שפע רב-קיומי באמנות ההודית של סיונה בנג'מין

סיונה בנג'מין היא בכירת האמניות מקרב קהילת בני ישראל, אחרי אניש קאפור שנמלט מישראל בשן ועין וזוכה להרבה כבוד ויקר בעולם. בנג'מין קושרת עצמה לקהילה, מאתגרת את השיח הישראלי, המגדרי והדתי. ציורה מתנוסס על כריכת הספר "אמא הודו, אבא ישראל"
אילנה שזור

צופה מערבי עשוי למצוא דמיון בין הדמות התכולה שבציור לדמויות התכולות בסרט "אוואטר", כי הכול בעיני המתבונן. אך למעשה, הדמות הכחולה מתכתבת עם דמות האל קרישנה מהמיתולוגיה ההודית. אני משערת שהצבע הבלעדי לאל בתרבות ההינדואית, שהועבר בציור זה אל הגוף הנשי, מתמיה מאמינים שמרנים בהודו; האם יראו בצבע המשויך לאל ובציור חוצה מגדר מעשה פוגעני? על הדמות התכולה מדמם פצע בדומה לפציעה של ישו, האם הוא מעורר אי-נוחות במאמין הנוצרי השמרן? הצעיף העוטף אותה רק נראה צעיף אך למעשה זו טלית, אביזר יהודי המיועד לגברים, אשר עשוי להיתפס חתרני בקרב שומרי המצוות למהדרין.

הדמות המצוירת היא לילית, דמות אישה מוקצה מהחברה שעליה נכתב רבות במיתולוגיות ובמסורות העממיות של התרבויות היהודית, הנוצרית והמוסלמית – הדתות מונותאיסטיות. אולם זו שבציור נושאת על גופה את הסימונים המשויכים למגוון דתות, הופכת את הפירוד לאיחוד וליצור – דמות אוניברסלית.

סיונה בנג'מין, לילית, גואש על עץ, 2006
סיונה בנג'מין, לילית, גואש על עץ, 2006

בתחילת שנות השמונים, אחרי שסיימה לימודים גבוהים באמנות בהודו, עברה האמנית סיונה בנג'מין ללמוד בניו יורק, שהפכה עם השנים לביתה. בהיותה מהגרת, התנסתה רבות בתגובות מופתעות על מראה ה"שונה" כיהודייה מהודו. סיונה בחרה להתבונן בשמים כמכנה משותף המחבר בין הסוגים השונים והמנוגדים לפעמים, של בני האדם שפגשה, ובאותה הזדמנות גם הזכירה לשואלים שהיהודים חיו בכל העמים, לא רק באירופה. מכאן ועד לתכלכל של הדמויות בציוריה, היה רק עניין של זמן. כי "לשמים העוטפים את כלל בני האדם, בכל מקום בעולם, יש צבע מאחד".

הסמלים והסימנים בציורים של סיונה הם בסגנון האמנות ההודו-פרסית. האם החתרנות שלהם צומחת מגישה אמנותית מערבית? לא בהכרח. היא מעוררת דיון בסוגיות אקטואליות, מאתגרת את גבולות ה"היגיון" המגדרי והיודו-נוצרי-מוסלמי. שלוש הדתות שצמחו מאזורנו, ובעיקרון, כבר אלפיים שנה עסוקות בתחרות על "האמת האחת", תובעות בלעדיות ונלחמו ונלחמות זו בזו. הגישה שסיונה מציעה מאפשרת מקום להרבה אמיתות, אפשר לומר: לרב-קיומים.

שלוש הדתות שצמחו מאזורנו עסוקות בתחרות על "האמת האחת", נלחמו ונלחמות זו בזו. הגישה שסיונה מציעה מאפשרת מקום להרבה אמיתות, אפשר אולי לומר: לרב-קיומים

סיונה נולדה בשנות השישים במומבאיי. הוריה ניהלו בית ספר לילדי אמנים מתעשיית הקולנוע הבוליבודית. היא נהנתה מסביבה הטרוגנית, רב-דתית ורב-לשונית, המאפיינת את החברה ההודית. כמו שמקובל בהודו, גם סיונה לא חששה מאובדן זהותה היהודית, למרות שרק יהודים מעטים נותרו בסביבתה ובהודו. היא צמחה עם נורמות של שונות בין שונים במסגרת ריבוי הדתות בהודו, שבה אפשר להיות דתי/ה מבלי להשתייך למסגרת דתית.

