string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

50: בתוך מציאות הכיבוש שבה שקענו

אסופה חדשה במלאת 50 שנות לכיבוש מייחדת מקום ל-50 מונחים אשר תופסים מקום רחב בשיח הציבורי מאז 1967. 50 הכותבות והכותבים מבארים אותם כ"תוצאה של החלטות אידיאולוגיות, מניפולציות שלטוניות, ניסיונות השכחה, זיכרון חברתי קצר-מועד ושיח חברתי לוהט"
טלי גור

לפני ימים ספורים נתתי טרמפ לחייל שעמד ליד הרכב שלי ביציאה מתחנת הרכבת הסמוכה למקום מגוריי. התלבטתי, אבל הוא ביקש ממש יפה. הוא לא נשא נשק והיה לו זקן עבות ואפילו שיער די ארוך יחסית לחייל בשירות צבאי. ממבט מהיר הבחנתי בשרוך הדרכה שאפילו אני, עם רקורד צבאי מפוקפק למדי, ידעתי לזהותו כשייך לחיל החינוך.

כשנכנסנו לאוטו הוא הסתכל עליי במבט מודאג ושאל: "למה את מתכוונת בסטיקר 'הכיבוש הורג את כולנו'"? אני כמובן חשבתי מיד שהוא מתלוצץ, אבל הוא ליטף את זקנו והסביר לי בקול שקט אך מאד בטוח שהוא לא מבין באיזה כיבוש מדובר.

היה חם למדי וכנראה שהייתי גם צמאה ועצבנית, אז התחלתי לנסוע ולא אמרתי מילה. הוא ביקש שאעצור לו בדרך, ליד בית הספר האנתרופוסופי שבו למד עד לא מזמן, בעצם, שבו קיבל חינוך הומניסטי. עצרתי שם ואמרתי: "אני באמת לא מאמינה שאתה מתכחש לזה שאנחנו חברה כובשת כבר חמישים שנה, ושאתה חלק מצבא שכובש עם אחר באופן פעיל". הוא חייך, נראה נבוך או מפוחד, והודה לי בשפה רפה על הטרמפ.

לא רציתי להמשיך לנהוג הביתה כעוסה. עצרתי לשתות קפה ולקרוא את האסופה "50 מושגים, עדויות וייצוגים של כיבוש" שרואה אור ממש בימים אלה לציון חמישים שנות כיבוש בהוצאת ספרי נובמבר בעריכתו של ישי מנוחין.

כריכת הספר 50 מושגים, עדויות וייצוגים של כיבוש, בעריכת ישי מנוחין, הוצאת ספרי נובמבר, מאי 2017
כריכת הספר 50 מושגים, עדויות וייצוגים של כיבוש, בעריכת ישי מנוחין, הוצאת ספרי נובמבר, מאי 2017

ארוזים בכריכה אפורה ובין דימויים חזותיים של טובי הצלמים, המעצבים והאמנים הפוליטיים הפועלים בישראל, מציגים חמישים הכותבות והכותבים, אנשי שמאל, אקדמיה, אקטיביסטים, אנשי חינוך, משפטנים ופובליציסטים, פרשנות אישית למונחים ציבוריים ופוליטיים שנשטפו או כובסו (אם להתייחס ל"מכבסת המילים" של דוד גרוסמן) בתוך מציאות הכיבוש שבה שקענו; שבה עודנו שקועים כבר חמישה עשורים. הבחירה להתמקד במונחים הללו, כפי שמדגיש העורך, היא משום שהם תופסים מקום רחב בשיח הציבורי מאז 1967; אך לא רק, כי "הם תוצאה של החלטות אידיאולוגיות, מניפולציות שלטוניות, ניסיונות השכחה, זיכרון חברתי קצר-מועד ושיח חברתי לוהט".

