string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

תיק טאטור וההפרעה הדו-קוטבית של בית המשפט

הכשל של בית המשפט הישראלי מתגלגל אד אבסורדום במקרה של דארין טאטור. התיק כולו – מהשיר שכתבה ועל לפרוטוקול הדיונים – נופל וקם על יכולות התרגום של המערכת מערבית לעברית, ואלה, איך לומר זאת בעדינות, בעייתיות ביותר
עלמה מרים כץ

משוררת וסטודנטית לתואר שני באנתרופולוגיה

בימים אלו ממתינים עורכי הדין של דארין טאטור לסיכומי הפרקליטות, כדי שיוכלו להגיב ולכתוב את סיכומיהם שלהם. אלו הטקסטים שיעמדו בפני השופטת בזמן שתכריע את גזר הדין.

טאטור נמצאת כבר כמעט שנתיים במעצר בית. נאסר עליה להשתמש באינטרנט, לצאת החוצה ללא ליווי הערבים עליה או לשהות בביתה לבד. גורלה הסתנכרן עם ההיסטוריה, כך שבאותו זמן שבו היא הפיצה באינטרנט וידאו פוליטי שערכה לשיר שכתבה, חגגה מירי רגב את תחושות הפחד והכעס שלה על מחמוד דרוויש – וקריאות של פלסטינים להפלת המשטר בפייסבוק הפכו עילה למאסר; כל זאת לרקע 'אינתיפאדת היחידים', בה ילדים עם סכינים הוגדרו כמחבלים ונורו או "נוטרלו" למוות. השלטונות שלפו את דארין כמו פינצטה מביתה והכניסו אותה למעצר בו הייתה כלואה שלושה חודשים, מה שהפך למעצר בית עד תום ההליכים. דארין הפכה למספר, לחלק מסטטיסטיקת ה"מסיתים" הפלסטינים משני צדי הקו הירוק שכתבו את דעותיהם ברשתות החברתיות, הובאו בפני שופט ונענשו במעצרים ומאסרים ממושכים.

רק בדיעבד הבנתי, אחרי שנכחתי באחד מהדיונים בבית המשפט, עד כמה המרחב האינטרנטי מהווה זירה חדשה של מאבקי כוח בין פלסטינים לבין השלטון הישראלי. אמנם מדובר בסוגיות שאינן חדשות, אבל המרחב הווירטואלי חושף מעמקים חדשים וצלולים יותר שלהן. ההתרחשות בזירה הזו מסמנת גבולות חדשים שחורגים מעבר לווירטואלי ומתבססים על דבר אחד ראשוני ביותר: השפה. מדויק יותר יהיה לומר, השפות – הערבית והעברית, והתרגום שמנהל את היחסים ביניהן.

מה משמעות המילה אל-אקצא?

בדיון בו נכחתי, דארין נתנה את החלק השני של עדותה. זה היה שלב החקירה הנגדית, שנמשכה כארבע שעות. האופן בו נפתח הדיון סימל במדויק את התפיסה המשפטית הדו-קוטבית שהתיק של דארין חושף: עורכת הדין שמייצגת את דארין שמה לב שלא הוזמן מתרגם, זאת למרות שהדיון הקודם נדחה משום שלא היה מתרגם זמין. הקלדנית התקשרה להזמין מתרגם, חיכינו כעשרים דקות עד שהגיע לאולם, אך גם אז לא התחיל הדיון.

התובעת הזכירה שהמתרגם פסל את עצמו על סמך היכרות עם הנאשמת. דארין פנתה לשופטת בחשש מכך שהדיון יידחה שוב, ואמרה את מה שכבר נאמר: היא מעולם לא פגשה אותו. גם אביה הצהיר שהוא אינו מכיר אותו. היא שאלה את המתרגם אם הוא יכול ומוכן לתרגם בכל זאת. על כך הוא ענה: אעשה כמיטב יכולתי. התשובה סיפקה את השופטת ועל היסודות המעורערים הללו התחיל הדיון.

