string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

הרהב הישראלי והפוליטיקה של המוות

הצורך הישראלי להדחיק בימים אלה את הפלסטיני וכל הקשור בו מובן מאליו, אך כולי הערכה לאומץ לבם וליושרה שמגלים המעטים בחברה היהודית המשוחררים מכבלי הזיכרון של מנצחים, מדגלים ומטקסים משחיתים ומקידוש המלחמה
מרזוק אלחלבימרזוק אלחלבי

משפטן, יועץ אסטרטגי, עיתונאי וסופר בעל טור קבוע בעיתון "אלחיאת"

כשהמנוח אמיל חביבי כתב באמצע שנות השמונים כי "יום העצמאות שלכם הוא יום הנכבה שלי", ענה לו הסופר א.ב. יהושע בשחצנות של אותם ימים כי הוא – חביבי – יכול לקחת את מטלטליו ולעבור לאחת ממדינות ערב במרחב. כזכור, באמצע שנות השמונים נולדה ממשלת האחדות הראשונה. תחושת כוח הייתה באוויר, ואין כמו הכוח לעורר רגשות התנשאות, שחצנות ועזות מצח כפי שאנו עדים בימים אלו. אלא שהשחצנות של היום דורסנית יותר. בעוד שיהושע הציע לחביבי מעבר למדינה אחרת, השחצנים של היום מנסים להעלים את כל מה שנוגע לפלסטינים ולהשתיקו כליל. היות שבימי זיכרון עסקינן, כדאי שגם המכחישים יזכרו.

אחרי מאה שנים של סכסוך, נותרה עדיין שאלת זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית במדינה משלהם ולא שאלת הזכות לקיומם של היהודים ומדינת ישראל במרחב. הפלסטינים הם שנעקרו, גורשו ממולדתם על ידי התנועה הציונית ומונעים מהם לחזור ו/או לחלופין ממאנים להכיר בנכבה שהייתה מנת חלקם, ולהגיע אתם להסדר שיהיה בו ולו תיקון קטן לעוולה כל כך טרגית מבחינתם. בהקשר זה ניתן להבין את טקסי הזיכרון והמוות בישראל כניסיון להמשיך במלאכת השכנוע העצמית כי היהודים הם-הם הקורבן האולטימטיבי גם בסיפור הזה, ולא רק בשואה. מאמץ זה מלווה תמיד בשיח שנאה תהומית לכל מה שנראה כפלסטיני, קרוב לפלסטיני, מזכיר פלסטיני, כמו אותם אירועים משותפים של יהודים ופלסטינים המנסים לרפא באמצעות הידברות את צלקות העבר, ואלה שעוד יבואו אם אידאולוגיה ימנית תמשיך לשלוט בכיפה.

הצורך בהכחשת הפלסטיני בימים אלה מובנת לי. כי עצם נוכחותו, נראותו, דיבורו והסיפור שעל לשונו מהווים כתב גט לאותו סיפור ישראלי רשמי ימני על בלבדיות על הארץ הזו ועל ההיסטוריה שלה. הרי כל פלסטיני ממוצע, גם אם לא מלאו לו עשר שנים, יכול למנות את שמות הכפרים שנעקרו ונהרסו בשנות הארבעים והחמישים. כל פליט ופליטה בגלות הפלסטינית חיים עם מפתחות ביד או בלב לבתים שאולצו לעזוב מאחור.

משתתפות בטקס הזיכרון של "לוחמים לשלום", 30.4.2017. צילום: יואב שפירא
משתתפות בטקס הזיכרון של "לוחמים לשלום", 30.4.2017. צילום: יואב שפירא

והנה בין הים לנהר, חיים להם פלסטינים רבים, כמעט כמספרם של יהודים במרחב זה! לא קל ליהודי ממוצע לגלות היום בבוקר או מחר אמת עירומה המתדפקת על דלתו או מבצבצת מהמראה שלו, הפלסטינים כאן הם חצי ממספר האנשים ולא כפי שהלמ"ס מספרת להם. השאלה, הפלסטינית כאן ועכשיו, לא מעבר לדלת אלא בחדרים הפנימיים של הנפש היהודייה. מאחורי הנאומים בבית הנשיא ובהר הרצל, מאחורי השמות העבריים של החללים הרבים, מאחורי המקומות שמעוררים זיכרונות כואבים וטרגיים. הרי פולחן המוות הישראלי שנועד לחזק נרטיב ישראלי רשמי, מתכוון להשכיח סיפור אפל של עקירת עם ממולדתו, מפרדסיו, מאחוזותיו, משדותיו ובארותיו.

