string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

כי הזקן אמר: מוכרחים להפלות

סרטו של דוד דרעי "סלאח, פה זה ארץ ישראל" עושה עבודה טובה בלשבור את הלב. דרך נקודת מבטם של תושבי ירוחם שרואים עכשיו בפעם הראשונה את "התמונה הגדולה" אנחנו יכולים לחוות את הייאוש, האכזבה ותחושת הבגידה העמוקה של הציונות והמדינה
אלון לוי

שנים לא הייתי בהקרנה כל-כך יצרית. אולם-הקולנוע היה מלא עד אפס מקום, ובניגוד להקרנות תיעודיות אחרות גם צעיר ומגוון. תוך כדי ההקרנה אנשים צעקו על המסך, החליפו משפטים בינם לבין עצמם, הזדעזעו לרגע וניסו, לעתים, לתרץ, למה בכל זאת "לא הייתה להם ברירה". היה נדמה שעוד רגע, קמים יושבי האולם ויוצאים החוצה, אל הרחוב, לדרוש צדק, אולי אפילו לדרוש נקם. אבל ממי?

* * *

אם עוד לא שמעתם על סרטו של דוד דרעי ״סלאח פה זה ארץ ישראל״, סביר להניח שתשמעו עליו בקרוב. הסרט התיעודי, זוכה פרס התסריט והבימוי בפסטיבל דוקאביב השנה, מרכז בתוכו גילויים חדשים ומרעישים על מדיניות פיזור האוכלוסין של שנות החמישים ומראה, שבניגוד למקובל לחשוב, הפניית העולים ממדינות ערב לעיירות פיתוח נידחות והרחק ממרכזי הערים לא היה צעד של "אין ברירה", של "מדינה בכאוס" שפועלת "בלית ברירה", אלא מדיניות מכוונת, מושכלת, שנהגתה בקור רוח מוחלט בחדרי ישיבות ותועדה באינספור פרוטוקולים שרואים עכשיו אור לראשונה.

דוד דרעי ליד בנין מגוריו בירוחם. צילום: רועי ברקוביץ
דוד דרעי ליד בנין מגוריו בירוחם. אמו של דרעי מספרת שבמשך 4 שנים הייתה הולכת ומנסה למצוא דרך החוצה מירוחם, יום-יום, פעם אחר פעם סירבו לה ואיימו עליה שלא תעזוב. צילום: רועי ברקוביץ

בשיחה שלאחר ההקרנה, סיפר דרעי שהיה לו קשה בהתחלה לשכנע את הקרנות לתמוך בסרט. "מה כבר אפשר לחדש בנושא", שאלו אותו. ואכן, השאלה הזאת יכולה גם להתעורר אצל הצופה הפוטנציאלי, בייחוד כזה שמרגיש מותקף על ידי העמדה המזרחית-הביקורתית. ניתן לצפות לתשובות כמו: "לכולם היה קשה", "גם ההורים שלי היו במעברה", "הייתה גזענות, אבל לא הייתה ברירה". אבל האמת היא שהשורשים של התגובה הזאת מוקדמים, אפילו מוקדמים מאוד. באחד הרגעים החזקים בסרט, מצוטט באחד הפרוטוקולים דוד בן-גוריון, הזקן "החביב", שאומר מבלי למצמץ: כן, אכן מדובר באפליה. אבל זאת "אפליה מוכרחת".

אני מרשה לעצמי חופש-סטטיסטי ומנחש שעדיין אחוזים גדולים מקרב האשכנזים בארץ, אלו שלא נפגעו מאותה אפליה, עדיין תופסים את פעולת פיזור האוכלוסין של שנות החמישים בדיוק בצורה הזאת. הכרח מגונה, שטבול במידה של פטרוניות וגזענות, אבל היה הכרחי לטובת "המדינה".