דארין עלתה לדוכן העדים. המתרגם עמד משמאלה, השופטת ישבה מימינה, מוגבהת על בימת האולם. התובעת עמדה מולה, קרוב מאוד, וירתה שאלות אחת אחרי השנייה. פוסטים ישנים של דארין בפייסבוק נשלפו, והתובעת ביקשה הסברים מדוקדקים למילים שהשתמשה בהן ולתגובות שנכתבו לה: מה המשמעות של המילה אל-אקצא? זה רק מסגד? למה התכוונת כשאמרת שצריך להתחיל להתפלל בתוך הקו הירוק? למה התכוונת כשכתבת שאי אפשר להגיב לכיבוש באמצעות הסכמי שלום שאבד עליהם הכלח?

דארין עמדה ביניהם, עונה על השאלות, גולשת בטבעיות בין ערבית לעברית, עד שנעצרה על ידי התובעת. זו הזכירה לדארין שהיא חייבת לבחור שפה אחת ולדבוק בה. אם היא נותנת את העדות שלה בערבית, היא אינה יכולה להשחיל מילים בעברית, ולהפך – לשם כך נמצא באולם המתרגם. אני מכירה את דארין, שוחחתי איתה פעמים רבות בטלפון ונפגשנו כמה פעמים. יש לה עברית טובה. למרות זאת, היא העדיפה לדבר בשפת אמה, מחשש שהיא לא תוכל לדייק ולכן תסכן את עצמה במשפט שעומד לקבוע את גורלה.

לפלסטינים בישראל יש יחסים אינטימיים עם השפה העברית. הם מורכבים וכואבים מאוד, אבל קרובים בהכרח. החוק תמיד מדבר בעברית, הממסד תמיד מדבר בעברית, וכך גם עשיית הצדק בבתי המשפט

הדרישה החברתית מדארין כאישה פלסטינית עם אזרחות ישראלית היא לדעת את שתי השפות, שנכון לזמן בו התקיים הדיון הוכרו כרשמיות במדינת ישראל. אך בית המשפט אינו מתיר לה לעשות בהן שימוש על דוכן העדים. לפלסטינים בישראל יש יחסים אינטימיים עם השפה העברית. היחסים האלו מורכבים וכואבים מאוד, אבל הם קרובים בהכרח. החוק תמיד מדבר בעברית, הממסד תמיד מדבר בעברית, הביורוקרטי הוא תמיד בעברית, וכך גם עשיית הצדק – עליו ממונים בתי המשפט. לדארין יש ידע שלבית המשפט אין. לשופטת אין, לתובעת אין. אך העובדה הזו מוסתרת, מבעבעת מתחת לפני השטח באופן תמידי.

אם בית המשפט יכיר בכוח השפתי של דארין (הידע של שתי השפות), הוא יודה בחולשתו שלו. לטענה הזו אחזור בהמשך, אך בינתיים ארצה להדגיש עובדה אחרת – הזהות של דארין אינה מתאימה לקטגוריות שהמשפט הישראלי מבוסס עליהן. מבחינתו, יש לדארין שתי אפשרויות: היא יכולה לנסות (ותמיד להיכשל) להצטרף לקולקטיב בעל הכוח התרבותי והשפתי ולדבר בעברית, או לשמר את עצמה כמיעוט בבית המשפט ולדבר בערבית. כשאני כותבת ״לשמר את עצמה כמיעוט״, הכוונה היא למשמעות העמוקה של היות מיעוט בחברה, במערכת אזרחית מדינית. השפה של המיעוט אינה מובנת, היא נותרת אניגמטית ולכן היא מאיימת כל כך. על אחת כמה וכמה בישראל שהידע אודות הערבית בה נותר במחוזות צינורות המודיעין ואין ניסיון להכיר אותה לעומק שלא בתוך ההקשרים הביטחוניים – פעולה הנדרשת מכל מתרגם ומתרגמת.

המתרגם בבית המשפט חולק את הזהות הזו של דארין, אך עבודתו נדרשת לעמוד בקריטריונים של יעילות. כלומר הדגש הוא על המהירות, על הסימולטניות של התרגום. הוא נבחר מבין כמה מתרגמים בשרירותיות (זה יכול היה להיות מתרגם אחר שהיה זמין באותו יום). לא נדרשת היכרות עם התיק, אין המשכיות, לא נדרשת הבנה של קונטקסט – לכל דיון יגיע מתרגם אחר שזמין באותו רגע. גם כשעלה חשד בנוגע לניגוד עניינים בינו לבין הנאשמת, הסוגיה נדחפת מתחת לשטיח לטובת המנגנון שחייב להמשיך לתקתק.

