string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

קול סימניהם: על חירשות והתנגדות לגוף השומע

התרבות ההגמונית עושה מאמצים אדירים כדי להכחיד את הקיום החירשי-התרבותי, מתוך תפיסה שעדיף לו לחירש לוותר על זהותו החירשת ולשמוע. הסרט התיעודי החדש ״איך מסמנים אהבה״ יוצר ומחזיר מילים, סימנים ומהות שנלקחו בשם ה״נורמליות״
ננה בר

״איך מסמנים אהבה״, סרטם של אלעד כהן, איריס בן משה ונתי אדלר שהוקרן השבוע בפסטיבל ״דוקאביב״ ובערוץ 8, הוא יצירה חשובה ונוקבת הן מבחינת התוכן המרובד שלו והן מבחינת הסימנים הפוליטיים. אלעד, אדם חירש דובר שפת הסימנים, יוצר והומוסקסואל מביע בכנות מפלחת-לב ובגוף ראשון את קול סימניו. הוא מספר על אחד הצמתים המכוננים בחייו: בעקבות מות אמו והתפרקות המשפחה השומעת הוא פורש למשפחה אלטרנטיבית-חירשת, שבה הוא חווה שייכות. בדרך זו הוא יוצר הורות משותפת עם יעל, רוקחת במקצועה וחירשת גם היא. הסרט מתעד את המשבר אחרי לידת בנם תוך התחקות אחר עברו ויחסיו המורכבים עם משפחתו הביולוגית, וחושף בעדינות לופתת את מיקומי השוליים המצטלבים, אספקטים מוחשכים שאינם מוכרים לרבים בגלל ההבניה החברתית השלילית של החירשות.

סצינת הפתיחה מציבה את תימת היצירה: ״כשהייתי קטן אמא אמרה לי שאני כמו כולם, שצריך לשים מכשיר שמיעה ולדבר ברור. אני האמנתי שאני כמו כולם. אבל כשגדלתי הבנתי שאני לא כמו כולם. ואני חירש״. התרבות ההגמונית עושה מאמצים אדירים כדי להכחיד את הקיום החירשי-התרבותי. ניתוב זה מבוסס על תפיסה רפואית הגורסת כי יותר טוב לו לחירש לוותר על זהותו החירשת ולשמוע; במילים אחרות – להיטמע בחברה השומעת ולהיכנס לארון חברתי. דרך הסיפור האישי הסרט  מציג כיצד שלילת שפת האם מגיל הינקות ולימוד שפת הסימנים הם בבחינת הפרת זכויותיהם של החירשים לחיי תרבות מלאים ושייכות קהילתית.

החירשות נתפסת בחברה כמאפיין רפואי, אולם קהילת החירשים/ות הבינלאומית מתנגדת למינוחים כמו 'לקוי שמיעה' או 'לא שומע'. במילים אלה צפונה משמעות שלילית על ידי מילים המסמנות היעדר, חסר ולעומתיות. האדם החירש נשפט ביחס לגוף האידיאלי-הנורמלי בתרבות – הגוף השומע. הסרט מבקר את משטר הגוף הדומיננטי, הגוף המושלם היפה/הבריא/הראוי/הגברי המכתיב נורמות. לפי המוסכמות ״שונוּת״, כמו גוף היוצר תקשורת בשפת הסימנים או גוף עם נטייה מינית אחרת, מסמנת משהו בזוי, סוטה ופגום שיש לתקן, להצר ולדכא במטרה לייצר האחדה ולשמר היררכיה חברתית. ההתנגדות לנורמות ששוללות את תרבות החירשים דומה למאבקים חברתיים של נשים, אנשים עם מוגבלויות או העדפות מגדריות אחרות ושחורים. כך, למשל, חירש אינו לקוי שמיעה בדיוק כמו שאדם אפרו-אמריקאי אינו לקוי צבע, אדם עם מוגבלות פיזית אינו לקוי רגלית, ואדם עם אוטיזם אינו לקוי חברתית.

החירשות נתפסת בחברה כמאפיין רפואי, אולם קהילת החירשים/ות הבינלאומית מתנגדת למינוחים כמו 'לקוי שמיעה' או 'לא שומע'. במילים אלה צפונה משמעות שלילית על ידי סימון היעדר, חסר ולעומתיות

הפורטרט האישי-פוליטי של אלעד משרטט את מסעו האינטנסיבי, הנע בין שני צירים בולטים החוצים את סיפור משבר ההורות המשותפת שלו ושל יעל. התנועה הראשית מתחוללת בין המשפחה הביולוגית לבין המשפחה האלטרנטיבית-החירשת שאלעד וחברותיו הקימו. הצירים האלה מיטלטלים ונמתחים לאורך הסרט, מתעתעים את משמעות המשפחה, והם בעיקר רב-ממדיים ומרגשים. ניכר מאמץ לא ליפול למלכודות ההשטחה והדידקטיות בנושא החירשות המצטלבת עם זהויות אחרות כמו הורות והומוסקסואליות, אלא ליצור מארג נרטיבי אנושי. דבר שמבהיר את המסרים הרדיקליים בהקשר לקיום החירשי כמהות אשר נשללת על ידי החברה, מוסדותיה וסוכניה.

the-sign-for-love-1140x610
מתוך ״איך מסמנים אהבה״. ״כשהייתי קטן אמא אמרה לי שאני כמו כולם, שצריך לשים מכשיר שמיעה ולדבר ברור. אני האמנתי שאני כמו כולם. אבל כשגדלתי הבנתי שאני לא כמו כולם. ואני חירש״.