ארוזים בכריכה אפורה ובין דימויים חזותיים של טובי האמנים הפוליטיים הפועלים בישראל מציגים חמישים הכותבות והכותבים פרשנות אישית למונחים ציבוריים ופוליטיים שנשטפו או כובסו

הדיון במונחים קצר, נגיש ומאד מדויק, אפילו קריא, כמעט כמו ספר מתח טוב. החיבורים בספר מציגים בסדר אלפביתי את המשמעות הקשה והכואבת של הכיבוש – ומפאת קוצר היריעה אמנה להלן רק את חלקם: אינתיפאדה; אקדמיה ישראלית (תודה לך, ד"ר ענת מטר, שהשבת מעט כבוד אבוד לחיקה); ארכיאולוגיה ולאומיות (ניכוסה של הארכיאולוגיה בישראל כדי להעניק גושפנקא לבעלות על שטחים כבושים); בירוקרטיה של כיבוש (השליטה על הפלסטינים תושבי השטחים באמצעות משטר היתרי המעבר והתנועה); בית המשפט העליון והשטחים (במילותיה של סמדר בן-נתן, נחשב הפיקוח השיפוטי של בג"ץ; עדות לכך ש"השליטה הישראלית בשטחים אינה הכיבוש הנאור ביותר אלא המערכת הקולוניאלית האחרונה השורדת בעולם שלאחר הדה-קולוניזציה באמצעות התחזות לכיבוש צבאי").

האם נואשנו מדו-קיום בחמישים שנות? תחת המושג "דו קיום" מציעה אסמא אגבריה זחאלקה לחשוב על "קיום שלם" כשהיא כותבת על יפו ועל הדרתם של הערבים בישראל מאפשרויות דיור, תעסוקה, חינוך ראוי ועל עוד היבטים מתמשכים של אפליה יומיומית; דמוקרטיה יחידה במזרח התיכון (אי שוויון אינהרנטי ושיטת שלושת המשטרים מאז 67'); דת (ותיאולוגיה דתית ומקומה בשיח הכיבוש); הכחשה כאסטרטגיה חברתית; הרוגים (במדינה מתוקנת יעל שטיין, חגי אלעד וצדיקי "בצלם" היו מזמן זוכים או לפחות מועמדים לפרס ישראל על מפעל חיים); זכויות אדם (יוסי שוורץ ו"המוקד להגנת הפרט" ראויים לפי אותן אמות מידה "מתוקנות" למועמדות לפרס נובל לשלום); טיפול רפואי (טרגדיית ההיתרים, המחסומים, שלילת חופש התנועה והפגיעה בזכות לבריאות כולם יחדיו המדגימות את שרירותיות ריבונותה של ישראל ואת פועלם כנגד כל הסיכויים של ארגונים כדוגמת "רופאים לזכויות אדם").

דוד ריב, כתב מספר ארבע, 2005
דוד ריב, כתב מספר ארבע, 2005

איך אפשר בלי להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו? באסופה מוקדש מקום לחלקה המזרחי (עוולות מנגנוני התכנון והאיכלוס), כלכלת כיבוש וקפיטליזם, מחאה (איפה? מתי? שכחנו כבר), מחבלים (יש בני אנוש גם בצד השני), מלחמת ששת הימים (המיתוס האלמותי שלה), מעצר מנהלי (אקט בלתי-חוקי ושימושי להפליא בידי רשויות הצבא בשטחים הכבושים), מתנחלים (ואיך הם העלו את מחיר הפסקת הכיבוש), נטל הכיבוש (כמה זה באמת עולה לנו?).

בהמשך האל"ף בי"ת מופיעים מושגים כמו סרבנות (מימין ומשמאל); עברית; עדויות; ערביי ישראל; ערבית; פשעי מלחמה; צה"ל: הצבא המוסרי בעולם (שוב מיתוס הכובש הנאור או ההכחשה הידועה-מראש של האפשרות שמדינת ישראל פועלת באופן לא-מוסרי בשטחים); ציונות דתית; קו ירוק (בתהליך הכיבוס נמחקו גם סימוני הצבע מהמפות ועוצבו מחדש המרחב הגיאוגרפי, המנהלי והמשפטי); קרקעות; רשות פלסטינית; שב"כ (עינויים בשם "שיקולי הביטחון" או האפשרות לעצור "פצצה מתקתקת" לאורך כל שנות הכיבוש, לרבות לאחר פסיקת בג"צ ההיסטורית בעניין בשנת 1999); שכול (כאבם האדיר, ש"לעוצמתו יש מאפיינים של אנרגיה גרעינית" של ההורים השכולים, באסם עראמין ורמי אלחנן, ממקימי פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני); תג מחיר (בשלוש פסקאות מצליח אורי משגב להציג בחדות את טרור הפוגרומים היהודי כלפי אוכלוסייה פלסטינית אזרחית חפה מפשע); תנועה לאומית פלסטינית (אידיאולוגיה פוליטית, תודעה ומהפכה מאז ימי האינתיפאדה הראשונה).