דחיה נוספת של הדיון תחשוף את הכשל של בית המשפט – איך יכול להיות שבתיק שעוסק כולו בשפה, בפרשנויות האפשריות לשיר של דארין שנכתב בערבית, לא הוזמן מתרגם ראוי לדיון שבו היא נותנת את עדותה?

דארין טאטור ותומכים בביהמ״ש בנצרת, 28.03.17. צילום: יואב חייפאווי
דארין טאטור ותומכים בביהמ״ש בנצרת, 28.03.17. איך יכול להיות שבתיק שעוסק כולו בשפה, בפרשנויות האפשריות לשיר של דארין שנכתב בערבית, לא הוזמן מתרגם ראוי לדיון שבו היא נותנת את עדותה? צילום: יואב חייפאווי

גם הפרוטוקול נכתב כולו בעברית. הייתי מניחה שכדי לחקור את הנאשמת באופן רציני, ימונה אדם שיכתוב את העדות שלה בשפה שבה היא ניתנה. זאת, כדי שמלאכת התרגום תעשה ברצינות הראויה. האם זה משנה מה הן הבחירות המילוליות שבהן דארין בוחרת? האם זה משנה מה הן התשובות המדויקות שלה? הרי היא מהווה סכנה פוטנציאלית לציבור, ולכן המדינה בוודאי רוצה לאסוף לטובת המודיעין את כל המידע שנחשף בפניה.

פרוטוקול הוא הליך ביורוקרטי ולכן הוא תמיד חלקי: אלפי רגעים והתרחשויות, דיבורים במקביל, ויכוחים, שפת גוף, הרמת קול – כל אלה נעדרים ממנו. הוא נועד לעשות סדר, להפוך את המתרחש באולם לטקסט קריא. אך במקרה הזה הוא עקר כפליים, זאת מכיוון שכל תהליך התרגום נמחק וכל מה שנשאר הוא דבריו של המתורגמן שנבחר בשרירותיות להסדיר את תהליך המשמעות הזה. הפרוטוקול לא עובר ביקורת, ובקריאתי אותו גיליתי שגם ויכוחים ורגעים שונים של משא ומתן שהתרחשו באולם בית המשפט על מילים ומשפטים ספציפיים שתורגמו, לא תועדו ונמחקו מההיסטוריה.

השופטת שממונה על מאות תיקים שהדיונים בהם נמתחים באופן מקוטע לאורך חודשים ושנים, יושבת בסופו של דבר עם כל חומרי התיק, קוראת אותם ומגיעה להחלטה – פסקי דין ממשיים שקובעים את גורלם של אינספור נאשמים ונאשמות, אזרחים ואזרחיות או מי שאינם, נשענים על הטקסטים הללו. אך מדובר בהליך ביורוקרטי, וכל ההתרחשות עוברת רדוקציה למספר עמודים מוגבל של פרוטוקול. מה יש בו בפרוטוקול הזה? ומה אין בו? ומה המשמעות של ההיעדר הזה מבחינה פוליטית והיסטורית?

כמו כן, במהלך המשפט היו כמה רגעים בהם דארין לא היתה מרוצה מעבודת המתרגם ודרשה הבהרה. באחד מהרגעים הללו השופטת, שהיה ניכר כי אינה מבינה ערבית מלבד מילים בודדות, הצטרפה לניסיון התרגום הזה. הרגע הזה היכה בי בחוזקה ולכן חיפשתי אותו בפרוטוקול, אך הוא כמובן נעדר ממנו. הפעולה הזו של השופטת – השתתפות פעילה במלאכת התרגום – מהווה רגע ביורוקרטי מעניין נוסף, בו היא למעשה זלגה מתחומי הסמכות שלה, מתפקידה המוגדר, ולקחה חלק בעבודתו של המתרגם המוסמך שאת מומחיותו קבע בית המשפט אותו היא מייצגת.

