תנועת ההתנגדות לטראמפ מתחזקת

מאבק השטח שהביא לביטול תוכניתו של טראמפ לפגוע ב״אובמה-קר״ מלמד על הכוח הרב שיש לקהילה המקומית לערער את הביטחון במושבי הנבחרים – דמוקרטים ורפובליקנים כאחד. ואצלנו?
אביב שניראביב שניר

גר במצפה רמון, עובד במרכז הצעירים ביישוב.
קורא וכותב, סקרן לגבי כל דבר. חבר מנהיגות תנועת הפריפריות וסטודנט לתקשורת

במהלך הקמפיין שלו לנשיאות הבטיח טראמפ שביומו הראשון במשרד הסגלגל הוא ינחה את הקונגרס להניח הצעת חוק שתבטל את תכנית הבריאות המכונה אובמה-קֶר. "זה יהיה כבוד גדול עבורי, משום שחייבים להחליף את התוכנית הזו ומיד, זו פשוט קטסטרופה", כך אמר. בתום מערכת בחירות מהסוערות והכעורות שנראו בארצות הברית, ניצח טראמפ את הילארי קלינטון ברוב גדול של 30 מדינות מול 20, שהם 77 אלקטורים יותר. אמנם הוא זכה בכשלושה מיליון קולות פחות, מה שמכונה "ההצבעה הפופולרית", אך מספיק בהחלט כדי לנצח ולהיות הנשיא בהתאם לשיטת ההצבעה האמריקאית. בנוסף זכתה המפלגה הרפובליקנית לרוב בבית הנבחרים ובסנאט.

לכאורה, כל החלקים הצטרפו יפה לפאזל המיוחל: נצחון בבחירות לנשיאות, לבית הנבחרים, לסנאט תוך כדי ניהול קמפיין ברור מאד נגד תוכנית הבריאות של אובמה. ואכן טראמפ וצוותו ניגשו מיד למלאכה והחלו להרכיב הצעה שתבטל את האובמה-קר ותחיל הסדר חדש. עיקרי השינויים שמציע טראמפ הם: הפחתת הטבות מס למבוטחים, ביטול החובה של חברות גדולות לבטח את עובדיהן, ביטול פיקוח המחירים של חברות הביטוח והיהלום שבכתר הוא כמובן קיצוץ בשירותי הבריאות הייחודיים לנשים.

לכאורה, הכול היה מוכן אבל ההצעה לא הגיעה אפילו להצבעה. לאחר מספר דחיות, טראמפ השלים עם העובדה שאין רוב לשינוי, ביטל את ההצבעה, זנח לעת עתה את הניסיונות לבטל את ביטוח הבריאות של ממשל אובמה וכמובן – הטיל את האשמה על סיעת המיעוט הדמוקרטית, למרות שרבים מחברי בית הנבחרים הרפובליקנים הודיעו שלא יתמכו בהצעה. אז מה קרה שם בדיוק? האמת היא שרבבות אזרחים אמריקנים 'פשוטים' הביעו התנגדות פעילה למהלך של הבית הלבן והלחץ היה כל כך אפקטיבי עד ביטול ההצבעה על התוכנית. ואיך כל זה קרה?

מפגינה נגד האובמה-קר, 6.11.2009. צילום: cc by-katerkate
מפגינה נגד האובמה-קר, 6.11.2009. צילום: cc by-katerkate

הסיפור מתחיל בשנת 2009 כאשר נשיא פופולרי שניצח ברוב של עשרה מליון קולות לאחר קמפיין סוחף וחדשני עמד בפני קשיים אדירים להעביר את תוכנית הדגל שלו בתחום הבריאות: ביטוח ממשלתי לכל האזרחים. מי שהוביל את ההתנגדות הייתה התארגנות קטנה יחסית אך אפקטיבית להפליא בשם "מסיבת התה". בעזרת תיאום ארצי ופעילות מקומית, ניהלה התנועה קרב בלימה מוצלח מאד שצמצם באופן ניכר את מימדיה של תוכנית הבריאות והאט מאד את העברתה. כל כך אפקטיבי שבבחירות ב-2010 המפלגה הרפובליקנית זכתה מחדש ברוב גם בסנאט וגם בבית הנבחרים ורשמה הישג שלא נראה כמותו מאז 1948.