אלעד יוצר מילים, סימנים ומהות שנלקחו ממנו, והוא מחזיר את מה שאבד, כמו אדריאן ריץ' התיאורטיקנית שכתבה על הקיום הלסבי בעולם של הטרוסקסואליות כפויה. ריץ' תיארה כיצד הקיום הלסבי לא התאפשר עקב הנורמות המכתיבות חיים הטרוסקסואלים המתוחזקים באמצעות מוסד הנישואין, ילודה, תשוקות מנותבות והשלטת הפטריארכיה. הנורמות האלה פירקו את האפשרות הלגיטימית של נשים לקיום לסבי. בדומה לריץ', אלעד מתאר עולם שלא מכיר בקיום ורצף חירשי, חוויה אשר צבועה ברגשי בושה ואשמה. קשה לנו החירשים לדמיין מרחב זהותי וצורת חיים אמיתית משלנו כשאין מילים וסימנים, בגלל שאלו בלתי נראים ולא ניתנים החל מהגיל הרך.

הטרגדיה של מות האם ומה שבא בעקבותיה הובילו את אלעד לחקר עצמי שמפגיש אותו עם התהיות וההחלטות החשובות, על כל השתלשלויות שלהן. אלעד ויעלי, דמויות שובות לב, בני/ות מיעוט חירש שחוו בדידות כמיעוט גלותי בתוך הבית המשפחתי-השומע, מחליטים להביא ילד/ה לעולם. הם שחולקים נרטיב משותף יוצרים משפחה דו-לשונית ורב-תרבותית שמאפשרת גיוון אנושי. ההחלטה המשמעותית בחייהם לא מולידה רק תינוק אלא גם משבר אשר פותח צוהר מחשבתי על מהי הורות פעילה ושותפות הורית. החלופה המשפחתית החרשת שבה אלעד מרגיש בבית ובעור של עצמו, מחזירה אותו אחורה בזמן ולמשפחתו הביולוגית, וגם מצמיחה פרספקטיבה מפייסת עם העבר, אביו, אחותו, יעל ועם עצמו.

אלעד יוצר מילים, סימנים ומהות שנלקחו ממנו, והוא מחזיר את מה שאבד, כמו אדריאן ריץ' התיאורטיקנית שכתבה על הקיום הלסבי בעולם של הטרוסקסואליות כפויה

השיאים הדרמטיים ביצירה הם סביב ההיריון ומשבר הלידה. במקביל למתחים ואיחוי הסדקים בין אלעד ליעל, אלעד מעמיק את הדיאלוג עם אביו ועם אחותו. בסרט יש רגע מכמיר, מטריד וקשה שאינו חף מניואנסים קומיים. אלעד מגיע למסעדה לפגוש את אביו וזוגתו כדי לבשר על ההיריון ועל כך שהוא מתעתד להיות אבא. אביו אינו מגיב בשמחה, והסיטואציה הזו לא תישכח עוד הרבה זמן. זוגתו של אביו שוברת את האווירה הטעונה באקט פמיניסטי–סולידרי – היא שואלת איך יעל מרגישה ואיך ההיריון. הסרט מצליח ללכוד את הרגעים המדויקים והנפלאים המאפשרים גם התבוננות שמגלה לנו צדדים מלאי חמלה באביו ואחותו של אלעד. השיחות בין אלעד לבין אחותו ואביו חושפות טפח ועוד טפח, חלקם כואבים וחלקם מתגבשים לתובנות על חייו.

יעל, דמות שמהווה ציר מרכזי, מעלה בקול חירשי שונה ופמיניסטי חשש מהכנסת ״אדם זר״, מתורגמנית לשפת הסימנים, למרחב אינטימי ורגיש: חדר הלידה. חוויה שנשים חירשות מדברות וידברו עליה. היא מביעה כמיהה לתינוק חירש, ומעלה עם נופר דיון בנושא תינוק ״ראוי״ בעולם שמדרג גופים ודוחה את החריגים לכאורה בשל דעות קדומות וסטיגמות. יעל ואלעד, טרם הלידה, מבטאים חששות בהקשר להפקעה של סמכותם ההורית בסביבה שומעת פטרונית. יעל גם מזהה בגן השעשועים ילדים זרים המלגלגים עליהם באמצע שיחתם. היא דורשת לכוון את המצלמה לעבר הילדים שלועגים, לתוך עין הסטיגמה, ושניהם אכן מחזירים מבט לאורך הסרט.

