string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

המתנחל והכופרת

"ברור היה שחומת ברלין שעמדה ביננו באותו רגע נצחי לא היתה המרחק האידאולוגי, לא הציצית והכיפה, לא החוקים והמצוות, ואפילו לא האקדח" סיפור על מוזיקה, על פולמוס עומק בין זרים ועל רצון אנושי חופשי וטוב
הדרה לוין ארדי
עוד בנושא

בטוויסט מקומי על סיפור האינסטלטור שבא לתקן ויצא מחוזק, ידע הגורל הפרוע בדיוק את מי לזמן לפתחי, בעקבות מודעה שפירסמתי על מכירת אוסף הדיסקים העצום שלי. אחרי תיאום טלפוני מהיר, הופיע בדירתי ג'ינג'י צעיר, גבוה, מאיר פנים, זקנקן, כיפה, ציציות. באוויר עמדה לרגע מבוכת זרים קלה. מיד הצעתי יין לנפילת החומה, והופתעתי כשהג'ינג'י נענה. מי שותה יין באמצע היום? תלמיד ישיבה. ואין ישיבה עכשיו? עכשיו חופש. מתנחל? כן, מתנחל. נכד לשושלת מכובדת של מתנחלים, עם עבר מוצנע של בסיסט. מקפיד בהלכות שנלחשו ישירות לאוזנו של משה, וגם באלה שעברו בעל פה.

בדק את התווית של היין, והתעקש לחלוץ את הפקק ולמזוג בעצמו, כהלכת אחד הרבנים מבית מדרשו, ושיקשק הכוס לפני שטעם, כמנהג המבינים. כי ביהדות כמו בעפיצות. הבחנתי בְּאקדח תלוי על מותנו, הכדורים בפנים. מהר מאוד ברור היה ששנינו להוטים לחפור ביסודות ולזעזע את הסיפים.

הבנאדם יצא לחפש מוזיקה, אבל מצא כופרת. רצה חופש מבית מדרשו, והגיע לבית מדרשי. פה, גם אפיקורסים גמורים יכולים להיות פולמוסאים לולייניים, איתנים בהילכות כפירה. כשחקני נשמה הששים לקרב, התמקמנו בהגזמה כל אחד בתפקידו, משחיזים טיעונים, מחדדים עמדות, כשהוא דבק במצוות כהלכתן, ואני בכפירה כהלכתי, מגזימים את עצמנו לדעת. זו כנראה היתה דרכנו, כשני זרים גמורים, לחיישן את מידותיו של האחר.

כהרגלי בקודש, לקחתי את תפקיד הבן הרשע מההגדה, ובפרפראזה על דילן פתחתי ושאלתי, מה בנאדם תבוני כמוך עושה ב-2017 עם פולחנים תמוהים מעידן הינקות של האנושות? התחיל דיון שלא ידע את נפשו. באווירת חכמי אתונה, כטוב ליבנו ביין הנגמע, עם מתח מתוק וסמוי ואסור בין המינים, התעמקנו בסוגיות מטא-הלכתיות של החיים.

הבנאדם יצא לחפש מוזיקה, אבל מצא כופרת. רצה חופש מבית מדרשו, והגיע לבית מדרשי. פה, גם אפיקורסים גמורים יכולים להיות פולמוסאים לולייניים, איתנים בהלכות כפירה

לעת עתה, השארנו בצד את סוגיית אלוהים, ואפילו את הפוליטיקה הרעילה הנספחת אליה תדיר, כסרח עודף ומסוכן של שבטי אדם קדומים. השמעתי לו את השיר על סייד קשוע, שנהיה חצי אלוהים, בוחן כליות ולב של שמאלנים. הוא צחק. בכלל, צחקנו הרבה, בעיקר על עצמנו. אבל נשמרנו. בכל זאת, הרגע נפגשנו, וגם זכרתי שיש אקדח במערכה ביננו.

כשהשקנו את הכוס המי-יודע-כמה הסתכלנו בעיניים, והוא הוסיף: שנרוויח. אימצתי את הברכה מיד בבחינת נעשה ונשמע, אבל הקשיתי בכל זאת, מה נרוויח? שנרוויח מהשיחה, הוא אמר, שלא נתבצר, שנרוויח. זה יפה זה, חשבתי.