הטקטיקה שבה נקטו פעילי מסיבת התה הייתה פשוטה אך גאונית. הם הפעילו לחץ ישיר, מתואם ומקומי על נציגי בית הנבחרים. הם קיימו הפגנות בכל אירוע פומבי של הנציגים, הגיעו לכל הפגישות של הנציגים עם הציבור הרחב, ביקרו במשרדיהם ותיאמו "מבול" של שיחות טלפוניות ואימיילים עם שאלות, בקשות וביקורות. חלק מהמעשים גלשו לאלימות או למעשים מכוערים, למשל לירוק על נבחרים ועובדיהם, לשאת ארונות קבורה ועוד. את כל אלה חוו מקרוב אנשי הצוות של נבחרים דמוקרטים והחוויה נצרבה בהם היטב. הטלפון בלשכה היה מצלצל משעת הפתיחה ועד אחרי שעת הסגירה, תיבת ההודעות הקוליות הייתה מפוצצת באופן קבוע, ולא היה אירוע פומבי אחד שעבר חלק. אחד מאירועי השיא של מסיבת התה היה ארגון הפגנות ב"יום המס" ה-15 באפריל 2009, הפגנות התקיימו במאות מחוזות בחירה.

מיד עם היוודע נצחונו של טראמפ, החלו אנשי צוות של נבחרים דמוקרטיים ועובדים בעמותות פוליטיות לנסח מסמך שמציע לשמאל האמריקאי לאמץ את הטקטיקה של מסיבת התה. המסמך שותף בגוגל דרייב כל כך הרבה פעמים עד שקרס, והם נאלצו להקים אתר ייעודי עבורו. הרעיון המרכזי שהם מקדמים הוא שבהינתן קונסטלציה פוליטית שבה המפלגה הדמוקרטית נמצאת במיעוט באופוזיציה על אנשי שמאל פרוגרסיביים לשים בעדיפות שנייה את קידום האג'נדות שלהם ולהתחיל לעסוק בדפסינבה פוליטית נחושה.

מיד עם היוודע נצחון טראמפ, החלו אנשי צוות של נבחרים דמוקרטיים ועובדים בעמותות פוליטיות לנסח מסמך שמציע לשמאל האמריקאי לאמץ את הטקטיקה של מסיבת התה. המסמך שותף בגוגל דרייב פעמים כה רבות עד שקרס והם נאלצו להקים אתר ייעודי

בחירות לנשיאות מתקיימות בארה"ב באופן קבוע מדי ארבע שנים (אין כמעט מקרים של הקדמת הבחירות, כפי שנהוג בדמוקרטיות מסוימות במזרח התיכון), אבל בחירות לבית הנבחרים מתקיימות כל שנתיים. במצב הזה כל חברי בית הנבחרים נמצאים במצב של קמפיין בחירות מתמשך כדי להיבחר מחדש, כלומר הם רגישים מאד למה שיש לציבור במחוז הבחירה שלהם להגיד. את העובדה הזו ואת הניסיון המר שלהם מאנשי מסיבת התה הם מבקשים לנצל. המחשבה היא שאם מסיבת התה הייתה אפקטיבית מאד מול נשיא פופולרי בעל רוב מוצק בשני הבתים אין סיבה שתנועת נגד דומה לא תהיה אפקטיבית לפחות באותה המידה כנגד נשיא שנבחר במיעוט קולות ואשר סובל מפופולריות נמוכה מאד ומרוב לא גדול בקונגרס.

