string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

זה אשר ילך בדרך שהלכנו: באב אל-וואד והגזלן הראשון

בחאן העות'מני בבאב אל-וואד ניתן היה למשל לשחזר את מתחם האירוח, למכור קפה הפוך במחיר מופקע ולעשן נרגילות, כמו שעשו בסוף המאה ה-19 כשירושלים נפתחה לעולם, אבל במקום זאת ניטשים קרבות ההנצחה בין רחבעם זאבי ללוחמי הפלמ"ח
יונתן מזרחי

ארכיאולוג ומנכ"ל ארגון עמק שווה

הוויכוח האם בחאן באב אל-וואד תונצח מורשת גנדי או מורשת הפלמ"ח, דילג בקלילות מעל עברו הטרום-ישראלי והטרום-צבאי של המקום. חאן באב אל-וואד (שער הגיא) נבנה בשנת 1869 על ידי הטורקים כתחנת מנוחה לנוסעים בדרך מיפו לירושלים. בנייתו מעידה על שינוי פוליטי וחברתי משמעותי שהיה מנת חלקה של ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט במחצית השנייה של המאה ה-19. בימים ההם הנסיעה מיפו לירושלים היתה בכרכרות, בדרכי עפר, ונמשכה כ-12 שעות לפחות. השלטונות העות׳מניים הקימו את החאן כחלק מהמאמץ לשפר את תנאי הדרך, אחרי שנים ארוכות של הזנחה. הימים היו ימי חדירת המעצמות והעמקת מעורבותן בארץ הקודש, ויותר ויותר נציגים של מדינות אירופאיות החלו מגיעים לביקורים או לשהייה ממושכת יותר. במקביל חלה עלייה משמעותית בתיירות ובתנועת עולי הרגל לירושלים. תוואי הדרך, שלצדה נמצא החאן ושאותו השביחו העות׳מניים, עובר בנתיב המוכר לנו עד היום ככביש 1 המשתפץ.

העבודות דאז כללו את הרחבת הדרך ואת הקמתן של תחנות ריענון ומנוחה לאורכה. באב אל-וואד הייתה תחנת הריענון הראשונה. בקומת הקרקע היו האורווה ובאר המים ובקומה שמעל היה בית קפה ומאוחר יותר אכסניה ללינה. על פי המקורות הכתובים,  החניה בחאן הייתה בחינם, אולם כל אורח חויב לקנות קפה במחיר מופקע. במובן הזה, הרעיון של הפקעת מחירים באמצע שום מקום היה מקובל לפחות מאז. באב אל-וואד נוהל על ידי משפחות יהודיות שונות שהיו מחויבות לשלם מיסים למושל המחוז התורכי. סלילת קו הרכבת מיפו לירושלים בשנת 1892 ביטלה למעשה את הצורך בתחנה. הרכבת קיצרה את הנסיעה מיפו לירושלים בכארבע שעות ונחשבה לנסיעה בטוחה יותר.

אולם חשיבותו של חאן באב אל-וואד אינו במחיר הקפה המופקע שנמכר בו, אלא בהיותו מקום המספר על השינוי שעברה ירושלים, והארץ כולה, בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19. עד התקופה הזו, ירושלים של המאה ה-19 הייתה עיר ענייה, צפופה ומפגרת מבחינה טכנולוגית ביחס לעולם בכלל ולאירופה בפרט. הקמת החאן מסמלת את הפיכתה ההדרגתית של ירושלים לעיר רב-תרבותית, והרבה יותר קוסמופוליטית, בה רחשו והצטלבו ערב-רב של אינטרסים פוליטיים, דתיים וחברתיים. לצד התבססותן של נציגויות צרפת, גרמניה, בריטניה, רוסיה ועוד, נוסדו בעיר מושבות של אזרחים אמריקאים, גרמנים, יווניים, ואחרים והוקמו בתי ספר בינלאומיים שהצרפתית הייתה השפה השלטת בהם. נוצרים, מוסלמים ויהודים חיו זה לצד זה – לפעמים בשלום ולפעמים בסכסוך – במרקם של עשרות עדות, קהילות ותרבויות.

החאן בבאב אל-וואד בתקופה העות'מנית (מקור: ספרו של יהושע בן אריה "עיר בראי תקופה")
החאן בבאב אל-וואד בתקופה העות'מנית (מקור: ספרו של יהושע בן אריה "עיר בראי תקופה")

השינוי הפוליטי הבינלאומי השפיע גם על הקמתן של שכונות יהודיות מחוץ לחומות העיר העתיקה. בצפון העיר ולצד השכונות היהודיות הוקמו גם שכונות ערביות, מעורבות ונוסדו מתחמים בינלאומיים כמגרש הרוסים, בית החולים הגרמני אוגוסטה ויקטוריה ועוד. השינויים של הימים ההם משפיעים על ירושלים עד עצם היום הזה – כאשר ניתן להתרשם ממבנים רבים שבאדריכלות שלהם מאפיינים גרמנים, איטלקים, צרפתים ורוסים, על פי האופנה של סוף המאה ה-19. חלק גדול מהכנסיות ומהמבנים ההיסטוריים שהפכו למוסדות ירושלמים מפורסמים  הוקמו או שופצו אז. עדויות לכך ניתן לראות לאורך רחוב הנביאים, ממילא, ובעיר העתיקה.

