק מהתרבות הישראלית.
    סבא וסבתא שלי משני הצדדים לא ידעו קרוא וכתוב אז הם לא כתבו ספרים. כל האחים והאחיות של אבא ואמא שלי, וזה די הרבה, לא קראו ספרים. קיפוח עדתי בטוח היה אבל גם בורות וחוסר רצון ללמוד ולהתפתח.
    אבל חאלס, מספיק. אתן משחקות לידיה של שרת התרבות חסרת התרבות וחבר מרעיה העלובים. אנשים קטנים ובינוניים שמפלגים את העם ומעמיקים את השסע. אל תעזרו להם, בבקשה