כעבור שעות אחדות של שיחה ערה ומליאת סטיות (כי יש לי נטיות) הגענו למוסיקה. הוא בחר דיסקים שלא חשבתי שאי פעם אפרד מהם: טום ווייטס, פיונה אפל, סנטנה, דמיין רייס באריזת הקנבס, אִילס, ברייט-אייז ומלא ג'אז שובר. קיוויתי שהדיסקים הולכים לאוזניים טובות ולב חפץ.

הגיע ערב ונעשינו רעבים, אבל המקומות המגניבים בשכונה אינם כשרים. התלבטנו דקות ארוכות, ובסוף הגענו לפשרה. כלומר, כדרכה של כפיה דתית סמויה, אני זו שהתפשרתי. הוסכם על סמכותה של "השגחה פרטית- כשרות קהילתית" אלטרנטיבית, שליברלים מפוקפקים אוהבים להתהדר בה. אבל כשיצאנו לחוצות השוממים של ירושלים, הכול היה סגור בגלל ערב יום השואה, אז קנינו מצרכים וחזרנו לארוחה ביתית כשרה למהדרין, אחרי שהבנאדם דאג להגעיל את הכלים בדירתי. כמי שלא טרחה בפסח, קיבלתי עכשיו מטבח כשר אינסטנט בהגעלה פרטית.

עכשיו יכולנו להמשיך לסוגיות כבדות על בטן מלאה ומבושמת. חוקים אנושיים מול חוקים אלוהיים, הומואים, מקומן של בנות, לייבוביץ, המקום ההיסטורי, הפנמת הרגש הדתי כעצם הזנב של האבולוציה האנושית, חשיבותה של הלשון האנגלית, והמלחמה המדליקה והרותחת בין הבנות לבנים, שמגיעה תמיד (אם מקפידים על כנות כואבת) לפער הגילים.

לקראת חצות השלמנו את עיסקת המוסיקה שלשמה התכנסנו, וניסינו לארוז את היום המוזר הזה לקראת סופו. ואז ברגע של פריצה גמורה, הבנאדם הודיע שהוא הולך להפר את הדוסיוּת שלו, אם אפשר מבחינתי, בחיבוק. וכך עמדנו שם בלב בית המדרש לכפירה חופשית, והתחבקנו נצח קטן כזה, המתנחל והכופרת. כל האג'נדות לתיקון עולם היו אצורות שם, בחיבוק המתוק  הזה. חיבוק עדין, אמיץ, לא תמים.

חיבוק
כל האג'נדות לתיקון עולם היו אצורות שם, בחיבוק המתוק הזה

אני מדגישה את קסם החיבוק הזה דווקא בשל היותו טאבו לא רק בקרב דתיים פרוגרסיביים, אלא אפילו בקרב כופרים גדולים. ברור היה שחומת ברלין שעמדה ביננו באותו רגע נצחי לא היתה המרחק האידאולוגי, לא הציצית והכיפה, לא החוקים והמצוות, ואפילו לא האקדח. רק פער הגילים עמד ביננו לכלות את שלומינו, שפירושו הוול-ביאינג הפשוט של הרצון האנושי החופשי והטוב.

וכך עמדנו שם בלב בית המדרש לכפירה חופשית, והתחבקנו נצח קטן כזה, המתנחל והכופרת. כל האג'נדות לתיקון עולם היו אצורות שם, בחיבוק המתוק  הזה. חיבוק עדין, אמיץ, לא תמים. צילום: הילה עוז

אחרי שהלך, התיישבתי מיד לכתוב. עווית צחוקו של הגורל היא תמיד חומר טוב לשיר או ספר. חייבת לומר, שכמו שקורה לעיתים קרובות, כשהתיישבתי לכתוב, חשתי מיאוס כבד כלפי עצמי. הרגשתי מחוייבת מדי לרעיון, וקרובה מדי אצל עצמי, מכירה כל פרק בהלכותי, ונזהרת מדי שלא להכביר את עצמי. התלבטתי אם לפרסם או לא, עם תמונה או בלי, מזוהה למחצה או מופשט מהקשרים.