השופטת והצטרפה לניסיון התרגום ובכך הצביעה, גם אם לא במודע, על כך שעבודת התרגום שעליה מסתמך הדיון בתיק – לא רק סוגיית התרגום של השיר שכתבה דארין – בעצמה אינה מוצלחת

הפעולה הזו יכולה ללמד אותנו רבות, מאחר שבעצם הביצוע שלה השופטת מודה שיש בעיית תרגום חמורה בבית המשפט. היא חרגה מתפקידה כשופטת והצטרפה לניסיון התרגום ובכך הצביעה, גם אם לא במודע, על כך שעבודת התרגום שעליה מסתמך הדיון בתיק – לא רק סוגיית התרגום של השיר שכתבה דארין – בעצמה אינה מוצלחת. כלומר, תרגום הדיונים בפני הנאשמת חסר, מה שמערער על טיבו של ההליך המשפטי כולו.

וכך בפעולה הפשוטה הזאת השופטת, אשר מכריעה בנוגע לתוכן האמת של הסוגיה שעומדת לפניה, הצביעה על כשל מערכתי יסודי שקיים בכל הדיונים שבהם מואשמים פלסטינים, אזרחי ישראל ואלו שאינם, במערכת המשפט הישראלית (הצבאית והאזרחית). הכשל הזה מתגלגל אד אבסורדום במקרה של דארין ובמקרים דומים של הצהרות וקריאות פוליטיות בערבית שמופצים ברשתות החברתיות. הסיבה לכך הוא שהמשפט עוסק באופן מוצהר בתרגום, כאשר השיר של דארין והערבית שלה עומדים בפני מבחן שפתי אחד: בית המשפט אמור לקבוע האם מדובר בהסתה, לכן התיק מסתמך כולו על אופיו ועל יכולות התרגום מערבית לעברית של המנגנון המשפטי הישראלי.

ידע מאיים שאין ליהודים

המדינה, כפי שטען מקס ובר, מובחנת בכך שיש לה מונופול על אלימות. האלימות של המדינה היא האלימות הלגיטימית היחידה בחברה. היא מופעלת כלפי מי שמסכן אותה, מי שנחשב אויב שלה, לטובת מי שנחשב נתין. כמובן שיש רמות אזרחות שונות המעוררות תיגר על המערכת כולה באי יכולת ההתמיינות שלהן. פלסטינים אזרחי ישראל מהווים בגופם את ההתמוססות של ההבחנה בין אויב לשכן: להם יש ידע שאין ליהודים במדינה – ידע דו-לשוני, תרבותי, פוליטי, עמוק. המנגנון המשפטי אינו יכול להודות בכך שמדובר בנכס אדיר. זאת, מכיוון שאם הוא יכיר בכך ויאפשר לשפה הערבית להיכנס אל תוכו (כפי שהיה אמור לעשות מעצם הגדרתה עד לא מזמן כרשמית), בית המשפט יקרוס מכובד הסתירות שהוא מתחזק. עבודת התחזוק הזו נעשית דרך תהליך הסדרת הליך התרגום שמוחק מורכבויות ומשמעויות רבות.

במקרה של דארין הדו-קוטביות, ההיות גם וגם, עולה בצורה חזקה – הערבית נחשבת לשפה של האויב (הרי גם יהודים מתביישים ומשכיחים את שפת האם הערבית שלהם), בו בזמן שהיא נחשבת שפה רשמית בישראל. ההתמודדות של בית המשפט עם הסתירה הזו היא לחייב את דארין לבחור בין עברית לערבית, ודרכה לתת את עדותה. אי-היכולת להכיל את הזהות שלה, את המורכבות של מחשבותיה, שאיפותיה, הוא נקודת ההתחלה של המשפט הזה.

פעולת הזליגה של השופטת הצביעה על עובדה חשובה נוספת  – תרגום אינו דבר קפוא, הוא אינו זהה למתמטיקה טהורה או למחשבה ביורוקרטית. תהליך ההיווצרות שלו מורכב ודורש היכרות מעמיקה עם השדה התרבותי והחברתי, עם המשמעויות הפוליטיות שעומדות מאחורי שתי השפות. את העניין הזה הסביר ד"ר יוני מנדל בדיון שהתרחש אחר כך – דיון שבעצמו הצביע על אבסורדים נוספים. אך במערכת משפטית שבה המתרגם מתחלף בין דיון לדיון, אף פעם לא מתמיד בתיק, נשלף ממאגר של מתרגמים שמתחלקים בשעות בהן מתקיימים דיונים בבתי המשפט, ההתייחסות המורכבת הזו נעדרת.