דוד דרעי מראיין את פרופסור אלישע אפרת. צילום: אבנר שחף
דוד דרעי מראיין את פרופסור אלישע אפרת. צילום: אבנר שחף

אבל לפני שנשאל את עצמנו מה היא אותה "אפליה מוכרחת" ולמה בדיוק היא הייתה הכרחית, שווה להבין ממה היא מורכבת. מבלי להיכנס לפרטי הפרטים שמתוארים בסרט, אפשר לתמצת את זה באופן הבא: הציונות הפכה את יהודי ערב לאסירים בציון. לא באופן מטאפורי, אלא באופן ממשי. היא העלתה מאות-אלפי אנשים אל פינות שכוחות אל, נטולות תשתיות ותנאים בסיסיים למגורי אדם ואסרה עליהם באינספור דרכים לעזוב. איזה דרכים? כל הדרכים היו לגיטימיות: הפעלת כוח, מניפולציות, שקרים, שוחד, איום בלקיחת ילדים, מניעת פרנסה ותנאים סוציאליים ומה-לא. בכך גזרה על מאות אלפי יוצאי מדינות ערב עתיד כלכלי, חברתי, תרבותי ופוליטי עגום מאוד. אמו של דרעי מספרת שבמשך 4 שנים הייתה הולכת ומנסה למצוא דרך החוצה מירוחם, יום-יום, פעם אחר פעם סירבו לה ואיימו עליה שלא תעזוב. בסופו של דבר, השלימה עם גזירת הגורל הציונית והתייאשה.

סרטו של דרעי עושה עבודה טובה בלשבור את הלב. דרך נקודת מבטם של תושבי ירוחם, חלקם בני משפחתו, שרואים עכשיו בפעם הראשונה את "התמונה הגדולה" אנחנו יכולים לחוות ממש את הייאוש, האכזבה ותחושת הבגידה העמוקה של הציונות והמדינה. שם הסרט רומז שגם היום מתקשים חלק גדול מאוהבי-ישראל האלה להביע ביקורת כלפי הציונות או המדינה. אבל יהיה זה חטא גדול לאמת ולמורכבות שלה אם היא תסתכם רק בתנועה הרגשית אצל הדמויות והצופה, והתקפלות חזרה אל האשליה שהביקורת המזרחית היא אלמנט "רגשי" של "היעלבות".

ופה אולי חולשתו של הסרט. הוא מצליח לשרטט בצורה מדויקת ואכזרית את המהלך ההיסטורי שהוביל לפיזור האוכלוסייה. הוא מציג את קור הרוח ואת הגזענות בה נעשו הדברים. הוא גם רומז להשלכות של זה על עתיד המדינה והמציאות שלנו היום. אבל שאלה אחת לא נשאלת, שאלה חשובה מאוד: האם זה באמת היה הכרחי? ומה היה קורה אילולא זה היה קורה? אילולא היו משתמשים ביהודי מדינות ערב כממלאי-מקום לערבים שנטשו את כפריהם אחרי מלחמת העצמאות? מה היה קורה אילולא הוקמו עיירות פיתוח נחשלות והמהגרים היו משתלבים במרכזי התרבות והכלכלה הישראלים?

אולי הגיע הזמן לספר סיפור אחר: את הסיפור של המדינה שפספסנו. את המדינה שלא בנינו. את החברה שלא הקמנו. אולי במקום ״להבין״ שהיה מדובר ב״אפליה מוכרחת״, נבין שהאפליה הזאת היא אבן היסוד המקוללת, החטא הקדמון של החברה הישראלית

לחלק מהישראלים החזון הזה הוא חזון אימים. בסתר, בלבם, הם נושמים לרווחה שאנחנו לא "מדינת לבנט". הם נושמים לרווחה שיהודי ערב לא השתלבו באמת במרכזי הערים והתרבות. הם עדיין מחזיקים בעמדתו הגזענית של דוד בן גוריון שהיה מדובר ב"אפליה מוכרחת". אבל אני לא יכול שלא לשאול את עצמי מה הפסדנו כולנו – מזרחים ואשכנזים – מהפעולה הזאת. איזה עושר תרבותי, כלכלי וחברתי הלך לאבדון. איזה אפשרות לחברת מופת אמיתית איבדנו בדרך, בתירוץ של חברה "סוציאליסטית" ו"הפרחת השממה". באיזה עמדה נוראית קלעו מקימי המדינה הציונית את אחיהם ואחינו האשכנזים, שבעל כורחם הפכו למדכאים.

