string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

השאלון של העוקץ: איילת צברי

"סניף דואר, תופרת, שתי מכולות מתחרות וחנות תבלינים ריחנית שהתור בה השתרך למרחקים. כל שבת בבוקר הייתי מתעוררת מניחוח הג׳חנון המשכר בתנורה של אמי ומקולות התפילה בבית כנסת התימני שברחוב הסמוך". איילת צברי על שכונת ילדותה, על שייכות ועל המעבר בין השפות
העוקץ

השבוע הוענק לסופרת איילת צברי פרס נוסף על ספרה עטור השבחים "המקום הכי טוב בעולם", פרס אדוארד לואיס וולנט. הספר ראה אור לראשונה בקנדה בשנת 2013 ושנתיים אחר כך זכה בפרס סמי רוהר לספרות יהודית. בשנת 2015 התפרסם גם בארה"ב בהוצאת רנדום האוס היוקרתית, שהחתימה את צברי על חוזה לשני ספרים נוספים. הספר על אחד-עשר סיפוריו חזר לכור מחצבתו כשתורגם לעברית ויצא בהוצאת עם עובד בשנה שעברה. צברי המצויה בשלהי כתיבתו של ממואר, הפשילה שרוולים והתפנתה להשיב לשאלותינו בסוגיות הבוערות של החיים.

* * *

במה את עסוקה בימים אלה?

בעיקר בהסתגלות מחודשת לחיי בטורונטו אחרי שביליתי את החורף בישראל, בלמידה מחדש של המרחב והשפה, ובטרוניות על מזג האוויר המושלג שנפל עלינו באמצע מרץ. בתנועה מתמדת על הציר שבין נוחות לזרות, בין המוכר למנוכר, במחשבות על בית ושייכות ושורשים ובתהיות על מקום מגורים הולם לי ולמשפחתי. באימהות, בבישולים, בחיבוקים, בסידורים, בקניות, בניקיונות, בקיפול כביסה, באפיית עוגיות, בארגון מסיבות יום הולדת. וכתמיד, בכתיבה.

אני אסירת תודה על כך שאת רוב ימיי אני זוכה להעביר ספונה בעליית הגג שבביתי המשמשת לי כמשרד. זה סוג של נס. אני עמלה בימים אלה על ספרי השני, אסופת מסות אישיות שחוברות יחדיו לממואר של התבגרות בישראל ועזיבה וחיפוש. וגם, באופן פלאי ומבורך, עדיין עסוקה בקידום הספר הראשון ובהרצאות ואירועי ספר ונסיעות ברחבי היבשת.

המקום כריכה
כריכת הספר בהוצאת עם עובד

איזו פרשייה ציבורית עכשווית טורדת את מנוחתך?

כבר כמה שנים שפרשת ילדי תימן החטופים לא נותנת לי מנוח. לפני שנים, חקרתי את הנושא לעומק וגם ראיינתי לא מעט משפחות ובכיתי עם כמה אימהות כחלק ממחקר לספר, שבסופו של דבר זנחתי. אחרי שנעשיתי אימא בעצמי הכאב נעשה כבד מנשוא ולא הייתי מסוגלת לכתוב על זה. אבל הפרשה עדיין רודפת אותי.

שלושה א/נשים שהיית מלהק/ת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

וואו, שאלה קשה. נבילה אספיונלי, דויד גרוסמן, (משניהם הוקסמתי באירוע של הקרן החדשה בטורונטו), ופרופ׳ אווה אילוז, ואם מותר מהמתים אז ד״ר ויקי שירן ז״ל.

ספרי על שני דברים שאפיינו את השכונה שגדלת בה

גדלתי במחנה יהודה, שכונה תימנית בפ״ת שנוסדה ב-1913, ובמרכזה רחוב ראשי קצרצר עם אטליז, סניף דואר, תופרת, שתי מכולות מתחרות וחנות תבלינים ריחנית אחת שהתור בה השתרך למרחקים. כל שבת בבוקר הייתי מתעוררת מניחוח הג׳חנון המשכר בתנורה של אמי ומקול הגברים המתפללים בבית כנסת התימני הקטן ברחוב הסמוך. בקצה הרחוב היה ואדי קטן, שתמיד עלה על גדותיו בחורף ויצר אגמי בוץ ענקיים על כביש העפר שהוביל לחטיבת הביניים שלי.

ליד תחנת האוטובוס היה טלפון ציבורי שצלצל כשחלפו על פניו נערות והסוטה השכונתי ניסה לשדל אותן לשוחח אתו. בקצה הרחוב שבו גרתי היה סניף ספרייה קטנטן ואפלולי שהיה כל עולמי. כשגמרתי לקרוא ממדף הילדים, הספרניות הרשו לי לשאול ממדף בני הנוער. הסניף נסגר כעבור מספר שנים. הרחוב שבו גרתי שינה את פניו לחלוטין וכל הבתים הפרטיים נהרסו, כולל בית ילדותי, ועל חורבותיהם נבנו בנייני דירות חדישים ורבי קומות. אבל המבנה שבו עמדה הספרייה עדיין עומד על תילו היום, נטוש.