הערכים היחידים שעולים על הדעת כראויים להנצחה נסובים על גבורה צבאית והוקרת הנופלים. בעוד רב-תרבותיות וסיפורים של דמויות היסטוריות אחרות, כמו גם העבר הטרום-ישראלי של המקום, נמחקים

והנה, במקום לזכור ולציין את המורשת של חאן באב אל-וואד כחלק מהסיפור של ירושלים הנפתחת אל העולם, המתחדשת, נאבקים אם להנציח בבאב אל-וואד את רחבעם זאבי או את לוחמי הפלמ"ח שלחמו על ציר הכניסה לירושלים. מדובר בשתי מורשות קרב – שוחרי מורשת גנדי נגד שוחרי מורשת הפלמ"ח. מבלי להתייחס לשאלה מי ראוי להנצחה ומי לא, אפשר ללמוד מהמערכה הזו הרבה מאד על החברה הישראלית כיום: הערכים היחידים שעולים על הדעת כראויים להנצחה והנחלה לדורות הבאים נסובים על לחימה, גבורה צבאית, כיבוש שטחים, הוקרת הנופלים ומאבק לאומי, בעוד רב-תרבותיות, פתיחות אל החוץ, קוסמופוליטיות וסיפורים של דמויות היסטוריות אחרות – כמו גם העבר הטרום-ישראלי של המקום – נמחקים.

בחאן העות׳מני בבאב אל-וואד ניתן היה למשל לשחזר את מתחם האירוח, למכור קפה הפוך במחיר מופקע, להינפש על כריות ולעשן נרגילות, וכמובן לצפות בסרטון הדרכה אוריינטלי ובלתי נמנע, כל זאת לזכר הגזלן הראשון או לכבודו של האב הקדמון של חנות הנוחות המוכרת לנו היום. אך רעיון זה כלל לא עלה על הדעת.

נכון, גם מלחמת 1948 השפיעה בצורה דרמטית על ישראל ועל האזור כולו. אבל האם היינו רוצים לחנך את ילדנו שרק מלחמות ראויות להנצחה ושאין עוד דרכים לחולל שינויים והתקדמות אנושית פרט למאבק צבאי וטיפוח זכר נופלים? במקרה של חאן באב אל-וואד, התשובה ברורה.

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. א

    אולי גם ננציח את הפוליגמיה הכה חביבה, נציג הצגות של רצח על כבוד המשפחה עם נרגילות, נראה איך קושרים לעץ ילדים מפגרים באווירה טובה של פעם ונקנח באיזה לינץ כיפי כזה נגד יהודים כמו שעשו באותה תקופה מאושרת.

    1. אלוש

      למה לא? נשמע כיף. אני יודע במי אשמח להתחיל

  2. דןש

    במאבק על זכויות פורצי הדרך לירושלים, נשכח ברוך ג'מילי.
    שנים רבות הוא סימל את הכניסה לבאב אל ואד.
    גנדי לא היה שם אבל ברוך כן.

  3. רחמים אושרי

    הציבור מתבקש להימנע משימוש בכינוי גנדי כאשר מדובר בגנרליסמו רחבעם עכברושי ימ"ש; האנס; הפושע והפשיסט-טרנספריסט. נקיטת הכינוי מהווה חילול זכרו של המהטמה גנדי זצ"ל.

  4. יגעל סרה

    הצנזורצ'יקים עלובי הנפש של העוקץ בפעולה…

    1. תמי ריקליס

      אנחנו פשוט לא בעניין של עלבונות מיזוגניים

  5. בתיה

    אם אפשר להיות נגד למה להיות חיובי?
    איזכור ההסטוריה של המקום אכן חשוב ביותר. אדרבה, מחזק את החשיבות שלא להנציח במקום אישיות, אלא פרק היסטורי חשוב ביותר, שלא ממעט העבר

  6. סמולן

    מרתק. לפי ויקיפדיה, הדיליז'אנסים הגיעו לארץ הקודש לרגל ביקורו של קיסר אוסטריה, פרנץ יוזף הראשון, ב 1869. עד אז התנועה בתוואי כביש 1 התאפשרה רק ברגל, ובסוסים, פרדות וחמורים (גם זה, כשכלול חדש יחסית, מסוף שנות החמישים שבהן נבנו המצדיות העותמניות בסיוע של מהנדס איטלקי). לרגל הביקור, ואולי לא רק עבורו אלא גם למען עולי רגל נוצרים לירושלים, החליפות סללה דרך עפר ראויה יותר, כך שמאז ביקור הקיסר, התנועה בדרך העפר המורחבת התאפשרה גם בעגלות, כלומר דיליז'אנסים. המסע ארך כשתים עשרה שעות, ולפעמים הנוסעים נדרשו לסייע לסוסים, ודחפו את העגלה במעלה ההר: יחידת הנעה בת שני כח סוס מתקשה לעלות את הקסטל עם עגלה כבדה וכמה נוסעים, בוודאי על דרך עפר.