וכך החלה תנועת ההתנגדות לטראמפ לצבור תאוצה. המסמך המפורט הורד למעלה משני מליון פעמים (ובינתיים תורגם לספרדית והוקלט כספר שמע), 5,983 קבוצות מקומיות פועלות באופן רשמי ומליונים רבים אחרים מבקרים באתר וברשתות החברתיות ומחפשים מידע בנושא. העקרון המנחה הוא ההכרח להבחר מחדש כל שנתיים באזור הבחירה של הנציג בבית הנבחרים. העובדה שהבחירות לבית הנבחרים הן על בסיס אזורי, מגדירה באופן ברור מי הציבור שבוחר בנציג ומי יכול להשפיע על פעולותיו. למעשה, כל נציג מועמד לבחירה מדי שנתיים והלכה למעשה נמצא בקמפיין בחירות מתמיד. התארגנות מקומית ממוקדת בנציגות חשובה מאד לחברי בית הנבחרים.

כל הנציגים נמצאים על הכוונת: אלה מהמפלגה הדמוקרטית ואלה מהמפלגה הרפובליקנית. לכולם אכפת מדעת הקהל במחוז הבחירה שלהם, אף אחד מהם לא מעוניין שאזרחים מודאגים יפריעו לאירועים ציבוריים ויעלו בהם שאלות נוקבות, איש לא מעוניינים בפרסום שלילי בעיתונות המקומית. שיא הפעילות הגיע לקראת ההצבעות על תוכנית הבריאות של טראמפ. מאות אירועים מקומיים אורגנו ועשרות אלפי שיחות טלפון מתואמות (בשיתוף עם הארגון moveOn) נעשו למשרדים של חברי הקונגרס בדרישה לעצור את ביטול האובמה-קר. גם בעשרות האירועים שארגנה המפלגה הדמוקרטית, הבמה ניתנה ברובה לאנשים מהשורה שיספרו איך הם ניצלו מפשיטת רגל או ממוות בעזרת האובמה-קר. ההובלה הפוליטית כנגד טראמפ עברה באופן משמעותי מפוליטיקאים מכהנים לאנשים "רגילים".

ובינתיים, במפלגה הדמוקרטית

אחת מטענות קמפיין הפריימריז של הסנאטור ברני סנדרס היא שתנועת השינוי הפוליטית חייבת להיות עממית ורחבה: "not me, us". אם השינוי יקרה רק בעמדת הנשיאות, הוא לא יתרחש כלל. חלק ממבקריו העירו, ובצדק, שזו אמירה שנוח להשמיעה בזמן קמפיין אך כזו שמשתכחת מלב לאחר הבחירות. הסקפטיים שיערו שמיד לאחר ההפסד ייפסקו המאמצים הרחבים והטענה תגווע.

אמנם הקמפיין עצמו לווה בגיוס תרומות קטנות המוני, מטות מתנדבים גדולים ופעילים, ארגון שטח ונוכחות צעירה ודיגיטלית ברשתות חברתיות ובקהלים שכבר התנתקו מעשייה פוליטית. אך כל זאת לא הבטיח שהדבר יימשך לאחר ההפסד בפריימריז ולאחר הבחירות לנשיאות, שרבים חשבו שקלינטון תנצח בהם. לאחר ההפסד הכאוב התארגנו תומכי סנדרס להמשיך את העשייה הפוליטית שלהם, והפעם הזירה היא כלל העמדות המפלגתיות הזוטרות והבינוניות.

