string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

השאלון של העוקץ: איריס אליה כהן

היא אישה אופטימית, מחכה למנהיגים הגדולים שטרם נולדו, ערכה לאחרונה מסע מיסטי ורוחני בחלקו לקוצ'ין שבדרום הודו, והמילה שחסרה לה בעברית היא זו שמכניסה תשוקה, אהבה ועונג לארבע חמש אותיות
העוקץ

ספרה החמישי של איריס אליה כהן (47), "פלא", רואה בימים אלה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות". אליה כהן, תושבת קריית טבעון, פרסמה בשנים האחרונות שלושה ספרי פרוזה ("גלבי", "דושינקא נשמה" ו"מכתוב") וכן ספר שירה בשם "שחרחורת". בספר החדש שלוש פואמות ושני מחזורי שירים. הפואמה המרכזית, "יולדות", נכתבה במשך 20 שנים ומתארת לדבריה את לידת בתה הבכורה בספטמבר של שנת 1996. "אישית ככל שהיא," כתבה אליה כהן בעמוד הפייסבוק שלה, "מעלה הפואמה שאלות אוניברסליות נשיות רבות על היחס בין רפואה למגדר, שליטת האישה על גופה, תקנות וההבניות חברתיות בתקופת ההיריון ובשעות הלידה ועוד." הפואמות הנוספות הן "הודו", המתארת מסע לקוצ'ין שבדרום הודו, משם הגיעו לארץ הוריה בראשית שנות החמישים, ו"שיעורים בפרידה" המגוללת את חוויות הפרידה מאהוב נפש.

 * * *

במה את עסוקה בימים אלה?

בהכנות לבר מצווה של איתן בני, ביציאת "פלא", ספר שיריי החדש, בחזרות למופע מוזיקלי שיעלה ב-25.06 בבית היוצר בנמל תל אביב: אמיר עמרמי הלחין כתריסר שירים שלי, מורן קאשרו עקרבי תשיר אותם, ובין לבין אספר על כל הניסים והפלאות שפקדוני לאחרונה.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית טורדת את מנוחתך?

אקדים ואומר שאני אישה אופטימית בדרך כלל, אני מאמינה שבני אדם טובים מיסודם, ובכל זאת הרהב, השנאה, ההתלהמות וניפוץ כל החוקים והכללים באגף הימני של הבית הישראלי הזה שבנינו כאן הגיעו לשיאים מבחילים, אין לי מילה אחרת. כך למשל בטקס יום הזיכרון של פורום המשפחות השכולות. והבית הזה, שהוא שלי בדיוק כמו שהוא שלהם, מרגיש לי מזוהם, ממש, ולא ראוי למגורי אדם. מי שאחראי בעיני להידרדרות במצב הוא אב הבית שמרגיש כמו מלך הבית, ולא רק שלא קורא את הילדים לסדר אלא יושב על הכורסא שלו זחוח, מסריח את הבית מסיגרים ושמפניה ורודה ומוחא להם כפיים.

כריכת ספרה החדש של איריס אליה כהן
כריכת ספרה החדש של איריס אליה כהן

שלושה א/נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

אפשר ארבעה? אילנה דיין וקרן נויבך הן שתיהן השראה ומופת לעשייה חברתית ציבורית יחד עם יכולות ניתוח מצב מזהירות; שני גרשי (שהוא במקרה בעלה של העורכת שלי, נוית בראל), נביא זעם בלית הזעם, חכם ונוקב ולא מרחם על פוליטיקאים חזקים וחלשים כאחד, אני ממליצה מאד לקרוא את הפוסטים שלו בפייסבוק; והרביעי הוא ספי רכלבסקי, אדם שיש אצלו הלימה בין הגאונות השכלית לגאונות חברתית לגאונות הרגשית, והלוואי ומישהו במפלגות השמאל ינתב מי מארבעת הגיבורים האלה לראשות המפלגה.

ספרי על שני דברים שאפיינו את השכונה שגדלת בה.

קודם כל, לא גדלתי בשכונה, גדלתי במושבה (יסוד המעלה) שהייתה יישוב קטן למדי בלא שמות רחובות ומספרי בתים. הייתה מכולת אחת, ובית ספר אחד, חורשת אקליפטוסים אחת, בחורפים היינו יורדים לחזות בירדן העולה על גדותיו ובקיץ היינו מתאספים בבריכה להקרנת סרט תחת כיפת השמים. (ולא, אני לא בת 87, למרות שבני אסף טוען שאני מתקרבת לשם בצעדי ענק).

האם את או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?

