string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

אני מקווה שמדיניות ההפרד ומשול לא תכשיל את השביתה

על התנאים המחפירים שרק הולכים ומידרדרים, הקושי והיעדר האינטימיות בביקורים החודשיים בכלא והמעשה של ח״כ גאטס – ראיון מיוחד עם סנאא סלאמה דקה, פעילה במאבק האסירים הפלסטינים ואשתו של האסיר וליד דקה, לרגל שביתת הרעב הגדולה אי פעם
כפאח עבד אלחלים

עיתונאית ומתרגמת, עורכת אתר העוקץ בערבית

כשצלצלתי לסנאא סלאמה דקה בפעם הראשונה, היא כבר היתה בדרכה לאוהל המחאה. זה היה ביום הראשון של שביתת האסירים הפלסטינים, שהחלה ביום שני בשבוע שעבר ובמסגרתה פתחו כ-1,100 אסירים ביטחוניים בבתי כלא בישראל בשביתת רעב בדרישה לשיפור תנאי כליאתם. ״ידענו מראש שהולכת להיות שביתה, ובגלל שאנחנו קבוצה של מתנדבים ומשפחות שמאוד קרובה לסוגיה, אנחנו מצליחים להתארגן מהר״, מספרת סנאא, אשתו של האסיר וליד דקה עליו כתבנו כאן לא מזמן, ומי ששמו לא מפסיק לעורר סערה בעקבות המחזה ״הזמן המקביל״ שנכתב על בסיס רשמיו מהכלא ועלה בתיאטרון אל-מידאן. ״לצערי הרב אנחנו מאוד מנוסים – כי מדי איזה זמן קורים דברים, או שביתת רעב או בידוד של מי מהאסירים, אז אנחנו כל הזמן בפעילות״.

אוהל המחאה הוקם בעארה ליד ביתו של האסיר כרים יונס – הוותיק ביותר מקרב האסירים הפלסטינים, שנמצא בכלא הישראלי מינואר 1983 – על ידי ״אלראבטה״ (האגודה) שמורכבת מאסירים משוחררים וממשפחות של אסירים, פעילים חברתיים, פעילי זכויות אדם ועוד. ״אנחנו נמצאים שם כל יום מ-6 בערב עד השעות המאוחרות. האוהל כבר צובר תאוצה, אנשים באים ומזדהים ואנחנו מארגנים פעילויות שונות. אתמול למשל הקרנו את הסרט ׳מאסר עולם פתוח׳, העוסק בחייו של יונס. ביום שישי נשתתף באירוע מחאה בעראבה עליו הכריזה ועדת המעקב, ובשבת נפגין מול כלא גלבוע״.

מה גרם להכרזה על השביתה?

״הסיבה העיקרית היא הרעת התנאים הממש מחפירים גם כך של האסירים, במיוחד בבתי הכלא בדרום. מאז שביתת 2004, שלצערי היתה כושלת, המצב בבתי הסוהר הלך והחמיר והדבר התבטא בהפקעת כל מיני תנאים ששב״ס קורא להם ׳פריווילגיות׳. לאורך כל השנים היו שובתי רעב והיו מי ששילמו בחיים שלהם, אבל שב״ס אף פעם לא עיגן את התנאים האלה והמשיך להתייחס לזה בתור פריווילגיות. וכמובן, הוא גם התנה אותם ושינה אותם בהתאם לנסיבות הפוליטיות.

״הרעיון של השביתה הנוכחית מסתובב כבר כמה חודשים בבתי הסוהר, כי המצב הפך לבלתי נסבל. מה שאולי שבר יותר מהכל את האסירים זה האיסור על לימודים. זה נושא שמאוד חשוב להם, האסירים הפכו את בתי הסוהר לאוניברסיטאות. מאז הפרשה של גלעד שליט הורעו התנאים כדי להשוותם לאלו של גלעד שליט בשבי, למרות שכבר לפני זה התנאים לא היו הכי טובים. בשנים האחרונות הם גם מנעו את הלימודים לסירוגין ובג״ץ הפך את המניעה לגורפת״.

מי בעצם האסירים שמשתתפים בשביתה?

