string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

שירת המקהלה: עזה, ימי פורענות

יריות נטולות היסוס ברחובות, חדרי שב״כ בהם דולק האור עד מאוחר, עקירת המשפחות, דיין ושרון במסוק מעל רפיח. העיקר היה לסיים ב׳שלום׳ את הסיוט הזה וללכת הביתה. פאק עזה • זכרונות מרים, מחודדים, מישירי מבט של חייל המילואים מחטיבה 8 אמיר בן-פורת משנות כיבוש הרצועה • 50 ל-67
אמיר בן-פורת

מרצה לשעבר בחוג למדעי התנהגות באוניברסיטת בן גוריון. בזמן הזה עוסק בעיקר במחקר על הכדורגל הישראלי

עוד בנושא

מה זוכר חיל מילואים כיובל שנים לאחר האירוע, רצועת עזה בין השנים 1967-1971? הרבה התפוגג במשך הזמן, אולי בגלל שכדאי דווקא לשכוח. ובכל זאת, הפיקסלים מתבהרים, התמונות שבות ורצות בראש, חלקן מטושטש ולא ברור האם הן בסדר הנכון; חוויית עזה מהשנים ההן כבדה משעריה. ולמה עכשיו? כי עכשיו זה הזמן. לפני שהזיכרון יתכלה לחלוטין ובטרם מדינת ישראל לא תהיה.

פעמיים או אולי שלוש זומנה הפלוגה שלנו לפעילות מילואים בעזה. פלוגה שחוותה מלחמה אמיתית: ביום שישי 9 ביוני 1967, הפלוגה הממוכנת הזו (חטיבה 8) שעלתה לצפון יומיים קודם לכן מחזית ההתכתשויות עם המצרים, פרצה לרמה הסורית דרך ׳גבעת האם׳ ליד כפר סאלד, ובתוך 24 שעות הגיעה – למעט חלליה – לפאתי קוניטרה. סיור זחל״מים בשבת בבוקר הותיר רושם מדכא: בתים פרוצים לכל רוח, רחובות שוממים, זוג קשישים שמן הסתם התקשו לעמוד במסע הבריחה לכיוון דמשק קיבלו את פנינו בדומיה. נצרנו את הנשק, ובמשך כיממה רבצנו סביב העיר. לקראת הצהריים הגיעה שיירה של המשטרה הצבאית, נכנסה ויצאה משם כשרכביה עמוסי שלל. גם חיילי הגדוד שלנו שלחו ידם בביזה (לא רחוק ממקום מרבצנו היה כפר שתושביו ברחו והשאירו אחריהם את רכושם), אבל בפקודת המג"ד השלל נאסף בערימה ועלה באש. מאוחר יותר כאשר ירדנו לכמה ימים לבקעה (הג'יפטליק), נוכחנו לדעת כי המג"ד שלנו היה יוצא דופן.

כמו רבים אחרים, היינו במעין אופוריה. ניצחנו במלחמה, כבשנו את הרמה הסורית שעוד מן הימים הלא רחוקים כל כך של שירות החובה בצה"ל ופעילות בקו הצפוני הייתה חרוטה בזיכרון כטירנוזאורוס רובץ ומאיים. באנו, לחמנו, כבשנו ודי, הולכים הביתה. לזמן מה. האימפריה הישראלית התנפחה – עדיין לא היה ברור אם מנחת או עקב מחלה. היה צריך לנטר אותה, ושירות המילואים החזיר אותנו לחגור ולמדי העבודה.

כמו רבים אחרים, היינו במעין אופוריה. באנו, לחמנו, כבשנו ודי, הולכים הביתה. לזמן מה. האימפריה הישראלית התנפחה – עדיין לא היה ברור אם מנחת או עקב מחלה

בעזה של שלהי שנות השישים ותחילת השבעים נהיו הפורצים לסרדיוטות שומרי סדר, לצבא כיבוש. אבל אנחנו לא ראינו את עצמנו ככאלה. אנחנו, אזרחים נורמטיבים של מדינת ישראל עם עבר קרבי מוכח, התייצבנו לשירות מילואים. לא בחרנו את המקום ולא בחרנו את הזמן. בדיעבד, גם לא בחרנו להתעמק יתר על המידה במה שנעשה שם. לא ׳ירינו ובכינו׳, אלא ירו עלינו וירינו עליהם. ולהפך. מלחמה זוטא עד שיכוננו שם סדר ושקט ולא יצטרכו אותנו יותר, ואז כל אחד יעשה לביתו תחת גפנו. אשרי המאמין ואווילותו, כי מי שבורח מן המציאות מוצא עצמו נרדף על ידה.

*

מיד לאחר שהסתיימה המלחמה, היתה עזה מטוזטזת. עד יוני 1967 היא הייתה שייכת אך לא מאומצת על ידי המצרים, והשלטון המצרי לא חמל עליה יתר על המידה. את הישראלים היא זכרה מה׳ביקור׳ בשנת 1956, מבצע קדש, ולא לטובה: ״לאחר כיבוש הרצועה נכנסו כוחות מקומיים, שכללו חברי קיבוצים ואנשי משמר הגבול, לתוך הרצועה על מנת לעזור בהחזקתה״, נכתב בוויקיפדיה. ״אנשי הכוחות בזזו רכוש מתושבי הרצועה ולאחר סיום הלחימה נפגש בן גוריון עם חברי הקיבוצים ודרש מהם להחזיר את הציוד החקלאי שנבזז". דברי הימים: ב-48׳ הייתה ביזה, ב-56׳ הייתה ביזה וב-67׳ הייתה ביזה. ביזה, לא שלל. חיילים ישראלים שלקחו לביתם מכל הבא ליד.