בין כל הסימנים עולה קול שעוד ידונו בו במרחבים פמיניסטיים ובכלל, הקול של אבהות פעילה. זה קול מרגש בחברה המחלקת באופן מגדרי ומקבעת את הנשים והגברים בסד של  נוכחות אבהית רגשית מופחתת לעומת נוכחות אימהית רגשית מוגברת. דומני שהוא יעלה דיון בהקשר להורות של גברים וכיצד התרבות ושוק העבודה לא מאפשרים להם את הזכות להיות הורה מקיים הורות פעילה ומעורבת. אחד ההישגים היפים של היצירה הזו הוא החתירה תחת טקסטים: מחד גיסא, אלעד מתאר הקשרים שבהם זהותו מתעמעמת, ומאידך הוא גם מציג הקשרים שבהם זהותו מעשירה אותו ואת הסביבה. הסרט הנו טקסט אנושי-תרבותי המערער את ההיררכיה בתוך החברה והמשפחה הביולוגית/החלופית, וגם חותר תחת המוסכמות המוכרות.

ננה בר, אקטיביסטית ופובליציסטית, מרצה בתחום תרבות חירשים ושפת סימנים. סטודנטית לתואר שני בחוג למגדר ונשים באוניברסיטת תל אביב.

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עידו לם

    שלא לדבר על הדיכוי של הנכים, ההגמוניה של הולכי הרגל לא מפסיקה לנסות לדכא את הנכים. ושלא נתחיל לדבר על ההגמוניה של הרואים 6\6 שמנסים לחסל את העיוורים.

  2. דרור

    כאב לילד לקוי שמיעה, אני מאד לא מתחבר למאמר. ברור שכל אחד חווה את העולם בצורה אחרת אבל מבחינתי לקות שמיעה היא ליקוי סנסורי בלבד. לא קיום תרבותי. מאמצינו לסייע לילדנו לצמוח ולגלות מי הוא רוצה להיות כוללים הרבה השקעה, כלכלית ואחרת, בהתמודדות עם הליקוי הסנסורי. מעולם לא חשבתי שמה שאנחנו עושים זה "מאמצים אדירים כדי להכחיד את הקיום החירשי-התרבותי" שלו, כחלק מ"התרבות ההגמונית".

    1. ליכודניק

      דרור, להבנתי זו הדגמה של הפרדיגמה הפמיניסטית (המגזרית?)
      – בחרי קבוצה מובחנת לרעה לפי סימן פיזי (מין, צבע עור, יכולת שמיעה)
      – טעני כי בעצם ההבדל הפיזי זניח, ורוב הסבל של הקבוצה נובע בעצם מהסטריאוטיפים של הסביבה ההגמונית.
      – צאי למאבק כפול: מחד, לשיוויון (שהרי ההבדל הוא "בעיקר ביחס של החברה"), ומאידך- להכרה ב-"תרבות המיוחדת" של הקבוצה.
      – הכריזי על מי שמתנגד כשוביניסט/הומופוב/מדכא חרשים וכו'.

      ממילא, אל תיעלב- זה לא אישי.

      גם אני לא אוהב את הדיבורים על "תרבות חרשים". ברור שלחירש בוגר נוח יותר לפעול בסביבת חרשים, אבל אני מצפה מ-"תרבות" שיהיה לה איזשהוא ערך אובייקטיבי. נניח, האם "בני תרבות החרשים" מתקשרים ביניהם טוב משומעים? יש להם יתרון בספורט תחרותי כלשהוא?
      אגב, מעשית- איך הורים חרשים יודעים שהתינוק שלהם בוכה?..

      1. מאי

        ברצוני להגיב לליכודניק, אני לא יודעת על סמך מה אתה מבסס את הטענות שלך אבל הם לחלוטין מנותקות. בתור "כבדת שמיעה" שגדלה בעולם שומע, יש קשיים שאני מתחילה להבין רק עכשיו עם עצמי. חירשים לעומת זאת, זה דבר אחר לגמרי. יש להם שפה משלהם, והם מתאגדים בקבוצה משלהם כי הם חווים בידוד (בשל המובן מאליו) מאנשים שומעים. הם לא יכולים לשמוע אלא אם כן יעשו שתל (שעל זה בדיוק כותבת המאמר מדברת, להיטמע בחברה של השומעים). אז כן, תרבות חירשים.
        ילדים חירשים להורים שומעים שכמו שתיאר הסרט מתייחסים אליהם כשומעים כמו כולם, למרות שכוונותיהם טובות, עושים יותר נזק מתועלת. הילד שלהם לא כמו כולם ואחרי שהוא יצא מהחממה בבית הוא יבין את זה טוב וכואב יותר. שלא נדבר על העובדה שהוא מתוסכל להיות משהו שהוא פיזית לא יכול להיות. לכן וגם באופן כללי, אל תתיימר לשפוט אדם או קבוצה אם לא היית במקומו.

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X