האם את או בני משפחתך חוויתם אי-פעם גזענות על רקע אתני?

אני זוכרת סיפור שאמי ספרה לי על אבא שלי, שלמד ללימודי המשפטים לאור פנס הרחוב מחוץ לבית הוריו בשעריה, כי לא היה להם חשמל, וכשסיים את לימודיו נכנס יום אחד לחנות במרכז העיר פתח תקווה לקנות תיק עורכי דין מהודר, כולו נרגש מגודל המעמד, וגורש משם בבושת פנים, כי ״אלו תיקים לעורכי דין!״ שנים אח״כ הלכתי לחפש עבודה במלצרות באיזה פאב ברחוב הארבעה והמלצר ניגש למנהלת, שהציצה בי ובערימת תלתליי ומיד הנידה ראשה לשלילה. אולי היא סתם לא אהבה את הפרצוף שלי.

למרות עורי הבהיר, לא פעם קראו לי שחורה בבית הספר, ובתיכון הרגשתי שעליי להיזהר במה שאני לובשת כדי שחלילה לא יחשבו שאני פרחה ולמעשה קרה שכינו אותי פרחה, למרות שהייתי חננה היפית

למרות עורי הבהיר, לא פעם קראו לי שחורה בבית הספר, ובתיכון הרגשתי שעליי להיזהר במה שאני לובשת כדי שחלילה לא יחשבו שאני פרחה ולמעשה קרה שכינו אותי פרחה, למרות שהייתי חננה היפית. בצבא, למרות נתוניי הגבוהים, שובצתי כפקידה בקריה ואחרי מספר עבירות משמעת אפילו הודחתי לעמדה הנחותה של סייעת לש.ג. כשהצצתי בפלט הנתונים שלי ראיתי שכתוב בו ״ארץ מוצא: תימן,״ למרות שאני דור שני בארץ. אחי, אחותי ואני נתקלנו בהורים של בני זוג שלא התלהבו מהזיווג. יש עוד מלא דוגמאות, אבל זה לא באמת מה שחשוב: הגזענות שחוויתי וחווים רבים בישראל היא מורכבת יותר מרשימה של מקרים שאפשר לפרש בכל מיני דרכים.

בעיני הגזענות האמתית טמונה בכך שבקושי היה ייצוג ליוצרים מזרחיים בתכנית הלימודים בבית הספר שבו למדתי, שלא לימדו אותי היסטוריה מזרחית, שלא ראיתי את עצמי ואת משפחתי בספרות ישראלית, שהאמנתי באמת ובתמים שאין מקום לסיפורים וקולות תימניים בספרות. והכי חמור – שכתוצאה מהמחיקה התרבותית הזאת בחרתי בנעוריי להתרחק ולהתנתק מהעבר והמסורת שלי. זה עוול נוראי.

איזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

כל הזמן. אני חיה אותן ונושאת אותן איתי לכל מקום, כל פעם שאני חוזרת הביתה מאוחר בלילה, נוסעת ברכבת התחתית, עוברת על פני התגודדות של גברים. כאימא לילדה, אני רק נעשית ערה יותר בכל יום לפערים ולדעות הקדומות שרווחות בחברה שלנו ורואה וחווה הכול דרך עדשה פמיניסטית ביקורתית. לפעמים זה מתיש, אבל אין דרך אחרת.

האם לדעתך תוך דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?

באתי לענות "לא" וישר התבאסתי על עצמי. אני בדרך כלל אופטימית וזה מצער אותי שנעשיתי כה פסימית כשמדובר בסכסוך. אסור לאבד תקווה, אבל אני מודה שאני מוצאת תקווה ביחסים בין אישיים ופחות בפתרונות מדיניים. מה שצריך זה שינוי תודעתי גורף ואין לי מושג מה יביא אותו. בימים טובים, כשאני מעזה לחלום על עתיד טוב יותר, אני רואה בדמיוני מנהיגות אחרת, בעלת מעוף ותעוזה, שפניה באמת ובתמים לדו-קיום ולשלום.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

על נדיבות וחמלה ועל נתינה ועל אהבת הזולת. אחד הדברים שהכי מעציבים אותי בישראל הוא כמה אנשים חיים בתחושה תמידית שמנסים לדפוק אותם, בחשדנות אין סופית. זה מתיש להתנהל בעולם במגננה ובלוחמנות תמידית. אנשים מסתכלים עליי מוזר כשאני נחמדה אליהם או מחייכת לזרים ברחוב.