אגב, נסיון הממשל הצבאי שנרכש במשך כמה חודשי השהייה ברצועת עזה לאחר מבצע קדש (המושל הצבאי האחרון היה מתי פלד) שימש את צה״ל מיד לאחר כיבוש הגדה ועזה. העזתים לא התפעלו בלשון המעטה מהממשל ב-56׳ וגם לא עכשיו. בתוך זמן קצר מכניסת צה״ל לרצועה וחניכת הממשל הצבאי, החל מרי. אם להודות על האמת, שרר אז ברדק ברצועת עזה ועל כן נשלח אריק שרון – שהכל דיברו אז בשבחו – לעשות שם סדר. ואריק כדרכו בקודש עשה שם ״סדר״. ותשקוט הארץ ל-15 שנים.

"שר הביטחון משה דיין משבח פומבית את אריאל שרון על חיסול תשתית הטרור ברצועת עזה. עם זאת, כמה אלופים במטה הכללי של צה״ל מביעים הסתייגות מדרכי הפעולה של שרון. נציגים של המטכ״ל מגיעים מפעם לפעם לרצועת עזה כדי לחקור מקרי מוות של פלסטינים. בין אריאל שרון לבין תת-אלוף יצחק פונדק, מושל רצועת עזה, מתנהלים ויכוחים על אופן הטיפול ברצועה. פונדק מסתייג משיטותיו של שרון. הוא מאמין ששיפור רמת החיים של התושבים ברצועת עזה יאפשר דו קיום בין ערבים ליהודים בישראל ושהטרור ייעלם כתוצאה מכך באופן הדרגתי״. את כל זה אנחנו לא ידענו. בעצם, פרט למוזכרים ברשימה אף אחד לא ידע. הממונים על המדינה לא רצו לדעת: לא שואלים שאלות קיטבג, אין לך נקיפות מצפון אם אתה נזהר שלא להשתמש בו.

כניסה לעזה, 1967. צילום: לע״מ
עזה, 1967. אין לך נקיפות מצפון אם אתה נזהר שלא להשתמש בו. צילום: משה מילנר / לע״מ

אנחנו היינו פיונים. מילואימניקים עושים מה שאומרים להם. העיקר לסיים וללכת הביתה בשלום. בזמנים ההם אגב, התקשורת לא נבחה: מה שנעשה בעזה סוקר ברוח הפטריוטית של אז – ׳ביטחון׳ היה טאבו. מעטים מאוד הרימו קול, למשל חברי הקיבוצים בסביבה שמחו על האופן האכזרי-אדיש של היחס לבדואים. אולם קולם נבלע בהמולת הסדר. הממשלה, ממשלת המערך (גולדה!), נתנה יד חופשית לשר הביטחון משה דיין וזה נתן יד חופשית לאריק שרון. כ-15 שנים מאוחר יותר, ממשלתו של מנחם בגין ׳נתנה׳ יד חופשית לשרון והשאר מסופר בתולדות חכמי חלם של ממשלות ישראל ועל המצבות בחלקה הצבאית.

מילואימניקים עושים מה שאומרים להם. העיקר לסיים וללכת הביתה בשלום. בזמנים ההם, התקשורת לא נבחה: מה שנעשה בעזה סוקר ברוח הפטריוטית של אז – ׳ביטחון׳ היה טאבו

לממשלה ולצבא ההגנה לישראל עושה דברה, שהפך לאחר המלחמה לאחראי הכל-יכול על השטחים הכבושים, לא הייתה מדיניות עם תכלית לגבי ״מה עושים עם עזה״. ב-1956 הוחל בתהליך ״גיורה״ של הרצועה, ולמזלנו, בולגנין הרוסי ואייזנהאואר האמריקאי עשו שירקעס וחילצו אותה מהצרה הזו. כעשר שנים מאוחר יותר אף אחד לא רצה לספח את הספחת הזו – לא ממשלת המערך ולא ממשלת הליכוד שבאה אחריה. הנוכחות הגדולה של פליטי 1948, הנכבה, המצב הסוציו-אקונומי האומלל של רבים מתושבי הרצועה והחשש מפני תוספת של ערבים אזרחים (המונים שירוצו לקלפי!) היו גורמים מאיימים על ממשלות ישראל כדי להימנע מסיפוח (מדוע לא בעצם? הרי גם בעזה הייתה קהילה יהודית בימי בית שני). ייתכן שהיו מי שחלמו כי עזה פשוט תתנדף ותיעלם. אבל היא נשארה, יתומה שלא רצו לאמץ אותה ולא היה לאן לשלח אותה: כאשר נחתם הסכם השלום עם המצרים, האחרונים נמנעו מלבקש אותה – והם ידעו היטב מדוע ולמה.

זמן קצר לאחר שנכבשה (״שוחררה״) הרצועה השתרר בה כאוס: יריות ורימונים על חיילים, על אזרחים ישראלים ועל תושבי הרצועה שתושבים מתוכה באו עמם חשבון על משהו מן העבר או על משהו שקרה זה עתה. הרבה נשק נשאר בידי התושבים לאחר שהמצרים הובסו ונסוגו והנשק הזה נפל כל מיני ידיים שלא היססו להשתמש בו. בעזה, בכאוס, ההוויה מאלצת את התגובה: מי מהם שנשא נשק, נורה.