״בשביתה משתתפים קרוב ל-1,200 אסירים – 700 מתוכם אסירי פת״ח והשאר מכל שאר הפלגים. אני חושבת שעוד אסירים אמורים להצטרף. זאת השביתה הכי גדולה אי פעם בבתי הסוהר, ואני מאוד מקווה שהיא תחזיק מעמד כמקשה אחת – כי שב״ס הולך לנסות לשאת ולתת עם כל בית סוהר בנפרד, יגידו לאסירים האלה ׳לכם ניתן ולאלה לא׳ וכך הלאה. אני בתקווה שמדיניות ההפרד ומשול לא תעבור ולא תכשיל את השביתה.

״חשוב להדגיש שכל מה שנמצא אצל האסירים בתאים היום, בן אם זה הכפית בה הם אוכלים או המיטה שעליה הם ישנים, הם לא קיבלו מטוב לב; אפילו את הדברים הבסיסיים האלה הם קיבלו על ידי שביתות. שמעתי את שרת המשפטים שקד אומרת שהם מקבלים יותר תנאים ממה שמקנה להם החוק הבינלאומי. אני לא יודעת איפה היא חיה. זה כמו שבתקופת השבי של שליט אמרו שלא יתנו למשפחות לבקר את הילדים שלהם בכלא משום שאף אחד לא מבקר את שליט, אבל הם שכחו להזכיר שיש מאות משפחות שלא ראו את הבנים שלהם שנים בכל מיני אמתלות, כולל אמהות מבוגרות. אני רואה בביקורים שלי בבית הכלא ילדים קטנים שבאים לבד לבקר את האבא כי האמא מנועה. התקשורת הרבה פעמים עסוקה בלא לדייק״.

ואליד דקה.
וליד דקה. ״כל מה שנמצא אצל האסירים בתאים היום, בן אם זה הכפית בה הם אוכלים או המיטה שעליה הם ישנים, הם קיבלו על ידי שביתות״

על אילו עוד בעיות את יכולה לספר בעקבות הביקורים שלך בבתי הכלא בשנים האחרונות?

״לפני שבועיים הגיע ילד בן 7 לביקור אצל אבא שלו, דוד שלו ליווה אותו כי גם אמא שלו עצורה אבל הם לא רצו להכניס את הילד כי לא היה עליו ספח של תעודת זהות. עמדנו שמה, כל המשפחות, ואמרנו להם שלא ניכנס ונשאיר את הילד בחוץ לבד עד שנעתרו והכניסו אותו לאיזה מתחם בפנים, שם הוא חיכה לדוד שלו. כאמור, יש עוד ילדים כאלה שבאים לבד לבקר כי יש נשים שמקבלות רק כל כמה שנים היתר לבקר את הבעלים שלהם. אני לא מבינה למה לא מאפשרים למשפחות לבקר כמו בני אדם. כאילו לא מספיק המחסומים והשעות שהם מבזבזים בדרך. עד שהם מגיעים לשערי בית הכלא, הם כבר הרוסים.

לפעמים מחליטים לא להכניס את הספר. הכותרת לא מוצאת חן בעיניהם, או המחבר, או התמונה. אחד השומרים אמר לי פעם ׳תקני לו רם אורן׳, אמרתי לו ׳תקנה אתה את רם אורן, לא זה מה שהוא רוצה׳

״גם העניין של החיפושים יכול להיות מעיק ברמות. יש נשים דתיות שמכריחים אותם לעבור חיפוש גופני או להוריד את כיסוי הראש, כי יש שם סיכה קטנה שמצפצפת כשעוברים את מכשיר השיקוף. כל הביקור מההתחלה עד הסוף הוא השפלה אחת גדולה. כשווליד היה בבידוד בכלא רמון המכשיר ציפצף, אמרתי להם שכבר עברתי חיפוש גופני ושברור שהדבר היחיד שיכול לצפצף זה החזייה שלי. בכל זאת הם התעקשו שאני אוריד אותה. בסוף הורדתי אותה, נופפתי בה מולם ועברתי. כמעט הורדתי לגמרי את החולצה כי חטפתי קריזה. הם חשבו שאני משוגעת. אבל הדברים הקטנים האלה משפילים. הם אומרים למשל שמותר ספר אחד בחודש – אבל מה וליד יעשה עם ספר אחד? הוא קורא אותו תוך שעה. לפעמים הם גם מחליטים שהם לא רוצים להכניס את הספר, אפילו אם הוא בעברית. הכותרת לא מוצאת חן בעיניהם או המחבר, או התמונה, אני באמת לא יודעת. אחד השומרים אמר לי פעם ׳תקני לו רם אורן׳, אמרתי לו ׳תקנה אתה את רם אורן, לא זה מה שהוא רוצה׳. דברים מאוד מסוימים מותרים ואחרים לא״.