טקסי הזיכרון והמוות בישראל הם ניסיון להמשיך במלאכת השכנוע העצמית כי היהודים הם הם הקורבן האולטימטיבי גם בסיפור הזה ולא רק בשואה. מאמץ זה מלווה בשיח של שנאה תהומית לכל מה שמזכיר פלסטיני

עקירה איננה מעבר ממקום למקום, אלא אילוצם של אנשים להפוך מבעלי מקום וזמן לפליטים חסרי כל מחוץ למקום ולזמן תוך רמיסת כבודם וכל זכויות האדם שלהם. בנוסף לנטילת חייהם של רבים, המתנגדים או אלה שהורע מזלם ונקלעו למלכודת הרוע. חוויה זו מעצבת עדיין את הזהות הפלסטינית ויוצרת רבדים של זיכרון קולקטיבי המתעבה עם הזמן. זיכרון זה מפחיד את אלה שהניחו כי הוא לא קיים או שביכולתם למחוק אותו. זיכרון זה מאיים, כי הוא מטיל ספק כבד במהימנות הסיפור הישראלי הרשמי בדבר בלעדיות בארץ ועליה. ולכן, אך "טבעי" הוא שיהיו מי שיתאמצו לגרש את הזיכרון הזה מכאן, להשתיקו ולמנוע את ביטוייו במיוחד בימים שמטרתם לבסס ולקבע את הנרטיב הישראלי, שכולו מוות הרואי מעורר גאווה לאומית ומבטיח עמידה איתנה.

המוות הפלסטיני שאורב בצדו האחר של המוות הישראלי, בפינות הצפויות והלא צפויות, אינו נותן מנוחה למצויים באילוזיה כי הם כאן לבדם וכי אין זולתם במרחב. עצם היותו של הפלסטיני כאן, מספיק כדי לשבש את הטקסים השונים ואת המחשבות הנוגות שמא הקורבנות הישראליים היו כולם הכרחיים כדי להבטיח את הארץ ומשאביה, והנה, הארץ מלאה למרות מחסומים, סגר וריתוק מרחבי, בפלסטינים שלא מפסיקים להיזכר ולהזכיר שהם כאן, היו כאן, ומתעקשים להישאר לעד ואף להשיב את אלו שנעקרו בכוח ובפשע.

אילו היו הסכמי אוסלו מתפתחים לכדי הסדר בין שני העמים ולפתרון אזורי מוסכם, אז הייתה ישראל נגמלת מאלמנטים קולוניאליסטיים בהווייתה לטובת חוויה חדשה לא קולוניאלית. הדבר היה מאפשר להמיר את הנוכחות כאן מכוח הזרוע לכוח הסדר והסכמה. אלא שמאז רצח רבין ויירוט ההסכמים, הדברים התפתחו בכיוון אחר ומסמנים חזרה אל המשבצת הראשונה של הסכסוך, לפחות מבחינת השיח הפושה בישראל בהנהגת ממשלות הימין הקיצוני. הסכסוך חזר להיות סכסוך על הקיום עצמו, ולא על גבולות הקיום.

הציוץ (שנמחק) מחשבון הטוויטר של השר נפתלי בנט בתגובה לאלימות שספגו משתתפי טקס הזיכרון המשותף מפעילי ימין, 1.5.2017
הציוץ מחשבון הטוויטר של השר נפתלי בנט (שנמחק כעבור זמן מה), בתגובה לאלימות שספגו משתתפי טקס הזיכרון המשותף מפעילי ימין, 1.5.2017

תזוזה זו התרחשה בגין האמונה בישראל שהיא עוצמתית מספיק כדי לבחור לסרב לרעיון ההסדרה ולו המינימליסטי עם העם הפלסטיני או האופטימלי – עם עמי האזור, באמצעות היוזמה הערבית. לסירוב זה  ישנה משמעותה אחת, והיא ההובלה להתנגשות ודאית עם העם הפלסטיני כולו בין הים לנהר. ייתכן שזו בדיוק המטרה, אבל אף אחד לא יכול לנבא מה תהיינה התוצאות אם תתממש. מה שבטוח הוא שהתנגשות כזו תהיה אלימה במיוחד ותגבה קורבנות רבים ששמותיהם לא ימצאו מקום באנדרטאות המוקמות חדשות לבקרים, ולא רק בישראל.