*

אחד מהתפקידים שהוטלו על הפלוגה שלנו היה סיורי נוכחות (אנחנו פה!) ברחוב הראשי בקרבת הכיכר והשוק: ארבעה חיילים מצד ימין של הרחוב וארבעה מן הצד השמאלי דואגים ראש לכל לעצמם: הימניים חיפו על השמאליים והשמאליים על הימניים. על הגגות מסביב הוצבו חיילים שתפקידם על פי הוראה לירות לעבר מי שמנסה להתנקש בחיילים גם אם הוא נחבא בקרב ההמון. אחדים בלבד מאיתנו פקפקו וחשו כי מעל הפקודה הזו מתנוסס דגל שחור. לכל עשייה היו אז כיסוי וכפרה: זו מלחמה באנשים רעים שטוב יהיה לכולם, גם לתושבי הרצועה, אם הם יעברו מן העולם בסיוע שלנו. בדרך כלל לא נכחו עיתונאים באירועים בהם השתתפנו, ומי שכן נכח היה לרוב פטריוט לעילא, ראה מה שהראו לו ודיווח מה שאמרו לו, ואת המזון המעובד הזה סיפקו העורכים לקוראים המרוצים. בערך שעה של נסיעה מתל אביב, כביש מודל 67׳, היה למרחק שנת אור ממנה.

דגל שחור, מצפון או משהו אחר: את הסיפור הבא שמענו ממקור ראשון בזמן השירות בעזה. באחד מן הימים הוצבו על הגגות חיילים מגדוד 50, גדוד הצנחנים של הנח״ל. גם להם ניתנה הפקודה לירות לתוך ההמון כדי ״לנטרל״ מתנקש. איתרע מזלם והיה אחד כזה שכנראה/אולי ירה לכיוונם. החיילים שעל הגג נצרו את הנשק עד שהכיכר התפנתה בבהלה ואז ירו לעבר החנויות ונתנו בהן סימנים. הפקודה מולאה.

למקום הגיע שר הביטחון משה דיין, שבילה רבות בעזה. דיין סקר את הכיכר (עין אחת הספיקה לו) והבין מיד מה התרחש. האיש שאת התנהגותו היה קשה לנבא לא זעם ולא דרש העמדה למשפט, הוא אמר לחיילים הסדירים כי הוא מבין את התנהגותם והלך לענייניו האחרים. איני זוכר, כלומר אני מניח, שהתרחש איזה שהוא ויכוח בקרב חיילי הפלוגה שלנו שהיו בה מכל העדות, המעמדות והמקומות – לא ימין ולא שמאל דהיום – על מעשינו. העיקר, לשמור על עצמנו.

עיתונאים לא נכחו באירועים בהם השתתפנו, ומי שכן נכח היה לרוב פטריוט לעילא, ראה מה שהראו לו ודיווח מה שאמרו לו, ואת המזון המעובד הזה סיפקו לקוראים המרוצים. בערך שעת נסיעה מתל אביב, כביש מודל 67׳, היה למרחק שנת אור ממנה

המחנה שבו התגוררנו נמצא בקצה העיר ואין יוצאים ממנו ללא אישור וליווי. האויב שבעבר היה לפנים (במגננה המצרית וברמה הסורית) עכשיו הוא מאחור, בגב. למעשה, בכל צד שפנינו אליו. הנסיעה ברחוב הראשי של עזה העיר הפכה למירוץ גרנד-פרי: המשאית או הקומנדקר חצו את הרחוב במהירות מחשש מירי או מרימון מעופף. המילואימניקים הסתגרו במחנה. שעות המנוחה-שינה שלנו היו קצובות – מקמצנות – יש הרבה עבודה ומספרנו מעט: גומרים הולכים.

כפי הנראה הצבא חסך בימי המילואים. ביחס למספר תושבי הרצועה ושטחה, היינו קומץ. הפעילות הייתה אינטנסיבית מאוד. סיורים ומרדפים ביום ובלילה. בכמה מן הלילות התבצע ׳סיר לחץ׳: בערך בשתיים לפנות בוקר כל היחידות עסקו בסגר של שכונה מסוימת; אין יוצא ואין בא, סריקה מבית לבית ומי שבורח או נדמה שבורח, נורה. התמונות מוכרות כיום לחיילים בשטחים הכבושים: זקנים, מבוגרים וילדים מבוהלים ואפופי שינה נדחקים החוצה מבתיהם החווים את השפלת הוריהם. ייתכן שהילדים האלה שבגרו במשך הזמן הם אלה שממלאים היום את שורות חמאס ובניהם, שגם הם לא רוו נחת בלשון המעטה, את אלה של דאעש.

בלילה נדמה היה כי שורר שקט במחנות הפליטים. הסיורים הליליים נועדו לאיים ולשמור על השקט הזה. אנחנו לא שמענו אותם אבל הם שמעו אותנו, ולא רק משום שהיינו מסורבלים בכלי הליכתנו. לא אחת מי שיצא מביתו הסתכן בחייו: מארב שנחבא מאחורי גדר השיחים בציפייה לקורבן שסומן על ידי השב״כ קטל לפעמים את הקורבן הלא נכון, מישהו שנקלע למקום שלא בטובתו – אין ׳עצור סיסמה׳ ואין בטיח. לא קרה דבר: גופתו הועברה למשפחה והוטמנה באדמה. תחקיר קצר שנועד לבדוק למה טעינו בעצם, למה פקששנו את הקורבן המיועד, וזהו. טעינו, קורה. יש גיבוי. נשפר בפעם הבאה. ב״עיתונות״ של מחנה הפליטים לא הופיעו מודעות אבל.

