string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

ילדי תימן: על הבנאליות של ההכחשה

הנטייה הפבלובית להכחיש את חטיפת ילדי תימן נובעת הן מרגשי הזדהות עמוקים עם דור המייסדים של המדינה והן מחוסר היכרות עם התשתית האידאולוגית של התנועה הציונית: השבחת הגוף היהודי מצד אחד וניצחון במלחמה הדמוגרפית מצד שני

"אף ילד לא נחטף מתוך זדון, מדובר בשטות מוחלטת", פסק עיתונאי לשעבר, בתגובה לפוסט בנושא בפייסבוק. הוא לא לבד. תגובות ברוח דומה עולות כמעט בכל דיון בנושא והנה כמה מן הנפוצות שבהן: "אין הוכחות לחטיפה מאורגנת", "מדובר בתיאוריות שבנויות ממגדלי קלפים", "איך זה שלא נתקלנו במאות ילדים כהי עור במשפחות בהירות", "הם מניפולטיביים שיודעים שהילדים מתו, מסכסכים ומלאי רעל" ועוד.

פרשת ילדי תימן, אולי יותר מכל פרשה אחרת, מתקבלת פעמים רבות בהכחשה גורפת. רוב מוחלט מקרב המכחישים הם ממוצא אשכנזי, כפי שמעיד עליהם שם משפחתם, ועמידתם העקשנית על רגליהם האחוריות היא ביטוי מובהק להתניה פבלובית. זו איננה הכחשה זדונית והיא לא נובעת מחוסר יכולתם לתפוס את הזוועה והיקפיה, אלא מקושי להכיר באחריות של המבצעים והשותפים למעשה, שהיו חלק מדור המייסדים של המדינה. והדור ההוא לא היה משוחרר מהשפעתן של תורות גזעיות, כפי שיודגם כאן.

לצד היותה תנועת שחרור לאומית, התנועה הציונית שללה את הגלות וביקשה ליצור בארץ ישראל יהודי חדש ברוחו ובגופו. ראשי התנועה הציונית, ובהם הרצל ונורדאו, אימצו סטריאוטיפים אנטישמיים על אודות חולשתו ורכותו של הגוף היהודי, כפי שאפשר ללמוד מכתביהם. "בדימוי הגוף של היהודי בתרבות האירופית, בתרבות הגויית, נתפס היהודי כגבר לא־גבר. כמי שגבריותו פגומה, שגופו חלש. הגוף היהודי נתפס כגוף עתיר מחלות והיו מחלות שנקראו מחלות יהודיות", אמר פרופ' מיכאל גלוזמן, מחבר הספר הגוף הציוני, בראיון לאורית פראג. בספר עצמו הוא כותב: "כבר בשנות ה־70 של המאה ה־19 החלה הספרות העברית לייצר שיח מסועף של פגימותו של הגוף היהודי. ספרות זו – שהייתה הזירה המרכזית של המחשבה הלאומית – תיארה את הגבר היהודי כמי שגולה לא רק מארצו אלא גם מגופו וגבריותו. טקסטים ספרותיים ופובליציסטיים רבים תיארו גבריות פגומה זו, החקוקה על הגוף, ודמיינו במקביל גוף אלטרנטיבי: אנטי גלותי, ציוני, גברי".

ספרו של גלוזמן מומלץ לכל מי שמבקש להבין ולדעת את מקורותיה של התנועה הציונית. גלוזמן מבסס את טענותיו על  דוגמאות רבות – מאלטנוילנד של הרצל, דרך שיריו של ביאליק, יצירותיו של ברנר ועד ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן. בספר מוזכר גם ד"ר מקס נורדאו, רופא ושותפו של הרצל להנהגת התנועה הציונית, אשר יצר זיקה מובהקת בין טיפוח הגוף והגאולה הלאומית. במאמרו יהדות השרירים שפורסם בתחילת המאה הקודמת כתב נורדאו: "נהיה שוב גברים עמוקי חזה, דרוכי איברים, עזי מבט".

ד"ר יוסף מאיר.
ד"ר יוסף מאיר. המליץ לבן גוריון להעלות לארץ את כל יהודי תימן

הכמיהה ליהודי חדש, שרירי ואתלטי, לא דילגה גם על הציונות הדתית, כפי שאפשר להתרשם מדברים שכתב הרב יצחק הכהן קוק: "גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנחנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש… כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על שרירים חזקים".

התשתית האידאולוגית הזו הייתה קרקע פורייה לתורות שנועדו לטפח את הגזע היהודי. ד"ר יוסף מאיר, לדוגמה, ממעצבי הרפואה הציבורית בארץ ומי שהיה מנכ"ל משרד הבריאות בימיה הראשונים של המדינה, נמנה עם תומכי האאוגניקה. בחוברת שיצאה מטעם קופ"ח כללית ב־1934, שם שימש כמנהל רפואי, הוא כתב: "מי רשאי להוליד בנים? בחיפושי תשובה נכונה על השאלה הזאת עוסקת האאוגניקה, המדע לשיפור הגזע ולשמירה עליו מהתנוונות. צעיר עדיין מדע זה, אך תוצאותיו החיוביות כבר גדולות וחשובות (…) מקרים אלה אינם מעטים כלל בכל האומות ובפרט בתוך העם העברי אשר חי חיי גלות במשך שמונה עשרה מאות שנה. והנה שב עמנו לתחייה, לחיי טבע בארץ האבות. האין חובתנו לדאוג שיהיו לו בנים בריאים ושלמים בגוף ונפש? – בשבילנו יש לאאוגניקה בכלל, ולשמירה מהעברת מחלות תורשתיות בפרט, ערך עוד יותר גדול מליתר העמים! … הרופאים, אנשי הספורט והעסקנים הלאומיים צריכים לעשות תעמולה רחבה לרעיון: אל תולידו ילדים אם אינכם בטוחים שיהיו בריאים בגוף ובנפש".

