string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

קליפות התפוזים המסוכרות של נעמי

שלושה קטעים מאת נדב פרץ, אייל בן משה ואברהם מוטהדה לקראת הערב ״תורת הסיפורים הקצרים״ מחר בתל אביב
העוקץ

אספה: הדס רפאלי

מתוך "הלול בקצה מדרון הכורכר" נדב פרץ

באשמורת השנייה התעורר, יום יום, חודש חודש, עונה עונה, נחום לבבי משינה עמוקה. הוא התיישב על מיטתו, הביט והניח את שתי כפות הידיים הקצרות והלבנות שלו על פניו המנומלות. לאחר רגע או אולי שניים החזיר את הדם אל החריצים העמוקים בפניו, אלה שהעניקו לו שבעים שנותיו והאחד ההוא שחצה את מצחו מהמפגש שבין שני גביניו מעל עיניו החומות הגדולות, ומעלה מעלה עד לקרחתו.

לאחר כמה רגעים, הניח לבבי לאשתו להתגלם בפקעת שמיכת הקיץ הדקה, קם אל חדר האמבטיה והדליק נורה קטנה. עתה היה בוחן את פניו וגופו בראי הגדול. פניו נותרו קשים ועגולים. פה קטן עם שפתיים בשרניות, אף קטן ומנומש ושתי העיניים הגדולות במרכז הפנים העגולות שלו. הקמטים. אלה לא הסגירו את גילו, ואף לא הקרחת הגדולה איתה רץ בצנחנים בקרבות רפיח. גם אז היו הם שניים – לבבי והקרחת שלו. שערו הקלוש בצדי הראש נותר שחור כדיו. שערות לבנות לא היו לו. קרחת מבריקה במסגרת עגולה של שיער שחור קצר. את קרחתו לא הסתיר בהלוואה וחיסכון, לא התגאה בה ולא התבייש.

הוא מתח את ענפיו מעל חזהו המרובע והמוצק ומעל בטנו הקצרה, הלבנה והחלקה ששומות גדולות ניקרו בצידיה. איש ללא גיל. זקן ונער מגיל 17 ועד שבעים. הוא שלף את מברשת השיניים מכוס קרמית עבה וחומה לנושאת המברשות הזוגית, לחץ מעט מהאלמקס הלבנה וצחצח את שיניו, עיסה את חלל פיו עם הקצף והרוק המתרענן במשך שתי דקות, לגם מי ברז מוכלרים וירק את שפכי הצחצוח אל הכיור.

הוא הביט החוצה. מישור יהודה הלבין תחת הירח המלא, והשדות הקצורים שבין מטעי האפרסק והלולים הכסיפו מרחוק בשיחי ינבוט קטנים שהחלו כבר להעלות אשכולות פריחה קטנים. שקט, אין אפילו רשרוש. לא צינור השקיה קרוע, לא תנים ולא רוח.

זכרונות של שמש (סיפור של סופר) אייל בן משה

אני לא זוכר כלום מגיל שש. רק את אבא מעיר אותי בבוקר, מלביש ג'ינס משופשף שאהבתי, ומכין סנדוויץ', אמא ישנה. אחי נרדם שידיו ורגליו מונחות עלי, ואחותי במיטה מאונכת לשלנו. לאבא יש משאית, קצת מסריחה, אבל אני יושב לידו, מביט בכיסוי הפלסטיק מסביב לשעון שממול להגה, בפרוות הכבש שמתחת החלון, ובמושבי העור.

נוסעים לגן אתי. אני לא זוכר את המקום הזה בחורף, כאילו אף פעם לא היה שם קר. בערב סיפרתי לאחותי שיניב נכנס אל תוך פח צבע חלוד והוא נחתך במצח. ניר היה הכי גבוה בגן. ששיחקו ברכבת תמיד היה הקטר, הוא רץ מהר וגרם לכולם להיתקל בדפנות מגרש החול. אני אהבתי את טלי, עם השיער החום והחלק, רציתי לשחק רק איתה. בבוקר סיפרתי לאחי על טלי, הוא הציע לי לספר לה סוד באוזן ואז לנשק אותה. כשהלכנו הביתה אחרי הגן  אמרתי לה שאני רוצה להגיד לה סוד באוזן ואז נישקתי אותה, טלי גם רצתה להגיד לי סוד באוזן. לפעמים נעמי העוזרת הייתה מכינה קליפות תפוזים מסוכרות, זה היה מעדן. מאוחר יותר איפשהו בתיכון, לקחתי ספר מתכונים וניסיתי להכין. בהוראות היה כתוב להרתיח כמה פעמים את הקליפות, כדי להוציא את המרירות, ואני הרתחתי יום שלם והקליפות היו עדיין מרות. עד היום לא זכיתי שוב לטעום מקליפות התפוזים המסוכרות של נעמי.