עזה, 1967. צילום: משה מילנר / לע״מ
עזה, 1967. מישהו שנקלע למקום שלא בטובתו – אין ׳עצור סיסמה׳. צילום: משה מילנר / לע״מ

באחד מאחרי הצהריים יצאנו לצוד חשוד. כדי שלא לעורר חשד מוקדם הובאה לבסיס מכונית אזרחית מקומית, וכנהג שימש הרב סמל הפלוגתי, ממוצא תימני. אנחנו הוחבאנו מאחורי הברזנטים שחיפו את גב המשאית. לאחר נסיעה קצרה המשאית נעצרה ליד בית במחנה פליטים, כמה מאיתנו זינקו החוצה, רצו לכיוון הבית כאשר איש השב״כ משמש כמשכוכית, ושבו כאשר בידם שלל רב: אישה לבושה בגלימה עלובה, מבוהלת ופזורת שיער. זו, כך נאמר לנו, זונה. ומה כל הרעש רק כדי לשבות זונה? אהה, הסבירו לנו, אצלה באים הטרוריסטים לספק את תאוותם. התרגיל התכוון לצוד את אחד הקליינטים שמשום מה לא הגיע. האשה הזו נזרקה לתוך המשאית כמו שק סמרטוטים. נמרחה על הרצפה והובאה אחר כבוד לבניין השב״כ. שנים רבות מאוחר יותר, כאשר מאיר דגן החל לספר את עלילות יחידתו בעזה, התבהרה אסטרטגית השימוש בזונות.

בחדרי השב״כ דלק האור עד מאוחר. שמענו את הקולות של הנחקרים. ייתכן שגם המקומיים בערים ובמחנות שמעו אותם, בכוונה, למען יראו וייראו. השב״כניקים הטילו מורא. הם נסעו במכוניות לבנות (סוסיתא?) כאשר כל המקומיים יודעים מי הוא הזה שבא בהן, עד אשר התנקשו בהם. הם למדו אותנו ואנחנו למדנו להיזהר כי לרהב המנצחים יש מחיר בדמים – לך תדע מהיכן יתגלגל רימון הנפץ הבא.

*

ריח רע אפף את מחנות הפליטים. תרתי משמע. בסיורי היום עסקנו בדילוגים מעל לפלגי מי הביוב שזרמו במחנות באין מפריע. השירותים הציבוריים פרוצים לרוח נדמו כעומדים להתמוטט בכל רגע. הסמטאות צפופות, חורשות רע לאנשים כמונו. התושבים התבוננו בנו באלם. הילדים לא ניגשו אלינו, אולי זכרו אותנו מהלילה הקודם שבו קרענו אותם ממיטותיהם. הרחובות צפופים. לך תדע מה מצפה מאחורי הקירות. הלכנו מהר, כמה שיותר מהר. לפתע גילינו כי חזר לנו הכושר הקרבי, העיקר להסתלק משם. אחר כך באו הבולדוזרים ובלשון הנמלצת של הקרן הקיימת ״פרצו דרכים״ במחנות הפליטים, כאשר למעשה הם מגלחים בתים של תושבים שהפכו מניה וביה לפליטים במחנה הפליטים שלהם. שולי הפרדסים הקרובים לכבישים המובילים גולחו כדי למנוע מסתור מיורים ומשליכי רימונים. עזה החלה לעבור רמונט.

לאחר נסיעה קצרה המשאית נעצרה ליד בית במחנה הפליטים, כמה מאיתנו זינקו החוצה, רצו לכיוון הבית ושבו כאשר בידם שלל רב: אישה מבוהלת ופזורת שיער. זו, כך נאמר לנו, זונה

כך כותב עזרא ינוב ב״מעריב״, 14 בספטמבר 1971: ״ביולי 1971 נכנסו כוחות גדולים למחנות הפליטים ג׳בליה ושאטי, וכ-1,600 משפחות שכללו כ-10,500 איש הועברו לעזה, לאל עריש ומיעוטם לגדה המערבית ונהרסו בתים רבים״. מילת המפתח – ״הועברו לעזה״. השוואות היסטוריות מיותרות. כנראה שהעיתונאי שכתב את הדברים קיבל מהצבא את המידע ומסר לקוראיו. מה חשו וחשבו "המועברים" לא נשאל. אנחנו ראינו קצת יותר מזה.

החיפוש והרדיפה בפרדסים הייתה מדכאת: בשונה מהפרדסים הישראלים, הפרדס העזתי היה צפוף יותר והקשה על התנועה. הרגליים ניגפו בצלחות סביב העצים. הבורחים קלי רגליים מכירים היטב את השטח, ואילו אנחנו, מילואימניקים, בחגור, כובע פלדה, מזוינים ברובה הפ.נ., גוררים את עצמנו בקושי. נוכחותו של אריק שרון עימנו עוררה אמנם את רוחנו, אבל העצים בפרדס לא התרווחו. אריק, יש לציין, היה עדיין קצין מהולל ופשוטי העם כמונו לא ידעו על מעלליו האחרים (בן גוריון ידע והיסה את המבקרים). גם לא ידענו כי הרדיפה העיקשת בפרדסים, ׳סיר הלחץ׳ בלילות והירי החופשי הם סעיפים בתוכנית חיסול הטרור שהגה שרון ויישם בדרכו המשטחת מכשולים אמיתיים ובדויים – המטרה בוחרת את האמצעים.