מהו הספר האחרון שקראת/ הסרט האחרון שראית (מוזמנ/ת לפרגן לקולגות)?

בעברית יוצא לי לקרוא בעיקר שירה. לאחרונה קראתי כמה ספרי שירים יפהפיים, שונים מאוד זה מזה: ״מזרח ירח״ של שלומי חתוכה, ו״יהי ערב, ויהי תוהו״ של מיה טבת דיין, ״כשירדנו מהעצים,״ של יונית נעמן, ו״אף על פי כן״ של טוביה סולמי. מזמן לא ראיתי סרטים, אבל ראיתי במטוס עכשיו את הסרט ״Lion״, כי החלטתי שזה רעיון טוב לייבב בקול בפני אנשים זרים במשך שעתיים רצופות. אפילו הסרט הזה גרם לי לחשוב על ילדי תימן החטופים.

איילת צברי. צילום: אלסין דוידי
איילת צברי. צילום: אלסין דוידי

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

פרינס. ג׳ניס ג׳ופלין. עפרה חזה. זוהר ארגוב.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה?

את אבא שלי, חיים צברי.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

לקראת יום השנה הראשון שלנו, אהובי ביקש שאכתוב לו סיפור. זה היה אותו אהוב שאמר לי אחרי כמה שבועות יחד, ״תגידי, לא אמרת שאת כותבת?״ וכשהנהנתי המשיך, ״אה, את מהכותבות האלו שאף פעם לא כותבות?״ הייתי בת 32 אז, תקועה בין השפות כמו על ספינה טרופה, ומשוכנעת שחלום הכתיבה חמק ממני ולעולם לא יתממש. הבקשה שלו עצבנה אותי, אבל כתבתי לו סיפור. זה היה סיפור על זוג נאהבים בבקתת עץ על שפת הים במלזיה – אני והוא באחד מטיולינו –רווי קלישאות ושגיאות מביכות, אבל זה היה הסיפור הראשון שכתבתי באנגלית ולאחריו הסכר נפרץ ועוד סיפורים נכתבו. החלטתי שעם הגבר הזה אחיה ואעשה ילדים וכך היה.

איזה מלה חסרה לך בשפה העברית?

המילה התימנית האהובה עליי שאין לה תרגום הולם היא ״משַחֵר״ שמתארת חיוך רחב ומטופש משהו. לפעמים אני נתקעת על מילה באנגלית שאני מרגישה שהתרגום העברי לא עושה עמה חסד, למשל המילה raw: אין מילה שממש מתארת את הפגיעות והחשיפות הכאובה הזאת

המילה התימנית האהובה עליי שאין לה תרגום הולם היא ״משַחֵר״ שמתארת חיוך רחב ומטופש משהו. לפעמים אני נתקעת על מילה באנגלית שאני מרגישה שהתרגום העברי לא עושה עמה חסד, למשל המילה raw: אין מילה שממש מתארת את הפגיעות והחשיפות הכאובה והמחוספסת הזאת, מילה שהיא המקבילה הרגשית לברך משופשפת מנפילה על חצץ. מצד שני, אני כל הזמן מוצאת את עצמי מחפשת תרגומים למילים עבריות שאינן קיימות באנגלית. לפעמים, בזמן הכתיבה אני משחילה מילה בעברית לתוך הטקסט הלועזי, כי אני לא יכולה לחשוב על מקבילה אנגלית באותו רגע ולא רוצה לעצור את השוונג של הכתיבה.

גם בספר עצמו בחרתי לשתול כמה מילים בעברית שלא הייתה דרך טובה לתרגם אותן והקורא צריך להבין את פשרן מההקשר. הזרות הזאת של המילה העברית המהגרת אל הטקסט האנגלי היא אותה זרות שממנה אני כותבת ובה אני חיה יום יום, והחיפוש האינסופי הזה אחר דרכים למלא את הפערים בשפה, ולתרגם את ההוויה שלי לשפה ותרבות אחרת, הוא בלב היצירה שלי, ומפרה את הכתיבה שלי מבחינה תכנית וסגנונית.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

כותבת ספרים ומתפרנסת בכבוד, בריאה ומאושרת עם משפחתי, אינשאללה. אין לי מושג איפה זה יהיה, אבל אני מקווה שארגיש יותר מחוברת למקום שאבחר, יותר בבית, ואולי אפילו אעז לטעת שורשים ולהתחבט קצת פחות בסוגיית השייכות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יעקובי

    העוקץ, תתפכחו: כל האשכנזים גזענים, מי פחות מי יותר. הם יונקים את זה עם חלב אמם.

    1. דפנה

      ממש לא, יעקובי. אבל למקרא תגובות גזעניות כמו שלך אין להתפלא שיש אשכנזים שהפכו לגזענים. שנאה וגזענות מולידים שנאה וגזענות.