אולי הגיע הזמן לספר סיפור אחר: את הסיפור של המדינה שפספסנו. את המדינה שלא בנינו. את החברה שלא הקמנו. אולי במקום ״להבין״ שהיה מדובר ב״אפליה מוכרחת״, נבין שהאפליה הזאת היא אבן היסוד המקוללת, החטא הקדמון, של החברה הישראלית ושהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש.

* * *

בשורה 12 באולם ישבו  זוג נשים מבוגרות, ממוצא אשכנזי. אחת מהן מלמלה לעצמה, במהלך ההקרנה, "אבל אני לא מבינה מה הבעיה, מה רע לגור בירוחם?". האולם היה קריר וממוזג היטב. לבסוף פנה אליה בחור שישב לידה ואמר לה בזעם: "תלכי את לגור בירוחם". היא השתתקה לרגע. חשבתי לעצמי שהתשובה לשאלה הזאת ברורה מאליה.

גם היום, שבעים שנה אחרי הקמת המדינה, ברור לכל ישראלי מה זה בדיוק אומר לגור בירוחם, או באופקים, או בבית שאן. זה אומר פרנסה פחות טובה, הזדמנויות פחות טובות, השכלה פחות טובה. אי-גישה למשאבים, תרבות וכסף. זה אומר הווה מחורבן ועתיד מוגבל. דרעי, בסרטו, מתאר את הרצון העז שלו, כבר מגיל צעיר, לברוח מירוחם. לברוח מהמקום שאמור להיות הבית. איך אני יודע? גם אני התחריתי בחברים שלי מי יברח ראשון מהעיר בה נולדתי. אני הצלחתי לברוח בגיל 18, ואני הייתי הבחור שצעק עליה.

*

haokets_693x237_01

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יוסףה מקיטון

    אחרי שצפיתי מהופנטת ב"תגיד אמן" של דוד דרעי, בו הוא מתעד את משפחתו שומעת ממנו לראשונה (ולפעמים לא לראשונה) על היותו הומו, אין ספק שאלך לראות גם את "סאלח, פה זה ארץ ישראל". הקולנוע שדוד דרעי עושה כל כך רלבנטי לי, שימושי לי, מרגש ומרגיז אותי.

  2. מינימידימקסי

    אני מניח שמדובר בסרט טוב, ושבצדק ניתן לו פרס התסריט בפסטיבל.
    ועם זאת, אני הכרתי מציאות שונה לחלוטין.
    בכתה שלי, בעיר רמת-גן, בשנות ה -60, כשליש מהתלמידים היו יוצאי עירק, וכשליש יוצאי תימן. ולא כל האחרים היו אשכנזים.
    בזמן אמת לא הייתה בי שום מודעות לגבי מוצאם של חברי לכיתה, ורק עם השנים, במבט לאחור, שחזרתי בזכרוני את הילדים וחיברתי בין האדם שהכרתי, מראהו, ושם משפחתו, (באותה העת רוב השמות היו אותנטיים), וכך למדו איתי כוחלני, גדסי, ושרעבי, ולצידם אליאש, שמש, מוצפי ומועלם. וגם פרידמן, וויסמן, ולייזרוביץ'. (וגם זמיר אחד, 100% עירקי).
    הוסף לכך את תושבי שכונות כרם-התימנים והתקווה בתל-אביב, ותושבים אחרים ממוצא מזרחי שחיו בשכונות אחרות, ותבין שלא אפלייה היתה כאן.
    מי שיכול היה לממן לעצמו דיור, עשה זאת לפי רצונו ועומק כיסו. האחרים נאלצו ללכת למקום שנבחר עבורם.
    ואותם "אחרים" הם גם עולים מפולין, מרומניה וממדינות אחרות באירופה. בהם כמובן גם ניצולי שואה. בהם גם קרובי משפחה שלי.
    כל הסיפורים על תנאים שונים לאשכנזים ולמזרחיים, רק סיפורים הם.
    עם זאת, סביר שמי שהיו לו כבר קרובי משפחה בארץ, (במיוחד כאלה שעלו ארצה לפני פרוץ המלחמה, ואלה הגיעו ברובם מאירופה), חייו מן הסתם היו יותר קלים. הוא יכול היה להעזר בהם כספית, או במציאת עבודה, או בעזרה בדיור, ולו גם זמנית, ולכן דרכו אל מחוץ לעיירות הפיתוח הייתה קלה יותר.
    האם משפחתו של דוד דרעי הגיעה עם כסף? האם יכולה היתה לממן לעצמה מגורים מחוץ לירוחם? אני מניח שלא. לא דרכם אל מחוץ לירוחם נחסמה, אלא דרכם לעזרה נוספת מעבר לזו לה זכו עולים אחרים.
    כואב? כן. אבל לא שונה במאום מכאבו של כל מי שחווה מחסור מכל סוג.
    "הזקן אמר: מוכרחים להפלות"?
    אשמח לראות את הפרוטוקולים המדוברים. אשמח גם להכיר את הפולני/צ'כי/רומני שעלה באותן שנים ארצה וזכה לקבל מהשלטונות יותר מכפי שקיבל עולה ממדינות ערב.

    1. אלון לוי

      למינימידימקסי : הסרט מלא בדיוק באינסוף עדויות בדיוק מהסוג שאתה מחפש. כולל המשפט המצוטט של בן גוריון שאומר שמדובר ב״אפליה מוכרחה״. כשהגיעה עליה נוספת מפולין באמצע שנות החמישים היחס אליה היה שונה באופן בולט, וזה מתועד בפרוטוקולים.
      ובאופן כללי אני חושב שתמיד צריך להזהר מהחוויה האישית, הפרטיקולרית, לגבי מסקנות היסטוריות רחבות. אני לא מזלזל בחוויה או בזיכרון שלך, אבל מעצם טיבה הוא מוטת ומוגבלת.

      1. מינימידימקסי

        לאלון, החוויה האישית שלי ללא ספק מוטה ומוגבלת, אבל לא יותר מזו של דוד דרעי, (או שלך).
        ומאחר ואני מבוגר יותר, אני מדבר על אותה תקופה מתוך ידיעה אישית והתרשמות אישית וקריאת עיתוני אותה תקופה, ולא רק מסיפורי הורי או קרובי, (אם כי גם זה קיים, כמובן).
        אני יכול למשל לספר לך, כי מנהלת בית הספר אותו הזכרתי קודם, לא סבלה את בני עדות המזרח. (אגב, גם זה דבר שהבנתי רק בהסתכלות לאחור, ומתוך שיחות עם חברים לכיתה, שנים רבות לאחר סיום הלימודים).
        אבל תכל'ס, הילדים לא הופלו. בכיתה לא ראיתי שילדים הושתקו, או שלא ניתנו הזדמנויות שוות לילדים יוצאי עדות המזרח, (שהיו כאמור הרוב).
        היו בהם תלמידים מצטיינים, והם התקבלו כמובן לתיכון עיוני. הייתי בבתיהם של חלק מהילדים ולא ראיתי מצוקה, או משהו שלא ראיתי בבית הורי. (כמובן, שהכל בראייה שלי).
        אני עדיין טוען שהיה קשה לכולם. כמובן שהיו כאלה שהיה להם קשה יותר, אבל זה לא בהכרח קשור למוצאם. למעשה אני בטוח שזה לא קשור למוצאם.

        1. אלון לוי

          הי, אני מסכים איתך שכל חוויה אישית היא מוגבלת. גם שלי ושל דרעי. לכן לא סיפרתי לך בתגובה (או בכתבה) את החוויה המשפחתית האישית שלי (והייתה כזאת) אלא רק התייחסתי למבט-העל ולדברים שעולים בסרט. אני מניח שבמרכז הארץ (רמת גן) אכן היחס היה שונה. אבל עובדתית – כפי שעולה בסרט ובמקומות נוספים באינסוף מסמכים – היה הבדל גדול, אפילו עצום, ביחס. ואני אגיד יותר מזה – הדיון הזה לא היה חשוב אילולא ההשפעות של זה היו מורגשות עד היום והכרה בפשע הזה נדרשת כדי להתחיל לתקן.
          ואגב חשוב – כמו שאמרתי בכתבה וחשוב להדגיש בעיני: אני לא חושב שיש סיבה להתגוננות האוטומטית היום של ״אשכנזים״ ש״גם אנחנו סבלנו״. לא צריך לספור סבל. אבל ברגע שיש מהלך היסטורי שיש לו השכלות עצומות עד היום – חשוב להסתכל עליו, לדבר עליו, להכיר בו ולאפשר לכולם לצאת מהמצב הבלתי אפשרי אליו הכנסנו את עצמנו.

          1. מינימידימקסי

            הי אלון, גם אני לא חושב שצריך לנהל תחרות על מידת הסבל של כל אחת מהקבוצות בחברה הישראלית. מצאתי לנכון לציין שלכולם היה קשה רק כי מתקבל הרושם שלא כולם מבינים שלכולם היה קשה.
            ועוד, – אתה מסתכל על אותם ימים דרך משקפיים עכשיויות. אתה באמת חושב שזו הדרך הנכונה להסתכל על ארועי אותם ימים?
            עם קום המדינה חיו כאן כ – 650,000 בני אדם.
            בתום שנת 1948 הגיע מספרם לכ – 870,000 איש. (כ – 30% יותר).
            האם אתה יכול לדמיין את מדינת ישראל היום קולטת תוך חצי שנה שניים וחצי מיליון בני אדם?
            לו אתה בן גוריון של ימינו, איפה היית מיישב אותם? איך היית מספק להם מגורים, עבודה, שירותי בריאות? היית מצליח לעשות את זה אם היה מדובר "רק" בשני מיליון עולים? מיליון אחד? אני חושב שלא.
            למי שהקימו את המדינה לא היה נסיון בהקמת מדינות. זה גם לא מקצוע נלמד באוניברסיטאות. אבל הם עשו כמיטב יכולתם, ומיטב יכולתם היא לא פחות מנס.
            כן. נעשו טעויות. ויש מי שנפגעו, ויש גם מי שנפגעו יותר, אבל לקרוא לזה "פשע"? בן גוריון פושע אשכול פושע?

          2. מינימידימקסי

            אופס… ממשיך…
            נכון. נעשו מהלכים שגרמו נזק. לכולנו. כי אני מניח שאכן כולנו הפסדנו מכך שלא נחשפנו לתרבות המזרח. אבל באותה מידה גם לא נחשפנו לתרבות של יהדות אירופה, או לפחות לא נחשפנו מספיק.
            רק בשנים האחרונות אני מבין כמה מעט אני יודע על ההיסטוריה של משפחתי, על יהדות פולין, על החיים בעיירה היהודית.
            נכון, למדנו ביאליק ושלום עליכם, (ובבית הספר שלי למדנו גם על היצירה של בורלא ושבזי), אבל לא למדנו מספיק.
            אני חושב שכיום, קרוב לשבעים שנה לאחר קום המדינה הגיע הזמן להפסיק עם התחשבנויות העבר הללו, שלא יובילו אותנו לשום מקום.
            ואת סרטו של דוד דרעי אשמח לראות, אבל רק כצופה ביצירת אמנות. לא כנאשם.

        2. ליכודניק

          מינימידימקסי, התשובה לתהייתך פשוטה:
          לא כל האשכנזים של שנות ה-70' היו באליטה
          אך כל האליטה של אז היתה אשכנזית.

          גם אני גדלתי כאשכנזי בסביבה דומה לשלך, בקריות; גם אני לא ראיתי שום אפליה בסביבתי (שרוב היתה מזרחית/קווקזית וכו'); רק אח"כ נתקלתי במוקדי הכוח של מרכז הכרמל, שם להיות מזרחי פתאום היה אישיו.

          1. מינימידימקסי

            אבל אי אפשר לחיות היום על אדי הקיפוח של אז. (בהנחה שאכן היה כזה).
            כמה עוד אפשר לסחוט את הלימון הזה?
            אגב, בשנים האחרונות התעוררה לה איזו אופנה חדשה. מתלוננים. על העבר הרחוק. זה יכול להיות על הלינה בבתי-ילדים בקיבוצים, או על איזה ויכוח עם פקיד מס-הכנסה ב 1965, או על זה שארתור רופין בשנת 1942 אמר ככה וככה על התימנים.
            ועמדתי זהה בכל המקרים. תפסיקו לבכות, ולקטר ולהאשים. את העבר אי אפשר לתקן ממילא. אבל בינתיים פוגעים פגיעה קשה במי שאיתו מתחשבנים. ולאו דווקא בצדק.
            יש מספיק מה לתקן בישראל דהיום.
            ואם מחפשים מקופחים, אז העדה האתיופית מקופחת, הבדווים מקופחים, הדרוזים מקופחים, ועוד. את זה כן אפשר, וגם צריך, לתקן.
            ממש אין צורך לנבור בעבר.
            אני לחלוטין בעד נבירה בעבר אם היא נעשית לצורך יצירה אמנותית. אפשר גם לקטר, אבל בבית, או פנים אל פנים עם הפסיכולוג.
            מקווה ששכנעתי אותך, ליכודניק.

  3. יעקובי

    כתוב בכותרת המשנה: "… בלשבור את הלב". איזו מין עברית זו? "בלשבור". זו שפת גן ילדים עלגת שחדרה באחרונה לעתונות. מה רע בשבירת הלב?

    1. תימני כינרת

      מספר לנו מינימרקט, שבילדותו הוא לא חווה שום אפליה כלפי מזרחים ומכאן מסקנתו שלא היו אפליות עדתיות ואין גם היום. להזכיר לו שהוא כילד אשכנזי אין לו מושג מה עבר על משפחות המזרחים שילדיהן למדו בכתתו זה מיותר. בנוסף, לעשות הכללה ע"פ חווית הילדות האישית צריך להיות גם ילדותי אגוצנטרי ברמות על וגם ובעיקר לא חכם.
      העובדות הכלל ארציות הן אחרות (שבודאי לא יבלבלו לסוחר המרכולות העבשות את המוח): יותר מ90% המזרחים שהגיעו ארצה בשנות ה50% שוכנו ע"י ממשלת ב"ג במעברות. במקביל רק 20% מהאשכנזים הופנו לשם. משפחה מזרחית שהתה בממוצע בין 3 – 12 שנים במעברות (תלוי היכן ומתי) כאשר במקביל משפחה אשכנזית שהתה שם בין מספר שבועות למספר חודשים.
      משפחות מזרחיות שנשלחו (בד"כ מהמעברות) ע"י המדינה לשכונות ערביות נטושות, מעולם לא קבלו חזקה על בתים אלה ולאחר עשרות שנים הפ פונו / מפונים בכוח על תקן "פולשים" – ראה גבעת עמל, כפר שלום, ליפתא וכו'. לעומתם, משפחות רבות של אשכנזים יושבו ע"י המדינה בשכונות ערביות נטושות (צפון תל אביב) קבלו חזקה על הבתים האלה (רישום בטבו) מייד.
      נתוני פתיחה אלה מסבירים את גודל הפערים הסוציו-אקונומיים שנוצרו כאן ואת חוסר המקריות שבהווצרותן. זאת עוד לפני שבוחנים את מדיניות ההסללה העדתית שקיימת כאן עד היום.
      מי שמכחיש את פשעי החטיפות, הניסויים הקטלניים, הקרנות המוות ואת מדיניות האפליה הגזעית בכל שאר התחומים בישראל עושה זאת מתוך מתיכה בהמשך המדיניות הגזענית. אבל הוא לא לבד, כמוהו גם מעריצי המשטר הנאצי נוטים להכחיש את פשעי הנאצים נגד האנושות.

  4. ליכודניק

    עיירות הפיתוח הן דוגמא לקיפאון של השלטון בישראל.
    בשנות ה-50' סברו שהם חיוניות לכלכלה ולביטחון.
    מאז חלפו עשורים רבים, הנחות היסוד הכלכליות והביטחוניות השתנו לגמרי, אך הממשלות- של הליכוד, העבודה, וקדימה- ממשיכות ברטוריקה של שנות ה-50'.

    למשל- לאילת תמיד היה תפקיד אסטרטגי. היא הגישה שלנו לאוקינוס ההודי, ומפרידה את העולם הערבי למשרק ומג'רב.
    ירוחם הוקמה על הדרך המקורית לאילת (דרך מעלה עקרבים).
    כבר אחרי שנים ספורות, במחצית שנות ה-50', נפתח כביש 40 (ואז מצפה רמון הוקמה על הדרך לאילת), ואח"כ נפתח כביש הערבה. חשיבותה של ירוחם נעלמה. אין לה שום יתרון גיאוגרפי על דימונה, למשל- במשל שנים הדרך היחידה אליה עברה *דרך* דימונה.