כנראה שלא היינו מוצלחים כל כך. בכל זאת אנשי מילואים ׳כבדים׳ וחשודים בהומאניות, כלומר, נאיביים. אכן היו אחדים, כאלה שבמפגש ההכנה הראשון שאלו שאלות שלא נעמו לאוזני הפיקוד וזה סידר להם שמירה ביישובים הסמוכים. ירינו, אבל לא התעללנו. לא חשנו שאנחנו ׳אדוני הארץ׳, בעצם לא חשנו כי עזה היא ׳ארץ ישראל׳, נקלענו לשם בכורח חובת שירות המילואים (סירובים יבואו מאוחר יותר בזמן אחר) מבחינתנו עזה היא אפיזודה חולפת (איזו טעות) והעיקר לשמור על עצמנו, גומרים והולכים הביתה.

אריק שרון שלף סרן צנחנים בשם מאיר דגן והעמידו בראש סיירת רכובה על ג׳יפים שנקראה ׳רימון'. על מה שהם עוללו בעזה שמענו מעט. ליווינו ׳מסתערבים׳ למפגשים עם משת״פים מקומיים, אבל לא ידענו מי הם. למעשה חיפינו עליהם ממרחק ראייה (בלילה) אך לא די כדי שמיעה, וחוץ מזה דיברו שם ערבית ואנחנו ידענו רק כמה מילות ציווי בשפה ששיננו לנו במפגש ההכנה לפני העלייה לעזה – אלה לא היו מילים ידידותיות במיוחד.

"אם המבוקשים באו במגע עימנו והם לא נכנעו או שהיינו במצב של סכנת חיים והם היו מזוינים, המטרה הייתה להרוג אותם. לא ספרתי את מספר המחבלים ההרוגים, אך מדובר בעשרות רבות" , כך נשמע מאיר דגן בדיון בבית המשפט כשניסה להפיג מעט את הערפל סביב פעילותה של היחידה שעמד בראשה, ולדחות את השמועות על חיסולים אכזריים שנקשרו בשמה במהלך השנים. את הדברים אמר ראש המוסד לשעבר במאי 1998 במהלך עדות שמסר במשפט דניאל עוקב, שהורשע ברצח תייר בריטי ובניסיון לרצוח את חברתו.

עזה, 1967. צילום: משה מילנר / לע״מ
עזה, 1967. המילואים בעזה היו סיוט אחד גדול ששב על עצמו כמה פעמים במשך השנים הללו. העיקר היה לסיים בשלום (שלנו) וללכת הביתה. פאק עזה. צילום: משה מילנר / לע״מ

עזה היא פרי מר מסל הפירות המרים שנפלו לידי ישראל כתוצאה מהמלחמה האומללה, מלחמת ששת הימים. בעזה היה טרור, כנגד כל העולם. הם לא רצו אותנו שם. גם אנחנו לא רצינו להיות שם. בדיעבד נראה כי הממשלה (מערך!) לא ידעה איך לאכול את עזה. אלון, גלילי, דיין ו״אנשי חזון״ אחרים מהמחנה הזה (ציונים – ״סוציאליסטים״) סברו אז כי יוכלו לעשות משהו טוב יותר משמשון, ויאנסו את העזתים להסתגל. לפעמים ההיסטוריה כאילו חוזרת על עצמה: למשל, שמשון סיים כעיוור בעזה, ישראל התעוורה מיד עם כניסתה לעזה. כארבעים שנה מאוחר יותר, אותו אריק שרון (מבוגר יותר, ערמומי יותר, עקשן כבעבר) ׳ראה את האור׳ ופסק, פאק עזה. הולכים הביתה. אבל אנחנו עדיין בסיפור על עזה לפני ארבעים שנה.

אחר כך באו הבולדוזרים ובלשון הקרן הקיימת ״פרצו דרכים״, כאשר למעשה הם מגלחים בתים של תושבים שהפכו לפליטים במחנה פליטים. שולי פרדסים לצד הכבישים גולחו כדי למנוע מסתור. עזה עברה רמונט

רב-סרן שמועתי: מפה לאוזן נודע לנו כי ישנה תוכנית ״הגירה מרצון״ של תושבי עזה (כנראה בעיקר ממחנות הפליטים) למדינות אחרות. בכמה פעולות שהשתתפנו נאמר לנו לנצור את הנשק ולשמור מרחק: בידיעת שני הצדדים, בית מסוים הוקף על ידי חיילים ואנשי שב"כ כדי ליצור רושם אצל השכנים כאילו מדובר בקן מחבלים. הנמצאים בו הועמדו בפני ברירה בין בית סוהר מקומי לבין עזיבת הרצועה לחו״ל בסיוע מדינת ישראל. זה לא עבד, אפילו פליטי 1948 לא ויתרו על הצומוד: 'כאן ביתי, כאן נולדתי'. איזו אירוניה.

ואולי זה קוצו של הדבר, שמענו, ראינו ועברנו הלאה. המילואים בעזה היו סיוט אחד גדול ששב על עצמו כמה פעמים במשך השנים הללו. העיקר היה לסיים בשלום (שלנו) וללכת הביתה. פאק עזה.

*

אריק שרון כתש. אריק שרון הביא לממשלה את הסחורה והיא לא שאלה איך ומה. כך מדווח בוויקיפדיה: ״[…] עד תום שנת 1971 שותק הטרור ברצועה. עד אמצע שנת 1972 נמשך המבצע ובסיכומו נהרגו 180 מחבלים ו-2,000 מחבלים נלכדו. רשימת המבוקשים כמעט ירדה לאפס. מבין ההרוגים דווח על נפגע אחד חף מפשע – היה זה זקן חירש שלא שמע את החיילים מורים לו לעצור. כתוצאה מהמבצע הנרחב הבטיחו ראשי האוכלוסייה בעזה שיתוף פעולה נגד המחבלים.‏ מספר הפיגועים ירד מ-445 בשנה שקדמה לו, ל-60 בלבד ב-1972 ולפיגועים בודדים בשנים שלאחר מכן. עם תום המבצע שקטה הרצועה למשך 15 שנים״.