בימים אלה, ישראל חוגגת את ה"עצמאות", אלא שעצמאות זו מוגבלת לאותם אנשים וחוגים בחברה היהודית שהשתחררו בעצמם מכבלי הפוליטיקה של המוות, מזיכרון של מנצחים, רווי שקר ואשליה, שמתאים את המציאות למאווייו ולגחמותיו, מכיבוש, חטאיו ועוולותיו, מדגלים וטקסים משחיתים ומקדשים מלחמה, כיאה למשטרים טוטליטריים פאשיסטים. כולי הערכה לאומץ לבם וליושרה שהם מגלים כשהם אומרים לעצמם ולמדינתם את האמת.

כולי הערכה לדבקותם במלחמה נגד הכיבוש והשליטה בעם הפלסטיני, במוסריותם המערערת על המשכה של הנכבה גם היום. ליבי, איתם ברגעים שהם ניצבים לבדם נגד מכונה משומנת היטב של מחוללי מלחמות המחריבה כל חלקה טובה. קל להיות בצד הקורבן, וקשה להיות בצד המקרבן. הם אלה המשאירים את התקווה שם במעלה ההר בדבר האפשרות להידברות, לדיאלוג ולפיוס גם בימים שהימין בישראל מאיץ את מפעל ההתנחלות כאיתות מוחשי לסיפוח השטחים הכבושים וליצירת, משטר אפרטהייד לתפארת מדינת ישראל.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עמית

    הטענה שהסכסוך הוא על זכותם של הפלסטינים להתקיים במרחב ולא על זכותם של של מדינת ישראל והיהודים להתקיים במרחב היא היפוך שיקרי של המציאות. מראשית הסכסוך ועד היום, היחידים שזכותם להתקיים במרחב נשלל והועמד בסימן שאלה הם היהודים. ומספיק להקשיב למנהיגים ולאנשי הציבור באזור שלנו כדי להווכח בזה. העובדה שהסכסוך התפתח באופן כזה שכיום דווקא הפלסטינים הם אלה שנשללת זכותם לעצמאות לאומית בשטחי 67 היא התגלגלות אירונית של ההיסטוריה. לא תוצר של תכנון יהודי מוקפד מראש.

    הישראלים לא נבהלים מלראות פלסטינים ולא מדחיקים את קיומם. אתה מסתכל על אירועי הימים האלה מהזווית הפלסטינית, ולכן מפרש אותם לא נכון. הנרטיב הפלסטיני לא כזה חזק כמו שאתה חושב, שהישראלים מפחדים מכל נוכחות שלו. רק 200 מפגינים הגיעו להפגין כנגד ״טקס הזיכרון האלטרנטיבי״. זאת אף על פי שרוב הישראלים שהיית מספר להם על מהות הטקס הזה היו נחרדים ממנו, כי (בניגוד להכחשות המעורפלות של מארגני הטקס) לוקחים בו חלק מרצחים ומחבלים מהצד הפלסטיני. זה פשוט לא מעניין את הציבור הישראלי. הישראלים עסוקים בימים האלה להתאבל על מתיהם ולחגוג את עצמאותם. הסכסוך פשוט לא כזה מעניין אותם כרגע. וזו הפריבילגיה האמיתית שיש לישראלים על הפלסטינים – פריבילגיה שהם עבדו מאוד קשה והקריבו המון חיים כדי להשיג – כנגד כל הסיכויים הם הפכו את המדינה שלהם למספיק חזקה ועוצמתית שהם יכולים פשוט לשכוח מהסכסוך ומכל הרוצים להשמידם לפרקי זמן מסוימים.

    1. Oded Assaf

      על תגובתו של עמית: אכן, הישג מדהים לתנועה הציונית ולמדינת ישראל; ממש – חסד מופלא. רוב היהודים שהתקבצו כאן זכו , וזוכים, אחרי כל מה שעברו – הם, והוריהם, וסבתא-וסבא – להתאבל על מתיהם עוד ועוד (וגם עוד ועוד ), לאטום את נפשם ואת חשיבתם ולהסתגר בחומה בצורה של הכחשה ושל התעלמות מכל מה שבחוץ (מכל מה שקרוב יותר, ומכל מה שרחוק… לא משנה… חנוך לוין כתב פעם: "גטו אהוב/ – ממנו יצאנו כדי לשוב"); להעריץ – קצת כמו בימי קדם, מול עגל-הזהב – את כוח הנשק ואת כוחם של נביאי- הנשק (ולידם גם את כוח הכסף ואת נביאיו), ולהאמין שכוח זה יחזיק אותם לנצח-נצחים. אשרי המאמין, אם כי אינני מקנא בו. וגם אינני בטוח ש"שומר פתאים ה' ".