ברני סנדרס. הצהיר זה מכבר שלא מן הנמנע שירוץ לנשיאות ב-2020. צילום: cc by-thierry ehrmann
ברני סנדרס. הצהיר זה מכבר שלא מן הנמנע שירוץ לנשיאות ב-2020. צילום: cc by-thierry ehrmann

בהתאם למחשבה שהמפלגה הדמוקרטית נגועה באינטרסים של בעלי הון רבים, אימצה אג'נדה ניאו ליברלית והתרחקה מהקהלים החשובים של מעמד העובדים, זקנים וצעירים תומכי סנדרס מתארגנים כדי לאייש את כלל משרות המפלגה האפשריות. לאחר שהממסד המפלגתי התגייס כנגד סנדרס ובעד קלינטון, תומכי סנדרס מקווים לתפוס כמה שיותר עמדות מפתח כדי להבטיח שתופעה כזו לא תחזור על עצמה.

בבסיס המהלך מונח הצורך בהעברת כובד המשקל מפרסום בטלוויזיה ומחויבות לתורמים גדולים לפעילות קהילתית ושכונתית ולרשת תורמים המונית של תרומות קטנות. המטרה היא למשוך את כל המפלגה שמאלה ובעקבות כך להשמאיל את המפה הפוליטית הארצית. הארגון our revolution מתאם פעולות, מאמץ מועמדים לבחירות בכל הרמות ומעודד פעילות ציבורית רחבה של תומכים ברעיונות של סנדרס. נראה שבעתיד הקרוב יתקיימו סדרות של התמודדויות על פניה של המפלגה הדמוקרטית כאשר היוזמה והתעוזה נמצאות כרגע בידיהם של תומכי סנדרס.

הזווית הישראלית: דמוקרטיה משברית

ההישג המדהים של תנועת ההתנגדות האזרחית בביטול הצמצום של תוכנית אובמה-קר הביא אותי לראשונה להבין את עומק החשיבות של מודל בחירות אזורי. בישראל יש רק אזור בחירה אחד, היינו: המדינה כולה. כמו כן, רוב המפלגות לא מקיימות הליך דמוקרטי פתוח ציבורי או פנימי, וגם אלה שכן לא נהנות מקהל מצביעים רחב במיוחד. בהתאם לכך, מספר האזרחים הקובעים את רשימות המפלגות לבחירות לכנסת הוא מצומצם מאד. כלומר, מועדון קטן וסגור מאד של אזרחים משפיע ישירות על הנבחרים.

מדור הבחירות באיזרוס1
ראשי מפלגות בישראל, בחירות לכנסת ה-19 (2013) וה-20 (2015)

מצב זה גורם לכך שלמעשה נבחרינו אינם נותנים דין וחשבון לרוב המוחלט של הציבור ויכולים למסמס מחאות וטענות כנגדם כמהלך של אינטרסנטיות פוליטית. במצב זה, גם ארגונים פוליטיים רציניים בעלי אג'נדות יציבות וחשובות מתקשים להגיע להשפעה משמעותית על ההליך הפוליטי. זהו מצב מסוכן מאד לדמוקרטיה היות שהוא דוחף לייאוש את השכבה המעורבת ביותר בענייני ציבור. דמוקרטיה ללא אמון ציבורי רחב במערכת היא דמוקרטיה משברית.

גם ארגונים פוליטיים רציניים בעלי אג'נדות יציבות וחשובות מתקשים להגיע להשפעה משמעותית על ההליך הפוליטי. זהו מצב מסוכן מאד לדמוקרטיה היות שהוא דוחף לייאוש את השכבה המעורבת ביותר בענייני ציבור

הצעות לשיטות בחירות אזוריות וארציות משולבות קיימות כבר שנים רבות. יש בהן פירוט רב ומחשבה על היתרונות והחסרונות, כמו למשל במסמך הזה של המכון הישראלי לדמוקרטיה. בכל מקרה, העקרון הבסיסי הוא פשוט מאד והוא נשען על קשר ישיר בין נבחרי הציבור לאזור שהם מייצגים, באופן שמחבר אותם לקהילות עם צרכים וערכים ספציפיים. כך נוצרת מחויבות רבה יותר מצידם לתקשורת רציפה עם בוחריהם, לדיווח, לקשב ולאחריות כלפיהם. גם העובדה שהפריפריות הישראליות מצויות תמיד בתת ייצוג בכנסת היא הרסנית לעצם קיום הדמוקרטיה ועומקה. שיקולים קצרי טווח ואינטרסים סותרים של המפלגות מונעות מהמצב להשתנות. לכן, אני מתקשה להאמין שהשינוי יגיע מהמפלגות עצמן אלא דווקא מהתארגנויות מקומיות ואזוריות שיעלו על סדר היום הציבורי ובצורה נחושה את הצורך לקשר אזורי וישיר בין הכנסת לציבור המצביעים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רפאל חייט