אחד זקן חירש שלא שמע? זה הכל? בולשיט.

בעזה ירו במקומיים ברחובות, בדרכי העפר, במחנות הפליטים. לכל הנורים כך נאמר לנו הייתה ׳אג׳נדה׳ שהצדיקה את מותם. הסטטיסטיקה נוגעת לגוויות לא לשמות. אף אחד אינו יודע – אלא אם/אולי ישנן רשומות מהעבר — כמה מבין 180 בני האדם שנהרגו אז בעצם הוצאו להורג כאשר ניתן היה לעוצרם ולהעמידם לדין. אף אחד לא נדרש לתת דין וחשבון, בניסוח אחר, ניתן חשבון (רשימה של מחוסלים, מקום וזמן), לא ניתן דין: מי נורה סתם כך? בטעות? בכוונת מכוון?

אנשי השב״כ היו מגיעים אלינו לפעמים ומבקשים חוליית ביצוע, שתפקידה היה לארוב למישהו שסומן על ידם ולירות בו כדי להרוג ללא ׳עצור אני יורה׳. גומרים והולכים. כל מי שנורה לא היה חף מפשע (למעט הזקן החירש!?) לפני ובדיעבד: כי החפות, כלומר האשם, נקבעה מראש על ידי השליט הישראלי. מי שמת מת. מתים לא מתלוננים. גם מי שהרגם לא התלונן.

כל מי שעשה מילואים בעזה בימים ההם הבין כי מדובר בצרה אחת גדולה. כבשנו אותה כי היא הייתה בדרך המלחמה. כבשנו אותה והיא הייתה לעצם בגרון. החיילים שכבשו את עזה ב-1967 לא התקבלו במטרי אורז. צה"ל כשמשון השרירן גילח את שעריה, והרבה יותר מזה, חרש אותה בכל הכיוונים, אבל זה לא הזיז לה. רצועת עזה עם מחנות פליטי 1948 (הנכבה) שעוד זכרו היטב את מקומות מוצאם, לא ראו בנו גואל ומושיע. אנחנו והם נקלענו בסבך שלא היה לו מוצא. הם ירו והטילו רימונים. אנחנו ירינו פעם כתגובה, פעם כמניעה וחוזר חלילה. כוח האש שלנו היה גדול יותר בהרבה. ההתנגדות כוסחה. אריק שרון הכניע אותה, עזה שקטה 15 שנים. לכאורה; מתחת לשקט מתרחשת תסיסה, ואז פרצה האינתיפאדה הראשונה ועזה שבה לבעור. פאק עזה?

״׳לא היה רע כל כך אם לא היו פה ערבים׳, הירהר דייין באזני שרון יום אחד, כשהשניים חגו במסוק מעל רפיח, ׳היינו מגדרים את השטח, יוצרים אזור ביטחון׳. זה הספיק לשרון. בתוך ימים ספורים הגיעו לאזור חיילי פיקוד דרום וגירשו ממנו 10,000 בדווים" (לנדאו 2015, עמ' 72)

באחד מן הימים נדרשנו למשימה חדשה, הכנת שטח קראו לה. יצאנו מזוינים כהרגלנו לאזור שלא הכרנו קודם לכן. באזור הוקם כבר מקום ריכוז מסומן בתיל. מאחורי התיל ישבו אנשים בגלימות ובכאפיות. שותקים. מה שהוסבר לנו הוא שמפנים אזורים שהמדינה זקוקה להם כדי להקים יישוב או היאחזות בגלל ״צרכי ביטחון״. צרכי ביטחון היה קוד סגור – עושים ולא מבקשים לשמוע. בימים ההם, יש לזכור, היאחזות נחשבה למעשה חלוצי-ציוני מאוד. המקומיים ׳התנהגו יפה׳: לא היה צריך לחמר אחריהם, לא לאיים בנשק (נשאנו נשק וזה היה איום ברור), לא לגעור בהם. הם הלכו להיכן שנאמר להם ללכת. ראינו רק גברים, צעירים וזקנים. לא היה ידוע לנו היכן הנשים והילדים. אולי יחידת מילואים אחרת ׳דאגה׳ להם.

עזה, 1967. צילום: לע״מ
עזה, 1967. בעזה ירו במקומיים ברחובות, בדרכי העפר, במחנות הפליטים. לכל הנורים כך נאמר לנו הייתה ׳אג׳נדה׳ שהצדיקה את מותם צילום: משה מילנר / לע״מ

מה שראו הגנרלים ממעוף הציפור (״דיין מהרהר״) הם אנשים כנמלים, אנחנו ראינו מלמטה, אנשים כאנשים. אנשים שיש להם פנים. אנשים חסרי אונים בין גדרות התיל. ההשוואה ההיסטורית מיותרת.