    2. רפאל חייט

      ביוני 1967 הציעו – ולא רק הציעו אלא התחננו – ההנהגה הפלסטינית בירושלים הערבית ובגדה המערבית הכבושות הסדר שלום עם ישראל בגבולות 4 ביוני 1967. וושינגטון לחצה על ישראל לשאת ולתת עם חוסין מלך ירדן על הסדר שלום שיחזיר לו את השטחים שאיבד במלחמה. ישראל – ממשלתה "המתונה" בראשות לוי אשכול "המתון" נקטה דרכי רמיה, כחש והולכת שולל כדי לסכל אפשרות של מו"מ הכרוך בוויתור כלשהו על שטחים כבושים, ומצד שני לנסות ולאחז את עיני האמריקאים כאילו היא נושאת ונותנת ברצינות עם שני הצדדים ומתחבטת בין "האופציה הירדנית" ו"האופציה הפלסטינית" (ראו: https://alaxon.co.il/article/%D7%9B%D7%9A-%D7%97%D7%9E%D7%A7%D7%94-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%9E%D7%A1%D7%9B%D7%A0%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D/). בוועידת פיסגה של הליגה הערבית שהתקיימה בביירות בחודש מרס 2002 החליטו כל מנהיגי ערב, פה אחד, על חיסול הסיכסוך עם ישראל וכינון יחסי שלום עימה בגבולות 4 ביוני 1967 (זו "יוזמת השלום הסעודית" הידועה). ההחלטה אושררה בפיסגת ריאד במרס 2007. וישראל, שתמיד רעדה מפחד מפני סכנת השלום בגלל הצורך לשלם תמורתו בנדל"ן כבוש, דחתה את היד הערבית המושטת לשלום. שום ממשלה ישראלית, מ-2002 ועד היום (ממשלות שרון, אולמרט ושקרניהו) אפילו לא דנה ביוזמה הערבית. המדיניות הישראלית האמיתית היתה ונשארה מאז כינון המדינה ב-1948 ועד היום: כמה שיותר שטח, כמה שפחות ערבים. בוא יבוא היום שבו ישראל תשלם מחיר יקר מנשוא על הטימטום הזה.

      1. רפאל חייט

        תיקון: בתגובתי לעיל השמטתי בטעות בפתח הדברים את עובדת נכונותו של המלך חוסין לכונן יחסי שלום עם ישראל על בסיס קווי 4 ביוני 67. חוסין מסר זאת לנציגים ישראלים (לרבות שר החוץ אבא אבן וסגן ראש הממשלה יגאל אלון, ומאוחר יותר ראש הממשלה גולדה מאיר) בפגישות חשאיות שהתקיימו בלונדון ובמפרץ אילת/עקבה.

      2. עמית

        ההיסטוריה כמובן שונה לחלוטין. העובדות הן כאלה: העולם הערבי (כולל ירדן!) התאגד לאחר 67 בח׳רטום והכריז על שלושת הלאווים (לא לשלום, לא להכרה ולא למשא ומתן). מנגד בישראל התקבלה החלטה רשמית במליאת הממשלה על נכונות לחזרה לגבולות הבינלאומיים מול מצרים וסוריה תמורת שלום. רווי רגשות נקם ותאבת דם, לא היה כל סיכוי להגיע לשלום עם העולם הערבי באותה עת.

        אם כמבוקשך נקפוץ ל2001, נראה שיוזמת השלום הערבית, כפי שמנהיגי ערב חזרו והדגישו, לא כוללת כל ויתור על מימוש בפועל של ״זכות״ השיבה (שלפי היוזמה אמורה להיות מיושמת בהתאם להחלטה 194, אותה העולם הערבי מפרש כקובעת זכות לשיבה מלאה). ולכן על אף השינוי המרענן ברטוריקה, אין כל שינוי במהות.