    באותה תקופה עצמה נבנה החאן בפתח הגיא. הוא שימש לגביית מסי מעבר בוואדי, וגם לחניית התרעננות, החלפת סוסים ושינה, או צבירת כוחות לקראת דחיפת העגלה בעליות.

    ואז, או בעצם קודם, הגיעו הציונים ימ"ש וסללו רכבת: היזם הראשון של מסילת יפו-ירושלים היה כנראה משה מונטיפיורי, שהציע את הפרויקט כבר ב 1839. כעשרים שנים מאוחר יותר, ב 1857, הוא הגיע עם מהנדס בריטי, שאיתר את תוואי נחל רפאים. ספרדי אחר, חיים נבון, החל לפעול למען הסלילה ב 1881, וב 1888 קיבל זכיון לבניה והפעלה במשך 71 שנה. הזכיון נמכר לחברת בניה צרפתית, שהקימה חברת בת, שנבון ישב במועצת המנהלים שלה. לפי ויקיפדיה, היא גייסה הון בעיקר מכמרים צרפתיים, שהיו מעוניינים בגישה מהירה לעיר הקודש. הפרויקט הותנע ב 1890, והסתיים תוך שלוש שנים.

    וכך, ב 1893 החליפות סללה פסי רכבת לירושלים והחאן החל לדעוך. החל מתחילת המנדט הבריטי, החאן נזנח כמעט לחלוטין, כותבים במרשתת. ימי התהילה שלו, אם כן, כוללים התרפסות בפני אירופאים, והעלמות לנוכח מה שאין אלא לראותו כיזמות של יהודים ונוצרים.

    הבריטים סללו את דרך העפר ושינו קצת את התוואי שלה, וכך נולד הכביש בדרך אל העיר, כחלופה לרכבת. גם הכביש צמצם את התוחלת הכלכלית של החאן. אבל, הכביש הפך למושא לחימה עקשנית, שנעה בדיוק בהגיון שהקים את הדרכים המשופרות, את מסילת הברזל ואת הכביש: ממערב למזרח. אני מניח שאפשר לקרוא לזה הגיון קולוניאליסטי, אבל לא חובה. המצב העובדתי שהקים את החאן ולאחר מכן דרדר אותו, היה קשור בעיקר לציונים ולאירופאים, כלומר לאנשים שראו בירושלים משהו שמעבר לנקודה אקראית במרחב. עלייתו ונפילתו של בית הקהווה בדרך אל העיר היא בעיקר אילוסטרציה לרצון, לתבונה, ולעקשנות של המאבק למען העניין הזה. במקרה של ירושלים, הפתיחות לעולם היא קצת הפוכה, כי העולם התעקש להגיע אליה.

    בקיצור, אני מה זה בעד הקמת מרכז התיירות החאני, אבל מציע להחליף את הסקירה האורינטליסטית שבפוסט, זו שרואה אותנטיות ילידית בכל מצבור אבנים, בהצגה רחבה יותר של התהליכים שהובילו להקמת המבנה, וגם לנטישתו.

  7. עמוס נוי

    בחאן המדובר הופעל על ידי הצבא הבריטי מקום מסחר בנשים (המכונה "בית בושת") עבור חיילי הצבא הבריטי

    1. תמי ריקליס

      חבל שלא קוראים למקום על שמן.

  8. יוסףה מקיטון

    אני רק שיר. הבילויים (כן, אני יודעת, הם גזענים גם כן) כתבו את "באב-אל-וואד" מחדש, כולל ציטוט-סימפול מבריק ממש של יפה ירקוני לתוך התזמור האפוקליפטי והציניות החושפת את הציונות וכוונותיה המטורפות. מומלץ.

    https://www.youtube.com/watch?v=m67ilvzJKkc

    העבר העוסמאני הוא כמובן מורכב, כורך דברים נפלאים ונוראיים, כמו כל עבר, כמו כל תקופה, למעשה. זה לא אומר שצריך לשכוח ולהשכיח אותו, כמו גם לא להאדיר ולהאדיל אותו. אפשר לנסות לקחת משם את מה שטוב, כדי לשפר את מה שלא-כל-כך טוב כאן, ולעשות את זה דרך הסיפור ההסטורי של החאן זה רעיון נהדר.