    לידיעת המחבר ושאר הנבערים הישראלים: הביטוי 'popular vote' אין פירושו כי מדובר ב'פופולריות' במובן המקובל אצלנו; אלא: ההצבעה של בני אדם (people) בניגוד להצבעת האלקטורים.

  2. יוסי אמיתי

    תודה למחבר על ניתוח מפורט ועתיר אינפורמציה על המתרחש בזירה האמריקאית. באשר לניתוחו את מצב הדמוקרטיה בישראל, יש לי כמה הסתייגויות. המרחב הדמוקרטי הישראלי אכן נמצא כיום בדרגת סיכון גבוהה. ראה למשל החקיקה הלאומית-פופוליסטית בכנסת שנועדה לפגוע בערבים, בשמאלנים ובארגוני זכויות אדם. לא פחות מכך – המתקפה המתמשכת על בית המשפט העליון, שנועדה, במוצהר, להכרית את "המהפכה החוקתית" מיסודו של השופט אהרון ברק, ולמנוע התערבות בג"צ בהחלטות אנטי חוקתיות, נוגדות חוקי יסוד, המתקבלות חדשות לבקרים ע"י כנסת פופוליסטית. המענה למשבר הדמוקרטיה הישראלית אינו בהנהגת שיטת בחירות אזורית-רובנית, אשר עצם המיפוי שלה יגמד את הייצוג הפרלמנטרי הערבי (ולא רק אותו) עד קרוב לאפס. יש לזכור ששיטת הבחירות האזורית-רובנית, בבריטניה ובארה"ב למשל, הונהגה עקב נסיבות היסטוריות ייחודיות, ולא פעם גרמו לעיוות רצון הבוחר, כשאפשרו רוב פרלמנטרי (או נשיאותי) למי שקיבל את מיעוט הקולות בספירה הארצית. המסורת הפוליטית הישראלית היא יחסית-פלורליסטית, וכך היא צריכה להישמר. "חיזוק המשילות", נוסח ביבי-ליברמן-לפיד, ייעשה ללא ספק באמצעים אנטי דמוקרטיים בעליל. הקשר בין הנבחר לבוחריו יכול ואף צריך להתקיים תוך שמירה על המסורת האלקטורלית שלנו. אפשר "להוציא מתוק מעז".

  3. בטריה מהמטריקס

    הענין הוא השפעה על התודעה
    לאו דווקא שיטת הבחירות (שברור שהיא לטובת בעלי הכח וההון)

  4. אביב שניר

    הי,

    הכותב מודע למשמעות המונח ההצבעה הפופולרית בארה"ב, השתמע משהו שונה במה שכתוב?

    יוסי – אשמח לדעת יותר על הנסיבות ההיסטוריות של הצבעות אזוריות.
    אבל ביחס לעניין העקרוני: בישראל יש תת ייצוג מובהק לפריפריות, מבחינה גאוגרפית ומבחינה של (בגדול) כל מי שאינו גבר אשכנזי מהמרכז…
    בנוסף יש פער גדול מדי בין פוליטיקאים לאזרחים שקשה לגשר ולהשפיע גם באמצעות מחאות או תנועות רציניות מאד (מאד!). לכן כל מחשבה על שיטות פוליטיות צריכה לתת את הדעת על שתי הסוגיות האלה 🙂