ד"ר שחלב סטולר־ליס הלכה לעולמה ב־2012 בגיל 47. בעבודת הדוקטורט שלה על שירותי הבריאות בראשית היא גילתה כי אישים בולטים בממסד הרפואי תמכו בהשבחת גזע (אאוגניקה). "אני לא עושה דיון ערכי", אמרה בראיון לתמרה טראובמן שפורסם בהארץ ב־2004. "הציונות צמחה בזמן מסוים, באטמוספירה אידיאולוגית מסוימת. חלק מהרופאים למדו באירופה, ובאותה עת לימדו שם לא רק רפואה אלא גם את התורה האאוגנית".

"אין לנו עניין בילד העשירי ואפילו לא בשביעי במשפחות העניות יוצאות המזרח. במציאות כיום יש להתפלל תכופות לילד שני במשפחה הנמנית על האינטליגנציה"

האאוגניקה נכנסה עמוק לארון בעקבות הגילויים על השימוש הרצחני שעשו בה הנאצים (אותנסיה), אבל בישראל של שנות ה־50 עדיין המשיכו להאמין בחלק מהרעיונות, כפי שעולה מההקדמה שכתב ד"ר יוסף מאיר למהדורה העברית הראשונה של הטיפול בתינוק ובילד מאת ד"ר בנג'מין ספוק:  "יש לברר את הייחוס הבריאותי של שתי המשפחות לפני הנישואין; מהורים חולים במחלות מדבקות יש לקחת את הילדים על הורים בעלי ליקויים מורשים; יש לאסור את הילודה ואף לכפות הפלה; על כלל ההורים להימנע מתשמיש מיטה בעת שכרות ורצוי מאד לבחור בן זוג מעדה אחרת, שכן 'נישואי תערובת' אלה מביאים ברכה לדור הבא".

הטיפול בתינוק ובילד

ד"ר מאיר – חשוב להדגיש – לא היה גזען שטען לעליונותו של גזע אחד על פני גזע אחר והוא גם לא תבע להוציא אנשים מכלל ישראל על בסיס מוצאם. השקפתו האאוגנית אף הובילה אותו לתמיכה ב"נישואי תערובת", כהגדרתו. נוסף על כך, ייאמר לזכותו, יש לו חלק חשוב בהחלטה להעלות לארץ את יהודי תימן, כאשר עמד בראש משלחת רפואית למחנה מעבר לעולי תימן שהוקם ליד עדן. הוא זה שהמליץ לבן גוריון להעלות לארץ מיידית את כל יהודי תימן. האם עשה כן משיקולים הומניטריים? האם ראה ביהודי תימן פוטנציאל להשבחת הגזע היהודי שהתנוון בשנות הגלות הארוכות באירופה?

אפשר לשער שהתשובה לשתי השאלות הללו היא חיובית, אבל השאלות הללו לא רלבנטיות להתכחשות לחטיפת ילדי תימן. כל שנכתב כאן לא נכתב אלא למטרה אחת: לחשוף את התשתית האידאולוגית שהתירה לאנשים ממעמד סוציו-אקונומי אחד להפקיע את ילדיהם של אנשים ממעמד אחר. כאשר ד"ר מאיר התיר לקחת ילדים מהורים במחלות מדבקות, הוא בעצם נתן לגיטימציה לנטילת ילדים ממשפחות שבעיניו או בעיני מישהו אחר אינן ראויות לגידול ילדים, על פי הדרישות של המפעל המתהווה של התנועה הציונית. הדברים הללו מתחברים גם לתגובתו לקריאתו של בן גוריון לעידוד הילודה ומתן פרס כספי בסך 100 לירות לאמהות שיבואו לעולם 10 צאצאים. וכך כתב ד"ר מאיר: "אין לנו עניין בילד העשירי ואפילו לא בשביעי במשפחות העניות יוצאות המזרח. במציאות כיום יש להתפלל תכופות לילד שני במשפחה הנמנית על האינטליגנציה. אין להדריך את השכבות העניות של האוכלוסייה לריבוי לידות אלא לקיצובן".

באמצע שנות ה־50 קובצו מאמרים של ד"ר מאיר בספר שיצא לזכרו. המאמר המוזכר כאן לא נכלל בספר. ד"ר סטולר־ליס מצאה כרטסת עם הערות של עורכי הספר. הם הגדירו את המאמר כ"פרובלמטי ומסוכן". "כעת, לאחר האאוגניקה הנאצית", כתב אחד העורכים, "מסוכן לפרסם מאמר זה". לנוכח רפלקס ההכחשה ששב ועולה בכל דיון שעוסק בחטיפת ילדי תימן, חשוב לפרסם את המאמר הנשכח לא בכדי לבוא חשבון עם ד"ר מאיר, אלא כדי להבין את האידאולוגיה שהתירה מעשים נוראיים כאלה: השבחת הגזע היהודי כפי שסברו ראשי התנועה הציונית מצד אחד וביסוסו של הרוב היהודי בארץ, כפי שבא לידי ביטוי בפרס לעידוד הילודה של בן גוריון.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ליכודניק

    להבנתי, חלק מהחטופים נמסרו לאימוץ בחו"ל.
    מה שסותר את הטענה כי הרקע לחטיפה היה רצון ציוני בבניית חברת "יהדות שרירים" בארץ.