מעבר לכך, סיונה מעולם לא סבלה מאנטישמיות או מאפליה כלשהי בהודו. העובדה שקהילת בני ישראל הוגדרה לאחרונה בהודו כקבוצת מיעוט, עוד הקנתה לה זכויות מועדפות. יהודיה מסוג אחר. היכולת להכיל את השונה ולא לפחד ממנו אינה מוכרת למי שמאמץ גישה יהודית המסתגרת. יצירותיה הן ביטוי לעולמה הפנימי המורכב מזהותה האמריקאית, היהודית וההודית. בתערוכת היחיד הראשונה שלה בארץ, אחרי שלושה עשורים של יצירה בארה"ב ובהודו, היא עוררה דיון בנושאים חברתיים שנויים במחלוקת שצומחים מתוך עבודותיה.

כריכת הספר "אמא הודו, אבא ישראל" בעריכת אילנה שזור
כריכת הספר "אמא הודו, אבא ישראל" בעריכת אילנה שזור

סיונה מיוצגת על ידי ACA Galleries בניו יורק. בין עבודותיה הגדולות, רצפה בבית כנסת רפורמי העוסקת בחודשי השנה, גלגל המזלות ושבטי ישראל בצבעוניות בלתי מתפשרת, כיאה להודו. בגלגל נוספה לשניים-עשר הבנים גם דינה. בארץ הציגה בביאנלה של ירושלים ולא מזמן נסגרה תערוכת יחיד שלה בגלריה של מרכז נווה שכטר. אפשר למצוא את ציוריה בגלריה בירושלים. היא בכירת האמניות מקרב קהילת בני ישראל והיהודייה השנייה מהודו בעולם. אחרי אניש קאפור, שנמלט מישראל בשן ועין וזוכה לתהילה, חופש יצירה מוחלט, והרבה כסף וכבוד בארצות העולם. לא בישראל. בעוד הוא עזב את העיסוק בשאלות זהות וחברה ונטמע באמנות המערב, סיונה קושרת עצמה לקהילה, מאתגרת את השיח הישראלי, המגדרי והדתי.

קשה לדעת מה באמת היה קורה אילו סיונה הייתה מעדיפה את ישראל על פני ארצות הברית, האם "כור ההיתוך" הישראלי היה מדכא את חופש היצירה שלה? אין לדעת בוודאות, אבל לא בלתי הגיוני לנחש שכן. אם להיות אקטואלית, אז אפשר שהצנזורה הפעילה של שרת תרבותנו, היתה מפשפשת ביצירתה, לנוכח השמרנות הלאומנית הגואה.

בעיניי, סיונה יוצרת אמנות ברוח של קהילת בני ישראל הסובלנית והמאפשרת זכות למגוון. זו שלמדתי להכירה בעקבות חקר הקהילה שעשיתי כפעילה חברתית, וזו ששאבתי מבית הוריי. הגישה הדתית הזו היתה נפוצה בקרב רוב הקהילה בהודו וברור שהיום היא מושתקת. גישה שנעלמה למרבה הצער עם המעבר לישראל, בשל הטראומה שנלוותה לעלייה, ההשתלבות במוסדות הדת בישראל ואימוץ הפוליטיקה הישראלית הלקויה.

ולסיום יש לציין את מי שראוי לפוסט נפרד, אך אי אפשר שלא להזכירו ולו במילה – מידד אליהו, אשר הולך באותה דרך, אמן ישראלי בעל שורשים בקוצ'ין שבהודו. האמנות של מידד עוסקת בקילוף שלל הכיסויים המסתירים את הזהות ההודית בישראל.

ציור כריכת ספר הנשים "אמא הודו, אבא ישראל" הוא פרט מהיצירה "לחפש בית" של סיונה בנג'מין. נותרו עוד תשעה ימים לסיום קמפיין ההדסטרט של הספר, בעריכת אילנה שזור

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.