רק לאחרונה שמעתי את הסיפור המדהים והעצוב הזה; קהילת יהודי קוצ'ין שבהודו, משם עלו הוריי בשנות החמישים, הייתה קהילה שמכרה את כל נכסיה בגולה כדי לממן את עלייתה ארצה, ובכל זאת עיכבה מדינת ישראל את מתן היתרי העלייה במשך שנים. אחד ה"נימוקים" היה שרבים מבני הקהילה סובלים ממחלות מדבקות, מה שלא היה ולא היה ולא נברא – מתוך קהילה של כ-2,000 איש (קהילה קטנה מאד) סבלו 3-4 אנשים ממחלה שנקראת אלפנטוזיז (רגל פיל), שאינה מדבקת בשום צורה ונגרמת כתוצאה מעקיצת טפילים.

הסיפור הזה מקביל, לדעתי, לדחיינות שנהגה מדינת ישראל בהעלאת יהודי צפון אפריקה ולימים גם בהעלאת יהודי אתיופיה, והיא תוצר של גזענות גרידא.

מי שאחראי בעיני להידרדרות במצב הוא אב הבית, שמרגיש כמו מלך הבית ולא רק שלא קורא את הילדים לסדר אלא יושב על הכורסא זחוח, מסריח את הבית מסיגרים ושמפניה ורודה ומוחא להם כפיים

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

הפואמה המרכזית ב"פלא" נקראת "יולדות" והיא מתארת את טראומת הלידה הראשונה שלי בבית החולים, במרחב שהוא, כידוע, גברי ברובו. הפואמה אמנם מבוססת על חוויה אישית שלי, אבל היא מעלה סוגיות אוניברסליות רבות הנוגעות ליחס בין רפואה למגדר, שליטת האישה על גופה, כל מיני תקנות וההבניות חברתיות בתקופות ההיריון והלידה ועוד. כתבתי את הפואמה הזאת במשך עשרים שנה. אני חושבת שזה אומר הכול.

האם לדעתך תוך דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?

אני לא יודעת, לא רק אצלנו יש חוסר במנהיגים גדולים. העולם כולו, ובטח העולם הערבי, ופלסטין בתוכו, סובל מתסמונת המנהיגים הקטנים, תאבי השררה, המופרעים, המושחתים, הפחדנים. כדי לשים קץ לסכסוך הזה דרושים מנהיגים גדולים. והם כנראה עוד לא נולדו.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

נתנו לי. דיברתי איתם על פרשת חטיפות ילדי תימן מזרח ובלקן, נושא שעמד במרכז ספר הפרוזה האחרון שלי "גלבי".

איריס אליה כהן, קרלה, קוצ'ין. אוקטובר 2016
איריס אליה כהן, קרלה, קוצ'ין. אוקטובר 2016

מהו הספר האחרון שקראת/ הסרט האחרון שראית? (מוזמנת לפרגן לקולגות)

"יהודי בלילה" (ידיעות ספרים 2017) של הרב אלחנן ניר, ספר שהוא מסע בעקבות חלומותיו של הרבי נחמן מברסלב. קשה לי לקרוא פרוזה אינטנסיבית בזמן שאני כותבת (אני כותבת את ספר הפרוזה הבא שלי כרגע), ולכן אני קוראת לאט ומעט ממנו מדי לילה, אז החלומות של הרבי נחמן נמסכים באלה שלי ובפרשנויות המרתקות שמעמיד המחבר. עוד ספר חדש ונפלא שאני קוראת בו הוא ספרה של גילה בלפר, "הרקמה שבינינו", ספר שהוא סמי פרוזאי וסמי טיפולי ולא פעם במהלך הקריאה ממש התחלתי לבכות. מהזדהות והתפעלות. חוויות הילדות של גילה בלפר דומות מאד לשלי, והמפגש איתן טעון ומטעין.

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

אני לא כל כך אישה של מוזיקת רוק או פופ, כלומר, דווקא מוזיקה אני מעדיפה לשמוע בלי מילים, אז מוזיקה קלאסית, אירופאית, אנדלוסית, הכל למעשה, הייתי שמחה מאד לשמוע בלייב.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה?

אבא שלי. סבתא אסתר שלי. סבא אליהו שלי. אני מתגעגעת אליהם מאד וכל כך מצטערת שחלפו בחיי לפרק זמן קצר כל כך.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

פעם גבר שעזב אותי הגיע למסקנה (הנכונה כמובן!) שעשה טעות והחליט לנסות לחזור אליי, אלא שאני כבר עברתי דירה… בניסיונותיו לאתר אותי הוא עבר בין עשרות דירות בירושלים בתקווה למצוא אותי באחת מהן. בסופו של דבר הוא הגיע לדירה אחת שבה התגוררה חברה שלי, והיא נתנה לו את הכתובת שלי.

איזה מלה חסרה לך בשפה העברית?

מילה אחת ל"לעשות אהבה". להזדיין זה גס מדי, לשכב זה סתמי מדי, לבוא זה מקראי מדי, להתעלס זה סחי מדי. חסרה לי מילה שמכניסה תשוקה, אהבה ועונג לארבע חמש אותיות.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

יושבת מול חלון גדול, משקיף לים התיכון, וכותבת וכותבת וכותבת.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות