string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שוויון
    דגלים? בחייכם!
    כיצד קיבל השמאל הציוני מעמד של שותף למאבק בכיבוש?
  • עוני
    אחד מ-7
    עבור ממשלת ישראל, רעב הוא הבעיה של הרעבים

כנערה רציתי לזרוק את כל הערבים לים

ההכרה בכך שהמדינה שלי לא תמיד עושה מה שנכון, ושלא כל הערבים רעים, הייתה מטלטלת, והלכה נגד כל מה שלימדו אותי אי פעם. מחשבות על האופן בו מפגש אנושי יכול להפוך עולמות • 50 ל-67׳
אסנת איטה סקובלינסקי

כילדה וכנערה ישראלית האמנתי שכל הערבים רעים. זאת לא הייתה אמונה שנבעה ממפגש או מדעה שגיבשתי בעצמי, אלא רעיון כללי: כל הערבים רעים, הם רוצים לזרוק אותנו לים ועדיף שאנחנו נזרוק אותם לים קודם. חלק מכיתה א׳ העברתי במקלטים בזמן מלחמת המפרץ. בחופשת פורים בכיתה ה׳ ראיתי את ההריסות שהותיר אחריו הפיגוע בדיזנגוף סנטר, ובימי התיכון, בזמן האינתיפאדה השנייה, מכרים שלי נהרגו בפיגועים במסעדת מייקס פלייס ובדולפינריום, שם נהגתי לבלות. כל אלו חיזקו את האמונה הזאת ואת השנאה היוקדת, הלא ממוקדת, כלפי האחר שרוצה לפגוע בנו. היום אני עובדת ב״בצלם״.

השינוי לא התרחש תוך יום, והתהליך לא היה קל לעיכול עבור המשפחה והסביבה שלי. את השינוי הצית מפגש. במהלך ביקור משפחתי בארצות הברית פגשתי נער פלסטיני. הוא היה חבר של חברים, בגילי ובעל תחומי עניין דומים. הוא היה עזתי. הוא סיפר לי על הדברים שנעשים בעזה ואני אמרתי שלא יכול להיות, שמדובר בתעמולה. הרי ידוע שהערבים – רעים הם, ושלישראל יש את הצבא הכי מוסרי בעולם. התיידדנו, התכתבנו במסנג׳ר. הוא המשיך לשלוח לי לינקים עם מידע. קראתי בספקנות רבה.

בשנים שלאחר מכן קראתי יותר, למדתי, פגשתי עוד פלסטינים והכרתי אקטיביסטים. ההכרה בכך שהמדינה שלי לא תמיד עושה מה שנכון, ושלא כל הערבים רעים, הייתה מטלטלת. היא הלכה נגד כל מה שלימדו אותי אי פעם. ההבנה שמבצעים עוול בשמי הייתה קשה. ההורים שלי הקריבו כל כך הרבה כדי להגיע לישראל, הם ברחו מהרודנות והאנטישמיות של ברית המועצות לדמוקרטיה המובטחת, שבה אולי יש אויבים מבחוץ אבל אין אויבים מבפנים. איך אוכל להסתכל להם בעיניים ולומר להם שמדינה דמוקרטית אינה יכולה לשלוט על עם אחר ולמרר את חייו. החלו דיונים סמנטיים על המילים ״פלסטינים״ או ״כיבוש״, דיונים שלא היססתי לקפוץ לתוכם עד שהבנתי שהשם לא משנה – המהות משנה.

נערים בעכו. צילום: מישל יבור
נערים בעכו. צילום: מישל יבור
ההורים שלי ברחו מהרודנות והאנטישמיות של בריה״מ לדמוקרטיה המובטחת, שבה אולי יש אויבים מבחוץ אבל אין אויבים מבפנים. איך אוכל להסתכל להם בעיניים ולומר להם שמדינה דמוקרטית אינה יכולה לשלוט על עם אחר ולמרר את חייו?

פלסטינים, ערבים, או אנשים, כיבוש, רודנות, התנחלות או התיישבות, הסיטואציה היא אותה סיטואציה, רק הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו משתנה. לא פשוט לשנות עמדה. זה לא קורה ביום. בין המפגש עם הנער העזתי לתחילת האקטיביזם הפוליטי שלי עברו ארבע שנים של התבשלות, של קושי, של מריבות משפחתיות שהסתיימו בטריקות דלת המהדהדות בתוכי עד היום.