׳עדיף שתמותו בכלא ואם לא אז שתצאו בגיל 70׳

וליד דקה היה האסיר הראשון שנישא בכלא הישראלי. הוא היה חבר בחוליה שחטפה ורצחה את החייל משה תמם ב-1984. לטענתו לא ידע על החטיפה והרצח ולא נטל בהם חלק, אך בית המשפט לא קיבל את גרסתו וב-1986 נגזר עליו עונש מאסר עולם. ב-1996 ביקרה אותו בכלא סנאא, שכתבה אז על אודות האסירים הביטחוניים. הם החלו להתכתב ואחרי שנתיים וחצי נישאו. עונשו של דקה קצוב ל-37 שנים והוא מיועד להשתחרר במרץ 2023. ״יש לנו קבוצה של 14 אסירים ותיקים מלפני אוסלו, פלסטינים מכאן, מ-48״, מספרת סנאא, ״קצבו את עונשם לפני שלוש-ארבע שנים, אבל השב״כ או לא יודעת מי מחליט שמה ישב ועשה חישוב כדי שכל אחד מהם יצטרך לרצות עוד עשר שנים לפחות בכלא. לווליד נתנו 37 שנים, אבל לכרים נתנו 40 שנה. חלאס כבר, הם ריצו את מאסר העולם שלהם לא פעם אלא פעמיים! זה אומר הרבה, כי כשאת קוצבת עונש של אסיר שנמצא בכלא למעלה מ-25 שנה, זה כדי שהוא יראה אור באופק לא כדי שהוא יירצה עוד עשר שנים. המשמעות מאחורי המהלך הזה היא, ׳עדיף שתמותו בכלא ואם לא אז שתצאו כשאתם בני 70׳. הריח של הנקמנות, של הגזענות ושל היעדר מערכת נקייה ומשפט הוגן זועק לשמים״.

איך עובר עליך יום כזה של ביקור רגיל, שמותר פעמיים בחודש?

״כשווליד היה בכלא רמון, הייתי יוצאת ב-5 בבוקר כדי להגיע ב-7 לפני כל האוטובוסים (של משפחות האסירים, כע״א) ולהספיק לבקר לפני שאני הולכת לעבודה. צריך לשלב את זה בחיים, וזה לא קל. יום הביקור עצמו מאוד מעייף. כל הקשיים האלה מעיקים מאוד על שמחת המפגש. החדר מאוד צפוף, לכל אסיר יש שלושה מבקרים – אז תארי לעצמך את הרעש. 45 דקות עוברות כאילו מדובר ב-5 דקות. אנחנו מקפידים לא לפספס שום ביקור כי אלה ה-45 דקות היחידות שעומדות לרשות האסיר להשקיף על העולם החיצון, אז אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו למשל לבקר רק פעם בחודש. פעם עוד לא היה את מחסום הזכוכית, ניתן היה ללחוץ אצבע ולשמוע את הקול לא דרך השפופרת. עכשיו גם זה בלתי אפשרי. אין פרטיות בכלל כי הם מצותתים לשיחות של האסיר עם המשפחה שלו – על כל האינטימיות שיכולה להיות בשיחה כזאת. מה שנקרא ביקורים מיוחדים, שזה ביקור שמרימים בו את הזכוכית, כבר בקושי נותנים, שלא לדבר על ביקורים מחוץ לכלא, למשל באירועי אבל. וליד לא ראה את אמא שלו כבר שנה כי היא לא יכולה לבקר בגלל מצבה הרפואי, וצריך להכין לה אמבולנס או רכב עם ציוד רפואי בשביל שתוכל לבקר. הם יכולים לתת לאסיר לראות את אמא שלו בליווי משטרתי, אבל הם לא מוכנים. כשאבא שלו גסס, לא נתנו לו לדבר איתו בטלפון למרות עתירות לבתי משפט. הוא לא יכול היה לראות אותו ולא לדבר איתו עד שהוא נפטר״.