בין אם נרצה להודות בכך ובין אם לאו, הארץ הזו היא דו לשונית, בו בזמן שהמדינה אינה. הסתירה העמוקה הזאת צפה עם עלייתן של הרשתות החברתיות. השפה הערבית מפחידה את המדינה

מעבר לכך, כאשר הפרוטוקול כולו נכתב בעברית, מוסדר אל תוך הערכים שבאים לידי ביטוי בשפה, ההיסטוריה נותרת חלקית וגזרי הדין מחמירים. אחת התוצאות החמורות ביותר של הזלזול התרגומי העמוק הזה באה לידי ביטוי בתרגום הראשוני והקלוקל של המשטרה לשיר של דארין. מה קורה כשגוף כמו המשטרה הופך לגוף מתרגם? תיקה של דארין הוא דוגמה אחת להשלכות החמורות של הכרעה מערכתית כזו.

בין אם נרצה להודות בכך ובין אם לאו, הארץ הזו היא דו-לשונית, בו בזמן שהמדינה אינה. הסתירה העמוקה הזו וחוסר היכולת של המערכת המדינית להתמודד איתה צפה עם עלייתן של הרשתות החברתיות. השפה הערבית מפחידה את המדינה.

חבר שלי הציג בפני עובדה מעניינת – הוא פלסטיני שמפרסם טקסטים פוליטיים פובליציסטיים בעברית, הוא אמר לי שהוא יודע שבמקרה והיה כותב את אותם הדברים שכתב בעברית, בערבית, הוא היה נתון תחת סכנת מעצר. העובדה הזו היתה שקופה לי עד כה, מאחר והיחסים שלי עם המדינה שונים בתכלית.

*

כפי שכבר כתבתי במאמרי הקודם כאן על דארין – גם אני משוררת וגם אני וחבריי קראנו להפלת המשטר. שומדבר לא קרה לנו, לא נעצרנו או נחקרנו על מילותינו מעולם. אך דארין היא פלסטינית אזרחית ישראל, או בואו נדייק: היא אישה צעירה פלסטינית עם חיג'אב. כפי שדארין משחזרת את מילותיו של החוקר שחקר אותה בתחנת המשטרה, מתישהו לאחר שעצרו אותה באישון לילה מספר אדיר של שוטרים: "את נראית כמו מחבלת".

המילים האלה נאמרות במציאות שבה חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית בישראל "נראים" ערבים, מכיוון שהשורשים שלהם מקורם במדינות ערב. גם הם נמצאים בסכנה מסוימת בעת שהם פוגשים מאבטחים בכניסה למקומות בילוי, שוטרים שעושים פטרולים, אזרחים מודאגים שמביאים מכות למי שחושדים בו שהוא ערבי, מחבל בפוטנציה. מה קורה כתוצאה מתיוגה של דארין (כמו גם של אחרים ואחרות בעלי "מראה ערבי") כמסוכנת? כולם הופכים לסכנה פוטנציאלית עבורה. המאבטח, הבוס, האישה הזקנה ברחוב. כולם יכולים להצביע עליה, לקרוא לה מחבלת ולהביא עליה אלימות קטסטרופלית.

אז האם דארין, עם המראה ה"חבלני" שלה, היתה מסוכנת לפני שכתבה את השיר? או רק ברגע שבו העלתה את המילים על הדף?

*

haokets_693x237_01

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. שבתאי לוי

    ה"משפט" של דארין טאטור, משפט צדק למופת, אור לגויים, לכבוד ולתפארת מדינת ישראל, הינו תערובת של טיפשות, רשעות וגזענות.
    שבתאי לוי

  2. רחמן חיים

    בשטעטל שנבנה כאן המשורר הוא אסונם של הגזענים בממסד, בשלטון ובציבור; גזענים שחלק מהם צאצאי פליטי שואה, אלה שנרצחו ודוכאו בגלל הגזענות נגדם. מתי תבינו?

  3. ליכודניק

    פוסט מעניין ומעמיק. תודה!

    אז מה הפיתרון? מי מתנדב לעזור לשב"כ, למשטרה, לפרקליטות ולבית המשפט להבדיל בין הסתה אמתית ליצירה ספרותית? מי יקים גוף מחקר שיארגן ימי עיון לפרקליטות על מאפיינים של מסיתים *אמיתיים*?