בדיעבד הסתבר כי מדובר במעשה נישול אכזרי, נישול בכוח של משפחות ממקומן. על הכוונת היו הבדואים המקומיים שנדמה היה שקל להזיזם – הרי כפי שלמדנו מן הסיפורים שקראנו בימי ילדותנו, הבדואים נוהגים לנוד ולנוע בארץ והם מכניסי אורחים. הממשל בעזה שילב בין השניים, בסדר הבא: הכניס להם והניד אותם. את מה שקרה להם, לזקניהם, לילידיהם הפעוטים, ידעו אז רק מעטים. חברי הקיבוצים מן הסביבה (שמוצניקים, שמאלנים כמובן) הקימו קול זעקה, גם הבדואים פנו לבית המשפט העליון, אבל לא היה להם סיכוי כל שהוא. האסטרטג הצבאי החליט לשנות את פני המפה של רצועת עזה ואיש לא עמד בדרכו, הממשלה ׳לא התערבה׳, הצנזורה כן התערבה ותפרה להם תיק: ׳בעזה התנהלה מלחמה כנגד טרוריסטים בעוד שהבדואים מבריחים אליה אמצעי לחימה׳. כל הבדואים? עזה הייתה לחבל ארץ הפקר, רחוקה מן העין ואטומה לאוזן. חיילי המילואים באו והלכו ושוב באו והלכו ועזה עדיין שם. ב-1956 ניצלנו ׳בסיוע׳ של הרוסים והאמריקאים שדרשו מישראל לסגת לגבולות 48׳. דרשו וקיבלו. בסיום מלחמת 67׳ נשארנו בלי מי שיציל אותנו ׳כדי לשתות את הים של עזה׳.

*

חילופי מצב. רצועת עזה הייתה קרובה פיסית אבל רחוקה מאוד מבחינות אחרות. בעזה הייתה שכבה דלה אמידה יחסית מורכבת ברובה מהמשפחות הוותיקות. השאר – חלק נכבד מהם פליטי 1948 – חיו בעוני מרוד. עם סיום המלחמה נהרו אליה ישראלים רבים מתוך סקרנות וגם כדי לקנות בזול. חוף הים הזהוב משך מבקרים. על מחנות הפליטים דילגו. כאשר החלו התקריות, נעלמו הישראלים האזרחים וגברה נוכחותם של ישראלים-חיילים – עזה מסבירת הפנים הפכה למקום זועף ומסוכן. העזתים כפי הנראה לא רצו למלא את התפקיד שהטלנו עליהם. החלה התנגדות. הפעם לא המצרים עמדו מאחוריה, אלא העזתים עצמם. מעטים, לא מיומנים אבל נועזים. תחילה זלזלו בהם, אבל במהרה הבינו רשויות הצבא כי העסק מסתבך ואז כאמור הביאו את אריק שרון.

שרון היה אז קצין מהולל, דמות מופת לצעירים שהתבגרותם התרחשה בשנות החמישים של המאה הקודמת. מי לא ידע על ה-101 ועלילותיהם? אריק עוד לא הוכתר אז כמלך ישראל, אבל שמו הלך לפניו כחייל נועז ובר תושייה. לא ידענו אז מה חושבים עליו קצינים בכירים בצה״ל וכי בן גוריון חשד כי הוא ׳אינו מדייק׳ בדיווחיו (יופמיזם ל׳שקרן׳). אריק נכח בגופו בפעילויות שונות שביצענו בעזה וחיזק את המוניטין שלו כחייל של חיילים: מי שהלך עם אריק שרון חש בטוח, חזק וכי הוא עושה בביטחון מעשה נכון – נלחם בטרור גם לטובת תושבי עזה, תגידו תודה.

שרון חיסל את הטרור בדרך שהוא סלל. ׳חיסל׳ במשמעות המילולית המדויקת. הממשל הצבאי התארגן, השב"כ חידד את חושיו, העזתים הבינו את מה שמבין ילד מוכה – להיזהר בדיבוריהם ובמעשיהם, וכי בתמורה להתנהגות טובה ישראל תתיר להם דרגות חופש

אריק שרון חיסל את הטרור בדרך שהוא סלל. ׳חיסל׳ במשמעות המילולית המדויקת. הממשל הצבאי התארגן, השב"כ חידד את חושיו, תושבי עזה הבינו את מה שמבין ילד מוכה, להיזהר בדיבוריהם ובמעשיהם, וכי בתמורה להתנהגות טובה ישראל תתיר להם דרגות חופש: לעבוד, ללמוד, להתפלל, לנהל חיי משפחה וכיוצא בזה. את דרגות החופש הללו ניתן היה להרחיב או לצמצם במילה של המושל הצבאי. אבל מהיכן שמתבוננים ביחסים שבין הצדדים, זה היה כיבוש. נקודה.

קפיצת דרך. כך אמר לפני שנים רבות נכדו (הפרוטסטנטי מצד אביו) של רב בישראל: ״ההיסטוריה חוזרת על עצמה. קודם כטרגדיה ואחר כך כפארסה״. ב-11 באוגוסט 2005, ראש הממשלה אריק שרון מנצח באופן שהוא נוהג כבר כיובל שנים על ההתנתקות מרצועת עזה: בכוח הדוחף למילוי המשימה בזמן קצוב, אדמה חרוכה. הימין הישראלי שהאליל אותו שנים רבות אינו מאמין למראה עיניו, שליח האל (ה׳חמור׳ החילוני על פי הגיגם הפתולוגי של תלמידי הרב קוק), ׳אבי ההתנחלות׳ בארץ ישראל מפרק במו ידיו את ההתנחלות בעזה ושולח ידו גם להתנחלות בגדה. ההיסטוריה כאילו בחרה לה את נמעני הטרגדיה ואת נמעני הפארסה: מחוללי ארץ ישראל השלמה חוזים בעוד נתח ממנה הנלקח מהם, הכתום הוא השחור החדש.