מהן הדרישות שהכי חשובות לאסירים עכשיו?

שב״ס הולך לנסות לשאת ולתת עם כל בית סוהר בנפרד, יגידו לאסירים האלה ׳לכם ניתן ולאלה לא׳ וכך הלאה. אני בתקווה שמדיניות ההפרד ומשול לא תעבור ולא תכשיל את השביתה

הדבר הכי חשוב זה התקשורת עם העולם החיצון, למשל התקנת טלפונים ציבוריים. כל הסיפור עם ח״כ באסל גטאס והטלפונים הסלולריים קרה כי הוא ביקר אותם הרבה, ואני מאמינה שמאוד כאב לו עליהם עד שהיה מוכן לשלם מחיר בגלל שהאמין שלאסירים האלה מגיע לתקשר עם המשפחות שלהם. גם את וליד הם שמו בבידוד בעקבות הפרשה, ועכשיו הם מבקשים להוסיף לו שנות מאסר. מאוד דאגנו לו כי הוא סובל מפוליציטמיה. הם כמובן לא רק יודעים על הטלפונים האלה, אלא גם מעוניינים בזה כי זה משרת אותם כאמצעי לפקח על האסירים. עם זאת, הם כנראה יגישו נגדו כתב אישום, אז ננהל משפט ונראה. צריך להוקיר ולהעריך את מה שעשה גטאס כי זה מעשה שמעיד עד כמה קרוב הוא לרחשי הלב של הקהל שבחר בו ושלח אותו לכנסת. הוא הוכיח שהוא נציג נאמן. בסך הכל הוא האמין שזו זכות בסיסית של האסיר ועשה בהתאם לאמונתו – ועל כך אנחנו מורידים בפניו את הכובע.

״עניין נוסף זה הדרישה לאי-מניעת ביקורי משפחות ולביטול כל האיסורים מטעמים ביטחוניים כביכול כדי לאפשר למשפחות, במיוחד אלה מעזה, לבקר את בניהם שלא ראו כבר המון שנים. עוד עניין חשוב זה ביטול המדיניות של הבידוד ושל היחידות המיוחדות שנכנסות בנשק חי לתוך האגפים והחדרים של האסירים, ועוד דרישות שקשורות לחיי האסירים בתוך בתי הכלא – לבקר אחד את השני בתוך האגף ובאגפים השונים או להאריך את זמן השהיה בחצר. אלה דברים שנראים בעינינו קטנים – אבל זה כל עולמם״.

״הזמן המקביל״
מתוך ההצגה ״הזמן המקביל״, המבוססת על רשמיו של דקה מהכלא. ״הדבר הכי חשוב לאסירים זה התקשורת עם העולם החיצון״

את וליד בעצם היכרת בכלא והתחתנתם?

״התחתנו ב-10 באוגוסט 1999. עשינו מעין מסיבה בתוך כלא שקמה שבאשקלון. התנאים אז היו יותר סבירים, אבל כמו שאמרתי – האסירים קיבלו אותם דרך שביתות. מאז ועד היום, התנאים רק החמירו בצל ממשלות הימין המתחלפות. זו היתה מסיבה קטנה שעבדנו עליה חודשים רבים מול שב״ס כדי לקבל חלק מהתנאים שרצינו, למשל השתתפות המשפחה הגרעינית וחלק מהמשפחה המורחבת. בסוף היו גם מוזמנים מקרב האסירים. בהתחלה הם סירבו לכל התנאים, ומי שעזר לנו להוציא את זה לפועל היה עזמי בשארה. זה היה לפני האינתיפאדה השנייה, ושלמה בן-עמי היה השר לביטחון פנים והחשיב את עצמו לפרופסור נאור. בסוף עזמי התקשר לבן-עמי ואמר לו – ׳מה אתם רוצים? הם עושים את זה תחת העיניים שלכם ובין כותלי בית הסוהר׳, ואז הוא הסכים. היו גם ריקודים ושירים ועשינו את הכתובה עם השייח׳ שהבאנו איתנו. עד היום יש אסירים משוחררים שלא הכרתי שמזכירים לי את האירוע, כי שב״ס שידר את המסיבה לכל האסירים בכלא שקמה. זה לא מפתיע במיוחד, כי השנים הללו היו השיא של תנועת האסירים. מנהל הכלא שרצה אז לדבר עם נציג האסירים, היה מבקש רשות. היו אסירים שיש להם כובד משקל, לא כמו הצעירים שיש היום – שאני לא ממעיטה בערכם כמובן, אבל זה ניסיון חיים שונה לגמרי. לצערי, מצב הפילוג השפיע גם על תנועת האסירים וחדר לתוך הכלא״.