    היה צריך מזמן להודיע שמי שרוצה לגור בפריפריה- מוזמן; אך תמיכה ממשלתית תינתן רק למי שמשרת מטרה לאומית.
    ואז ירוחם היתה נהפכת לעיירה קטנה.
    במקום 9000 תושבים, 900; אלו שבאמת מעונינים לעבוד במפעלי אקרשטיין, או ברשות הטבע והגנים, או במועצה האזורית, ולגור בקרבת מקום.
    ישוב קטן, אך חזק, מצליח ומושך. כמו הישובים הזעירים והמצליחים שבערבה ובהר הנגב, שקולטים בפינצטה.
    אותו תהליך היה עובר על ערד, שלומי, קרית שמונה, מעלה אפריים וכו'. התושבים שם היו מרוצים יותר כתושבי באר-שבע/דימונה/נהריה/צפת וטבריה/ירושלים.

    במקום זאת נבנתה טינה של עשורים בין הממשלה (שמדברת על "ערך יישוב הנגב" אך מפנה לשם תושבי דיור ציבורי חלשים) והתושבים.

    1. אבי

      אלון, בתור מי שדאג להביא את הציטוט של בן גוריון "זו אפליה מוכרחת" לידיעתו של דוד דרעי (ועוד ציטוטים רבים בסרט), אני חושב שפיספסת כמה דברים. לא מדובר על שליחת המזרחים לפריפריה אלא על שליחת הצפון אפריקאים לפריפריה. העירקים ברובם התגוררו במרכז וגם חלק מהצפון אפריקאים. לכן הטענה שבגלל השליחה לפריפריה אין במרכז מזרחים איננה מדוייקת היסטורית.
      ואני, אני כמו רבים אחרים, דווקא הלכנו לגור בירוחם. דוד דרעי עזב ובעיניו המקום הוא ארץ גזרה אבל לא כל מי שחי בירוחם חש כך.
      השליחה לפריפריה לא הייתה כי לא היה היכן לשכן את העולים אלא להיפך – כי לא היה מי שיישב את הפריפריה. ולכן היא החלה באופן משמעותי רק ב-1954 ולא לפני כן. בשנים שקדמו לכך בן גוריון התנגד בכל תוקף להעדפתם לטובה של עולים אשכנזים. הוא התווכחה על זה עם שר הפנים של יצחק גרינבוים ב-1949. הטענה בדבר הפליה מוכרחת קשורה לטענה של לאחר מאבק ארוך שנים עם המשטר הקומוניסטי בפולין כדי להתיר את עליית היהודים משם, מאבק שהוכתר בהצלחה בשלהי 1956, יהיה מביך מאד שאותם יהודים יחזרו לפולין. על מנת למנוע זאת הסכים בן גוריון עם המדיניות שננקטה ונתנה עדיפות במקומות הקליטה ובבתי המגורים לעולי פולין והונגריה. באותה תקופה גם עולי מצרים, המזרחים, הופלו ביחס לעולי צפון אפריקה. ישראל רצתה למשוך אותם אליה.

  5. אסתר לוי וינשטוק

    ראיתי לפני מסי ימים את הסרט "סאלח פה זה ארץ ישראל" . יצאתי זועמת כועסת וכואבת לאור המדיניות המכוונת ומתוכננת בקור רוח , בניצול ציני ו ובמניפולציות של אלפי עולים יוצאי מרוקו.
    כל אותם "גדולי האומה" קברו דורות שלמים של עולים שיכלו להיות היום אנשי מדע,הייטק,חברה וכלכלה אם הם היו לא רק זורקים אותם בסוף העולם בשממה אלא גם קצת משקיעים בחינוך במקומות תעסוקה וחברה
    זהו חטא קדמון של "גדולי האומה"של שנות ה-50 וה-60 שמדינת ישראל משלמת היום וביוקר רב
    אלון לוי בכתבה שלו מביא כמה שאלות מרכזיות של כי אין מי שיתן עליהם תשובה או פיתרון