לחיבורים נלווים מודעות מחאה שפורסמו בעיתונות; טורים ודברים מאת ס' יזהר, ישעיהו ליבוביץ', יוסף אלגזי, קובי ניב, אליקים העצני, יהושע סובול, גידי וייץ, אביגדור פלדמן, גדעון ספירו, נתן זך, בן כספית, עמיר רפפורט, עקיבא אלדר, עמוס גבירץ, חיים לוינסון וכן עדויות חיילים ששירתו בשטחים וציטוטים מתוך פסקי דין של בית המשפט העליון.

אין גאווה בכיבוש. זה מובן מאליו לדעתי, ואולי יום אחד הוא עשוי להסתיים, כפי שמנבא עו"ד מיכאל ספרד בסוף האסופה. כמו רבות ורבים, גם אני מייחלת לסיומו ולהפסקת שפיכות הדמים באזורנו. בינתיים, אולי אם החייל המזוקן ובוגר החינוך ההומניסטי מחיל החינוך יעלעל קצת בדפיו של ספר זה ואולי אף יעביר אותו בין חבריו ומפקדיו, אולי יזכו לפחות באפשרות לדעת למה אני מתכוונת כשאני מדברת על כיבוש.

חדוה שמש, לבנון, 1982
חדוה שמש, לבנון, 1982

השקה לספר תתקיים הערב (א') בתיאטרון יפו בשעה 19:00
השקות נוספות: בתל אביב ביום ה' ובבאר שבע בעוד שבועיים. פרטים בהמשך

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רחמן חיים

    כרגיל המזרחים שמדברים וכותבים בספרות ובשירה על הצורך בשוויון בתוך מדינת ישראל ועל הצורך בהפסקת הכיבוש, מודרים גם כאן.
    כל עוד אין שוויון בין האזרחים בישראל, הציבור לא יגיע להבנה שגם העם הפלסטיני זכאי למדינה משלו בשטחים הכבושים. כיצד נגיע לשוויון בישראל? על ידי חוקה והפרדת הדת מן המדינה.

  2. פריץ היקה הצפונבוני

    מפעל חשוב הלואי שיגיע לא רק למשוכנעים.. אלא גם לאלו שעדין מסוגלים גם לשאול ולא ממש נעולים על ,,ההסברה׳׳ שקרי התעמולה הישראלית

  3. ליכודניק

    מופרך לדבר על "כיבוש" כמצב מונוטוני שנמשך כבר 50 שנה.
    מאז 94' צה"ל לא נמצא בערי הרצועה באופן רצוף.
    מאז 95' צה"ל לא נמצ ברוב ערי הגדה באופן רצוף
    מאז 97' צה"ל לא נמצא גם ברוב חברון (H1) באופן רצוף

    כמה חיים בשטחי C, תחת "כיבוש" ממש? 3-10% מהערבים ביו"ש.
    לגבי כל השאר, המצב כיום דומה מאוד למה שס. יזהר ודוד גרוסמן קיוו בשנות ה-80'.

    אפשר לדון בעד ונגד המצב של 2017; אך לטעון שהוא דומה למצב של 68' זו דמגוגיה.

    1. נטול חרטא

      לליכודניק – שטחי A הם 20% מהשטחים הכבושים בלבד. וגם שם הצבא הישראלי פועל, אמנם לא באופן "רציף".
      אפילו הבנטוסטנים בדרא"פ היו יותר קרובים לאוטונומיה.