כבר אז היית מעורבת במאבק האסירים?

וליד היה מאז ומתמיד אדם מאוד פעיל, הוא לא יכול לשבת על הגדר. לכן הוא לא הפסיק לייצר, והם לא הצליחו לשבור את רוחו. הלימודים באוניברסיטה היו נושא קדוש מבחינתו – כל אסיר שנכנס לכלא, היה לוקח אותו תחת חסותו כדי שילמד

״הייתי מתנדבת באגודה למען האסירים, שעמיר פרץ סגר לנו בצו. חזרנו לפעילות עד שבא ברק וסגר לנו אותה שוב. אני הייתי פעילה בנושא כבר לפני 20 שנה. הייתי כותבת על האסירים, ואז הבנתי שאני יכולה לבקר אותם (כשעוד היה מותר לבקר אסירים שאינם בני משפחה מדרגה ראשונה, כע״א). ביקרתי לא רק את וליד אלא גם הרבה אסירים אחרים, והתחלנו לעבוד איתם, לעשות פעילויות עם ח״כים ולהעלות את הנושא שלהם – כי לפני זה לא ממש שמעו על האסירים הפלסטינים משטחי 48׳, ולא היה ארגון שהתמקד בקבוצה הזאת. אחרי שווליד ואני התארסנו, זה נהיה לא רק עיסוק ציבורי אלא גם אישי ומשפחתי. וליד היה מאז ומתמיד אדם מאוד פעיל, הוא לא יכול לשבת על הגדר. לכן הוא לא הפסיק לייצר, והם לא הצליחו לשבור את רוחו. הלימודים באוניברסיטה היו נושא קדוש מבחינתו – כל אסיר שנכנס לכלא, היה לוקח אותו תחת חסותו כדי שילמד וייצא עם תעודה מבית הסוהר. הפעילות הבלתי נלאית הזאת שלו השפיעה גם עליי, במיוחד שכך יצא לי לעבוד איתו הרבה. וליד גם כותב, מין כתיבה פילוסופית אנושית, ויש לו טקסטים חשובים שהם כמו תחנות דרך בקורות החיים שלו. למשל, ׳הזמן המקביל׳ שעשו לפיו הצגת תיאטרון. ׳זה היה היום הראשון של השנה העשרים שלי בכלא׳, הוא כתב במכתב הזה שבו דיבר על ׳הזמן המקביל׳״.

זו בעצם ההצגה שהובילה לכל הקמפיין נגד תיאטרון אל-מידאן, שנלחם עכשיו על הקיום שלו.

״נכון, היינו בקשר איתם וניסינו לתמוך בכלים המאוד צנועים שיש לנו. גם וליד כתב לאל-מידאן. מאוד הפריע לנו שהיינו הסיבה לזה, אבל עם ממשלה כזאת ופוליטיקה ברמה הזאת זה מה שקורה. אני מקווה שיצליחו במאבק שלהם כי אי אפשר להתנות תקציבים בדעה, זה דברים שנעשו בדיקטטורות אז שלא ימכרו לנו את כל הדיבור על דמוקרטיה״.

מה להערכתך יקרה עם השביתה בהמשך?

״שב״ס יעשה הכל כדי להכשיל את השביתה, אבל אני מאוד מקווה ומצפה שהיא תצליח, כי מדובר במספר גדול מאוד של אסירים. הכל גם כפוף לוועדה שנושאת ונותנת עם הנהלת השב״ס – למרות שהשב״ס לא מודה, הוא מקיים משא ומתן עם האסירים מזה שלושה שבועות, עוד לפני שהתחילה השביתה. אני מאוד מקווה שהצעד הזה ישליך לטובה על מצב האסירים בכל בתי הסוהר, אבל זה מאוד דינמי ומשתנה ותלוי בכל מיני עניינים פוליטיים וגם בכמה אנשים מזדהים. אם היקף הפעילויות מכסה את כל הגדה, למשל, השביתה יכולה להוביל לתסיסה בגדה ואז לא רק השב״ס יישא וייתן עם האסירים, אלא גם הדרגים הגבהים ביותר״.