מחר, חשבתי, הוא כבר יחזור לישיבה, אני אחזור לאולפן ההקלטות, ולמה לי כל מלחמת היצרים הזאת. לפני השינה, עוד נסחפתי רגע לרשת, שלקחה על עצמה את תפקיד המקהלה היוונית המסכמת את עמדתה על ארועי היום.

באופן מקרי לחלוטין, ואולי תחת עינו הפקוחה של האלגוריתם העליון, בקעו אואזיס מהיוטיוב, "אני אתחיל את המהפיכה מהמיטה שלי, כי אמרת שהשכל שלי עלה לי לראש", ועמנואל מקרון נבחר לאחד הפיינליסטים במרוץ לנשיאות צרפת. לא יכולתי שלא ללחוש תודה לאל בעבור המוסיקה, ובעבור הקומדיה החכמה של המקרה. כנראה שגם מלאכתם של כופרים גדולים נעשית לפעמים בידי אחרים (נשיאים, להקות רוק, מתנחלים, גוגל, יו ניים איט).

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אפיפית

    כותבת כמו דוסית. ממש לא חילונית ולכן הכתיבה מעצבנת. גם הסיפור והמסקנה להעדר מגע אימיתי בין השניים הוא במקרה הטוב- מודבק. ובפחות טוב- לא משכנע

    1. מתעצבנת כשמעצבן

      אפיפית,
      את כותבת כמו מורה או בפחות טוב, מבקרת ספרות ולכן הכתיבה שלך מעצבנת.
      גם אם יקרה בדרכך מפגש שכזה לא תבחיני בו כי לא תהיי בטוחה אם הוא מודבק או משכנע ואופס פיספסת.

    2. במבה

      אפיפית (לשעבר ופלה): איך כותבת דוסית?

  2. דני

    אהבתי. לא יודע אם זה סיפור אמיתי או לא, אבל כתוב יפה ואמין.

  3. דןש

    כמו שנאמר עשו אהבה ולא מלחמה.
    נתחיל בתוכנו ונמשיך עם שכנינו

  4. רחמן חיים

    יפה. נהניתי.

  5. רפאל חייט

    סיפור יפה ומענג הכתוב בכישרון רב. תודה!

  6. יוסףה מקיטון

    אז האקדח מהמערכה הראשונה לא ירה. ובאמת, למה שיירה ביהודיה? הרי מתנחלים נושאים את נשקם ע"מ לירות בפלסטינים, לא ביהודים. בין כל החומות, הויכוחים והניצוצות בינכםן, היכן היו הפלסטינים? כמו שני גברים המתוכחים על לבושן של נשים (זה אומר "צניעות" וזה אומר "חשוף") כך אתן: שתי יהודים החיים על חשבון פלסטיניות ואפילו לא מתוכחים על גורלןם. וזאת עוד לפני שנזכיר את הארוחה, ומה היא כללה (ואולי מי ולא מה).

    1. דני

      כל שיחה צריכה לכלול עיסוק בפלשתינאים? קצת טיפשי ומשעמם, שלא לדבר על דוגמטי וכפוי.

  7. יעקובי

    הוא כמוך, אשכנזי. השמאל האשכנזי מרגיש קרוב יותר לאשכנזי-ימני-מתנחל מאשר למזרחי שמאלני. אתם לא יכולים אחרת, אתם זוכים ברגש הזה עם חלב אמכם.

    1. דפנה

      השמאל האשכנזי המוכר לי מרגיש קרוב לשמאלנים באשר הם, ילידי אוסטרליה, או יוצאי עיראק, בנים לעולים ממרוקו, או בנות לעולים מרוסיה.
      אבל השמאל האשכנזי המוכר לי דוחה בשאט נפש את המתבכיינים, המקטרים, המאשימים האשמות סרק והמקופחים המקצוענים. אלה שכמוך, יעקבי, ינקו שנאה עיוורת במקום חלב אם.