  2. עוזי

    משפט אחד של מרזוק ממצה את מהות אי הבנת הסיכסוך.
    "אחרי 100 שנים של סכסוך, נותרה עדיין שאלת זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית במדינה משלהם ולא שאלת הזכות לקיומם של היהודים ומדינת ישראל במרחב."

    מרזוק מתכחש לעובדה שזכותה של ישראל להתקיים, מוטלת בספק הודות ללובי הערבי ולפעולות ה- BDS, ולפעולתם של גורמים אנטישמיים ברחבי העולם. וזו הסיבה העיקרית שישראל עומדת על דרישתה להכיר בה כמדינה יהודית ובמיוחד לאור זיכרון השואה. את העובדה הזו מכחישים לא רק מרזוק, אלא גם אבו-מאזן וכל מי שנמצא איתנו בסכסוך.

    ולכן, בעיית הפליטים הפלסטינים מתגמדת לעומת האג'נדה הנסתרת גדולה שלהם – מחיקת ישראל כמדינה יהודית ובכלל. ולכן, הסכסוך ימשיך עוד 100 שנה.

  3. ליכודניק

    מה כל כך שחצני בדרישה לבחור בין מימוש לאומי ומגורים בנחלת האבות? במדינות רבות יש מיעוטים לאומיים, שזוכים לזכויות אזרח פרטיות אך לא לזכויות לאומיות.
    האתוס הציוני משבח את החלוצים, שעזבו חיים נוחים בגולה כדי להקים תשתית לבית לאומי יהודי; היכן החלוצים הפלסטינים, שיעזבו חיים נוחים בישראל, אירופה והמערב כדי להקים תעשיה, תרבות וממשל פלסטיניים?..

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    זו לא רק השואה, אלא כל הרדיפות באירופה הנוצרית ותחום השפעתה מהאוקינוס האטלנטי עד מיצרי ברינג בצד האסיתי ומהחוף הצפוני של הים התיכון עד חוג הקוטב הצפוני ועד העולם החדש שהיה בשלטון חצי האי האיברי. ומהשמדת הקהילות היהודיות בעמק הריין ע׳׳י הצלבנים והטבח ביהודי ירושלים עם כיבושה עבור דרך הפרעות והגירושים : במאה ה13 יהודי אנגליה במאה ה14 פרעות בזמן מגפת הדבר . רוצים עוד? במאה ה16 גירוש ספרד ופורטוגל. מאה 17 פרעות ת׳׳ח ת׳׳ט בזמן ההתקוממות האוקראינית נגד השלטון הפולני. מאה 18 חלוקת פולין וסיפוח חלקה לאימפריה הצארית וכליאת היהודים ב,,תחום המושב׳׳ (ישראל למדה מזה את כליאת נתיניה הפלסטינים בבנטוסטנים ורצועת עזה). מאה 19: פוגרומים וגירושים נגד היהודים באימפריה הרוסית מאה 20 המשך רדיפות ברוסיה פוגרומים בהיקף עשרות אלפי הרוגים במלחמת האזרחים ברוסיה לאחר מהפכת אוקטובר 1917. כל זה עוד לפני השואה של 1939-1945. זה לא שתמיד היה גן עדן ליהודים במרחב האיסלאמי,אבל רדיפות כנזכר לעיל לא היו אף פעם. חלק מהאלימות נגד יהודים הפרהוד בבגדד 1941 היה יבוא נאצי מאירופה וכמובן אח׳׳כ התגובה על הקמת ישראל ותוצאות מלחמת 1947-9.
    מכובדי הפלסטינים: נא להגיש את חשבון הנכבה לאשם האמיתי לעיל

  5. מיקי

    אדוני מאיים עלינו בהתנגשות עם העם הפלשתיני ? אדוני מוזמן לעבור לצד שלהם ולהתנגש איתנו !
    אם היינו כובשים של כל עם אחר בעולם היו מתנגדי הכיבוש צודקים בהחלט אבל אנחנו כבשנו ערבים שמוכיחים כל יום ב 22 מדינות שלהם שאינם מסוגלים לנהל מדינה מתקדמת צודקת או אפילו שמספקת פת לחם לאזרחיה בלי להסתמך על נפט שהולך ואוזל או על נדבות של אלו שיש להם נפט .
    לכן אדון ערבי נכבד נמשיל לדרוך לכם על הצוואר לנצח נצחים כי ברגע שנניח לכם אתם תנסו להכיש אותנו