    1. יוסי אמיתי

      אביב, רב תודות על תגובתך. הנסיבות ההיסטוריות בבריטניה ובארה"ב שגרמו לאימוץ שיטת הבחירות האזורית-רובנית בשתי מדינות אלו (ובכמה מדינות נוספות) הן נסיבות המעבר מן המורשת הפיאודלית, המחוזית ביסודה, לשיטה הקפיטליסטית בבריטניה, ונסיבות התהוותו האורגנית של המבנה הפדרטיבי האמריקאי, המושתת על קיומן של 50 "מדינות" (STATES), על מערכות האינטרסים הייחודיות שלהן. שתי מדינות אלו השכילו לבנות איזונים, בלמים ותהליכים של סינכרוניזציה בין האזורי לבין הכלל-ארצי, ובכך הקהו במידה רבה את חולשותיה של שיטת הבחירות האזורית-רובנית. אך נותרה בעינה חולשת היסוד, המאפשרת בחירתו של מי שזכה במיעוט הקולות בספירה כלל-ארצית.
      המסורת הפוליטית הישראלית, עוד מימי היישוב היהודי והבחירות לקונגרסים הציוניים, היא מסורת יחסית-פלורליסטית, המבטיחה במידה רבה את שיקוף בחירתו של הבוחר. המורשת הפוליטית הישראלית היא קואליציונית מטבעה, ולטעמי – טוב שכך. אינני מעלים עין מחולשותיה של השיטה, אולם חלוקת המדינה למחוזות בחירה אינה התרופה לכך. כל מיפוי של אזורי הבחירה יהיה מלאכותי, שרירותי, ופרי קומבינות קואליציוניות, ואפשר לומר בוודאות שלא ישיג את המטרה של ייצוג אינטרסים פרטיקולריים וחיזוק הקשר בין הבוחר לנבחר. אין שום ודאות שנבחרי אזורי הפריפריה יהיו נציגים אותנטיים של תושבי אזורים אלה. סביר יותר שנראה מועמדים עתירי ממון שייכשלו בבחירות באזורי המרכז, ו"יהגרו" פיקטיבית לאזורי פריפריה כדי להיבחר בהם. טענתי היא שגם בשיטה היחסית-פלורליסטית ניתן לקיים קשר בין הבוחר ונבחריו. ראה בנדון את הקשר האמיץ שמקיים איימן עודה החיפאי, למשל, עם ציבורים ערביים בגליל, במשולש ובנגב, תוך מתן אוזן קשבת למצוקות המקומיות. זאת, לעומת שיטת הבחירות בליכוד, המבטיחה ייצוג ל"מחוזות" (לצד נבחרים כלל ארציים), אך רחוקה מלייצג את האינטרסים הפרטיקולריים של אותם מחוזות.

      1. אביב שניר

        הי יוסי,

        תודה על ההרחבה.

        אכן לישראל היסטוריה שונה לחלוטין.
        החשש מקובמינה פוליטית אינטרסנטית בתהליך קביעת אזורים ישראליים הוא מוצדק לחלוטין.
        החשש מנציגים "לא אותנטיים" (מושג אמורפי בצורה בעייתית) גם הוא מוצדק, אם כי עצם השיטה מחזירה כוח לתושבי האזור לדרוש "אותנטיות" מנציגיהם או לגרום להם לשלם מחיר. בדומה למה שאנו רואים כרגע בארה"ב.

        איני מצוי בפרטי הקשר של עודה עם אזורו, אך גם אם כך הוא בבחינת היוצא מהכלל המעיד על הכלל.

        בישראל הנוהג הרווח הוא התעלמות מכל מי שאינו חבר מפלגה, במקרים של מפלגות עם פריימריז, והסטת הדיון הענייני לתיוגים והשמצות.

        אתה מצביע על בעיות חשובות, אך לא על פתרונות.