אני חושבת על כל זה כי בחודש שעבר מלאו 50 שנים לכיבוש. זה יותר משנות החיים שלי, זו תקופת חיים שלמה. ההורים שלי היגרו לתוך הסיטואציה הזו, ואני תוהה אם זה המציאות שגם ילדינו יכירו. אני תוהה כמה דורות יתעצבו על פי התפיסה שישראל מוסרית ושאת הערבים צריך לזרוק לים. כמה ילדים עוד יגדלו במציאות שבה משפטים כמו ״צריך להפוך את עזה למגרש חניה״ לא רק נאמרים, אלא גם מתקבלים ללא הרמת גבה. שואלים אותי לפעמים, כשאני מדברת לפני קהל על העבודה של בצלם, אם יש לי תקווה. היום אני עונה שזה לא רלוונטי. תקווה היא מותרות, היא לא יכולה להיות תנאי. אנחנו חייבים להמשיך להילחם בחוסר הצדק הזה, עם תקווה או בלי, כי אחרת אנחנו שותפים לו, ואנחנו חייבים להמשיך לדבר עם כל מי שלא מסכים איתנו, או רואה בנו אויבים מבית, כי הניסיון לימד אותי שרק דרך מפגש בין אנשים, דרך שיח והבנה, וכן – דרך הפצת מידע – עולמות יכולים להשתנות.

אני בת ה-19 הייתה אומרת שאנחנו פשוט עושים כל מה שאנחנו צריכים כדי לשרוד. אני של ימינו, בת ה-32, יודעת שאנחנו פשוט עושים מה שאנחנו עושים כבר 50 שנה כי שום דבר לא מאלץ אותנו לבלום את המכבש הזה, שמדרדר במדרון שנראה אינסופי. חמישים שנים לכיבוש – מה תעשו כדי שהוא לא יימשך חמישים שנה נוספות?

*

haokets_693x237_01

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ליכודניק

    מה, בעצם, הקשר לכיבוש דווקא?
    מה ההבדל בין מצב חברך העזתי ב-2017 למצב סבו ב-66'?
    אז ישראל לא סיפקה חשמל לעזה כלל. אפילו לא שעתיים וחצי ביום.
    גם אז לא הותרה כניסה לישראל.
    גם אז השלטון בעזה לא דאג במיוחד לתושבי עזה. המצרים הטילו הגבלות תנועה רציניות, ממש כפי שהם עושים היום.
    גם אז ישראל תקפה ופשטה בשטח הרצועה.
    גם אז השאיפות של התושבים נעו יותר סביב תיקון המפלה של 48' ופחות סביב שלטון עצמי בעזה עצמה.

    אני יכול לשער מה המניע לנסות לקשור בין המצב הקשה בעזה לכיבוש של 67' דוקא,
    אך בעיני הוא קשור ל-48' דוקא.

  2. רחמן חיים

    לדעתי ברור לכל בר דעת שרואה, קורא, ושומע כי ממשלות ישראל לא היו ולא מעוניינות בשלום המבוסס על הקמת מדינה פלסטינית בשטחים הכבושים; החלום של אימפריה, ישראל 'גדולה', מתוך התנשאות על הערבים (ועל המזרחים) תמיד פעמה בנפשותיהם הגזעניות. אך הגורל, איי איי איי, הגורל לא בידיהם. נכונה להם או לצאצאיהם הפתעות קשות, כי כך כתוב: וכי יענו אותו (את הפלסטינים, למי שלא יודע הבנת הנקרא) כן ירבה וכן יפרוץ.

  3. יעקובי

    החשיבה שלך והמאמר שלך ילדותיים, בלשון המעטה. אין פה ענין של "טובים" או "רעים". זו מלחמה בין שני עמים יריבים, שכל אחד מהם מאמין שהארץ הזאת היא שלו, לא מסכים לוותר לאחר, וכל צד יודע שהצד האחר היה רוצה לגרשו או לחסלו אילו היה יכול. ואני, שחושב שארץ ישראל (בשטח זה או אחר) שייכת לנו, וזאת עובדה (וזה הכי חשוב) שאינני חושב ורוצה לבטלה, יודע שהערבים (שהם חמודים, מתוקים וטובים) חושבים שארץ ישראל (פלסטין) היא שלהם. אני לא חושב שהערבים "רעים" אלא שהם אויב שאילו היה יכול היה מחסל את מדינתי ללא רחם. אז מה את מקשקשת? בעצם נתקעת בילדות שעליה את מספרת, כשחשבת שהערבים "רעים". אז תדעי מעכשו שהם לא רעים,
    הם מלאכי שלום או לפעמים מלאכי חבלה.

  4. ציקי

    וידויים של אשכנזים?

    1. תרזה בירון

      ציקי, מה הקשר לאשכנזים? זה טיעון אד-הומינם, לא רלוונטי. האם אין תפיסות נעורים שלך שהיו שגויות? לא מדויקות? דורשות שכלול? העובדה שאדם משתנה לא אמורה להיזקף לחובתו ובוודאי לא לחובת העובדה שנולד עם שם משפחה מסוים.
      מצד שני, הכותבת נשמעת כמו אדם נוח להתרשם, ואולי הבחירה לפרסם את המאמר לא מוצלחת.