אבל עזה הייתה ונשארה בול עץ עיקש. כידוע אין ריק בעולם, קנאים אסלאמיים, אנשי חמאס, פירקו וגירשו את אנשיו של אבו מאזן, השתלטו עליה ועשו ממנה יעד מבוצר. שרון, הוא ולא אחר, פירק את הקולוניות שמצצו את דמה. טוב שכך, אך אין לזה תכלית: ישראל סגרה וצרה עליה, פתחה שערים וסגרה שערים וחוזר חלילה, אך עזה עדיין בועטת, כמה שחובטים בה היא ממשיכה להעז פנים. כבר חמישים שנה שהפלסטינים אינם מבינים ׳רק כוח׳. לא טוב לה לעזה. שליטיה המתיימרים לעשות טוב לתושביה בעצם אונסים אותם. הם מביאים עליה אסון אחר אסון, אחר אסון ואין מי שיושיע לה.

שנות השבעים שוב: מי היו המקומיים הללו שרדפנו אחריהם להשמידם. פרחחים שנפל לידם נשק? סתם כאלה שהמצוקה הכלכלית ייאשה והניעה אותם? טרוריסטים שלא בחלו בכלום? ואולי חס וחלילה פרטיזנים? כלומר, אנשים צעירים שראו בנו חיילים כובשים פשוטו כמשמעו. בתנאים של אז לא היה להם קצה של סיכוי לנפנף אותנו משם, ובעצם גם לנו לא היה לאן להסתלק, הניצחון במלחמה ההיא מאיים היום להפילנו: כבשנו שטחים וכבשנו אנשים ולא שחררנו דבר. נעשינו תלויים בשטחים, איבדנו את החופש שלנו, כל בוקר אנחנו קמים יחד עם כיבושנו. בעזה של הימים ההם שרנו את ׳שירת המקהלה׳ בקול אחד. כחמישים שנה מאוחר יותר, אין מקהלה ואין שירה. זמן המקוננים על מה שעלול להיות – לא להיות.

אמיר בן-פורת הוא מרצה לסוציולוגיה לשעבר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ליכודניק

    בין 67' ל-2005 ולימינו נשמט ציון דרך אחד: הנסיגה מערי הרצועה ב-94'.
    כן כן, כבר 23 שנה (!) שצה"ל *לא* נכנס באופן סדיר למחנות הפליטים ועוצר חשודים,
    לא בודק תעודות באמצע העיר, לא יורה במפרי עוצר, לא מהלך ברחובות באופן קבוע וכו'.

    אז כן, מילואימניקים כבר לא "רואים אנשים כאנשים. אנשים שיש להם פנים". במקום זה, הם "רואים אותם כנמלים", יורים פגזים על משגר רקטות של החמאס ליד גן ילדים, או יורים פגז טנק על עמדת נ"ט בחלון של בית מגורים.
    בדיכוי הטרור בעזה ב-71' נהרגו כ-150 ערבים.
    ב-"צוק איתן" ב-2014 נהרגו מעל 2200.

    עכשיו, יסביר לי מישהו, במה מצב הערבים בעזה מאז 2005 או 94' גרוע ממצבם לפני 67'. מתי תפוג השפעת 27 שנות ה-"כיבוש"? מדוע לחשוב שהבעיה היא מה שעשינו ב-67' ולא, נניח, מה שעשינו ב-48'? הכותב מתאר אבות שסובלים מידינו אחרי 67', בנים שמצטרפים לחמאס, ונכדים שמצטרפים לאל-קאעידה. אבל יש גם דודים שהצטרפו לפידאין ולפת"ח עוד לפני 67'.

    בהינתן שינאה בסיסית של הערבים אלינו,
    ולו עד לפתרון בעיית 48' (כלומר, כל עוד אנחנו כאן),
    אולי עדיף הלכלוך שבכיבוש על "הנקיון" שבקו הירוק?

  2. איזה גורן

    הזורע רוח- יקצור סופה
    הזורע מוות – יקצור שכול
    וכל המתעלל- שנוא על האל

  3. רחמן חיים

    סיכום מאלף של הקולוניאליזם הישראלי. הקולוניאליזם סופו להיעלם עם סילוק הכובשים, זה מוכח משיעורי היסטוריה; רק עניין של זמן. הישראלים כבר חוזרים אל אירופה, ארצות סביהם וסבותיהם לאחר שפרעו ביליד המקומי הפלסטיני. כנראה מה שקרה ברצועת עזה וגרם להסתלקות ישראל משם יקרה בגדול, בסדר גודל, בשטחים הכבושים עד שישראל תעזוב שטחים אלה.

    1. עידו לם

      רוצה להתערב שהמזרחים יעזבו קודם?

      1. ג. אביבי

        זה רק בחזיונות היודו-נאציים שלך, לםצ'יק.

  4. נפתלי אורנר

    עצוב. חובה מוטלת על כל אדם, במדים ובלעדיהם, לחשוב ולהציב מחסומים מוסריים כנגד מעשים בלתי מוסריים

  5. פריץ היקה הצפונבוני

    שרת שבנעורי כמפאיני׳׳ק הערצתי אותו כ,,רודף שלום׳׳אמר שבריחת/גרוש הפלסטינים ב48׳ היה הדבר הכי טוב שקרה לנו.דא עקא שהם לא נעלמו. לא הפליטים בעזה ולא הבדואים שגורשו לסיני. מי הסיב ומסיב לנו יותר נזק, הפליטים או הפלסטינים שנשארו (על אפינו ועל חמתינו) ? עד מתי נתעלם מיזמת מדינות ערב בהסכמת המדינות האיסלאמיות לסיום הסכסוך ולפתרון מוסכם לבעית הפליטים אבל פיתרון לא התחמקות?

  6. אסתר בן חור

    איפה היית עד עכשיו?