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עמית

    שוליד דקה ואשתו יתלוננו על יחס לאסירים? אין גבול לחוצפה ולצביעות?

    אם מהם היינו לומדים כיצד לנהוג לאסירינו, היה עלינו לענות אותם עינויים קשים ובסופם לרצוח אותם. כפי שדקה נהג עם החייל החטוף עמוס תמם.

    1. עמית

      ועוד נקודה – איזה אתר ליבראלי, הומאני, שוחר זכויות אדם יפרסם טקסט כזה ללא כל גילוי נאות ולו הקטן ביותר? ללא הערה קטנה בסוף המאמר, שמציינת:
      ״האנשים האלה שמתלוננים כאן על תנאי כליאתם – על זה ששללו מהם את ה״זכות״ לתואר אקדמי בפתוחה, את ה״חופש״ לפקח על האוכל במזנונים ולקבל ערוצי לוויין בטלוויזיה, את ה״חירות״ לקבל כל טיפול רפואי חינם במימון המדינה – כאשר הם אלו שהחזיקו שבוי בידם, שבוי ישראלי, הם עינו ואז רצחו אותו״.

      1. דןש

        כל ההשוואות הן נלוזות.
        מדינת ישראל שומרת על הכללים האנושיים. האסירים נכלאו על מנת להפרידם מהסביבה על מנת שלא ימשיכו במעשיהם. הם לא נכלאו על מנת לענותם.

        1. עמית

          ההשוואה נלוזה? העובדה שטרוריסט שעינה ורצח חייל שבוי מלין על כך שהוא לא מקבל פריבילגיות שונות ומשונות במאסר – זה נלוז.

  2. רחמן חיים

    כל ההתעמרות הזאת באסירים הביטחוניים היא מן הסיבה שהשלטון ואלה שנקראים מנהיגיו ומשרתיו (כולל מערכת המשפט) איבדו את צלם האנוש בכל הנוגע לזכויות האדם. זהו פועל יוצא של דיכוי העם הפלסטיני הכבוש בידי השטעטל של ישראל.

  3. פריץ היקה הצפונבוני

    רק זאת מגב׳ דאקה למדנו איזה ,,איש של שלום׳ עמיר פרץ הוא באמת. טוב ידענו ממלחמת לבנון השניה כשהוא היה שר ביטחון בממשלתו של אולמרט.

  4. א

    אני מקווה שנלמד מהאמריקאים איך מתנהגים לאנשים כל כך שפלים ונשים אותם בצינוק 23 שעות ביום בלי כלום חוץ מ 6 מטר של תא. נדאג לאפס תקשורת בין הנאלחים ונמנע ככל הניתן ביקורים כלשהם. כך הם יוכלו להתחיל ללמוד איך מתייחסים לחיות אדם.

  5. דן וקסלר

    הכל פוליטי ומי שמסרב לראות את זה הוא טיפש
    תנאי האסירים מורעים כדי לדכא את יכולתם להיאבק פוליטית, ולהפחיד כביכול אחרים לעשות את זה. אין שום חשש שימשיכו בפעילות מהכלא כי כמו שהיא אומרת פה דווקא לטלפונים ציבוריים יהיה אפשר להאזין. בקיצור עוד כלי כדי לשמור על הכיבוש – ניהול הסיכסוך וחיים על חרב כמו שאמר ביביניהו
    ולעמית שקורא לכך צביעות ונלוזות וכו כו, תשאל את עצמך איך לרוצחים אחרים (גם כאלו שהכניסו את ילדיהם למיקרו/דקרו את נשותיהם או סתם מישהו)/אנסים (כן כן קצב למשל) מגיעות זכויות רחבות בהרבה? וכך במקרה אם אתה מהלאום הפלסטיני, שלווא דווקא רצח, אולי הפגין אולי לא עשה כלום ומוחזק ללא משפט (עציר מנהלי) לא מגיעות זכויות?
    זה כי הם סכנה לנו, "ללאום" השליט, וזה הדבר שהכי הכי מפחיד את המשטר בארץ שיעיזו לערער עליו