בקופסת נעלים קרועה נמצאים כל תמונות המשפחה. הורי בשחור-לבן ביום חתונתם, אחי משחק עם הכלב הלבן בחצר של סבי, אני ואמא בטיול על גבעות החול שבדרך לים, ביום קיץ, ליד מחנה צבאי מגודר חלודה, עם שקיות פלסטיק לבנות נעוצות בקצוות, עשבייה צרובה מוזנחת פזורה בין רכסי כורכר לא מסותתים, לא מסודרים. אמי עם נעלי פלטפורמות ומכנסי בדלפון חומים וחולצה פרחונית, מחזיקה אותי המבועת מן הירידה התלולה, ידיה מונחות לרוחב מותני, אני מרגיש את זה עד היום. מסביב יש סלעים נוצצים, בוהקים, כמו מטילי זהב, מסמנים לי ילדות שבחרה בפז, ואפילו בהמשך בתקופות חשוכות, חיכתה לדברים המבריקים מוארים, הם, מטילי הזהב.

ערמות של שטרות מונחים באמצע השולחן, אני יושב ליד דוד שלי, הוא תמיד מנצח. בצריף קטן בקצה החצר מתאספים נהגי מוניות ערבים וחקלאים יהודים לגעת בקלפי נייר מקושקשים לבבות ותלתנים, את זה אני זוכר. את המתח העצבים והמבטים, זיפי זקן שצומחים תוך סיבוב, כפות ידיים גרומות שמתאגרפות לפרקים, חיתוכי לשון גסים מחוספסים, גברים אפורי שיער עם שרשראות עבות. אני שם, כל הלילה, זוכר כל פרט, הצריף כבר לא קיים, ונהגי המוניות כבר לא באים.

אני עד גיל 6, באמת שלא זוכר כלום, רק מתמונות, סלון ריק עם טלביזיה, וילד על טרקטור פלסטיק, אבא יושב עם עיתון על ספה ערירית, אמא, אותה אני זוכר מתמונה אחרת. מוזר שזוכרים רק דברים כואבים, ילד נאיבי שהאמין שצריך ללכת ישר, כמו חייל, מדלת המקלט ועד לקיר שממול, כולם הפסיקו מזמן, הוא פגש במערכת הצינורות.

כל כך הרבה דברים קרו עד גיל 6, בכולם מעורבת השמש, את הירח פגשתי מאוחר יותר, שגליתי כמה מאכזבת האהבה. עד אז את תפקיד מאור הלילה, מילאו פנסי הרחוב, שזהרו בין העצים הגבוהים הירוקים מאחרי הבניין, לימים חשבתי, שאלו מטעי הקוקוס של אמאדו.

מזל שהיה את הים, אותו אני זוכר, אחי אחותי אבי, אמא לא באה. ימים ארוכים בחיפושים אחר האיש שסיתת אישה עירומה על אחד הצוקים בחוף, הוא נעלם, אני חושב שהבן שלו התאבד.

אני כבר לא בן 6, יותר מבוגר, אני סוחר, סוחר של מטילי זהב.

צילום: "אורגון" קובי עמיאל
צילום: "אורגון" קובי עמיאל

קטע מתוך ספרו הבא של אברהם הרן מוטהדה

"מה זה צמח לך שם מתחת לחולצה."

"כמה עשבים שוטים שהציצו בערוגה", צחקקה שירה.

דוד העביר את אצבעותיו בגדילי הציצית וסירקם בגאווה מול הבוז שרכשו לו חבריו. פתילי הצמר, שקרניים זהובות פגעו בהם, נעמו לעיניו השחורות. הוא תחב את גדילי הציצית תחת בשרו בתנועה קלה, כאילו רגיל היה בדבר. צלצול הטלפון בכיסו קטע את המערכה הראשונה ופתח חזית נוספת בקו השני. קול תקיף דרש לקבוע מועד לגמר העבודה, ופרט והאריך כיצד נפל עליו חורבן מאז החלה הבנייה המחודשת של חנותו הקטנה. דוד גרד בנחישות ובקפידה את הפתיתים הלבנים שכיסו את קשתות אצבעותיו. שירה ניצלה את ההפוגה ומשכה את בועז לשיחת היוועצות במטבח. היא יצקה מעט מים בקומקום תוך שהיא לוחשת דברי סוד באוזניו של בועז. אחר כך הציבה שלוש כוסות זכוכית על מגש הנחושת שקנה עבורם דוד לפני ימים אחדים. ידיה רמזו לבועז לבוא לחיקה כדי שתוכל להגניב ללבו בינת נשים. בועז קרב אליה והנהן כנכנע לדבריה, זמן שהביט באדים המיתמרים מעלה ויוצרים עננים שנבלעים בתקרת המטבח. הטלפון דמם. מרבד כוכבים זעיר התנוסס מחוץ ועדיין אין חדשות מבית. הדממה הכריזה כי נפל דבר, אבל דוד העדיף לקוות לטוב.

"בקרוב נמצא אותו מקפץ כפנתר על גגות המסחריות של החב"דניקים", המשיכה שירה להכות בו.

בועז הביט בה במבט משתאה ואחר גחך תחת שפמו, "הפנתרים על גגות המסחריות זה ברסלב. והוא בכלל פנתר מסוג אחר, שכחת?"

בשלושת החודשים שחלפו ימי בטלה עֲקָרִים הפכו ימי מעשה, עצים פשטו את עלותם והארץ התמלאה בראשית. השלכת באה אל חדרו של דוד ואימה לפרוץ ללבו. שירה ובועז, שהיו רגילים בשיגעונותיו של דוד, לא הסכינו עם המנהג החדש שאימץ לו. הנסיעה לצפון נעשתה ארוכה ותדירה יותר, מלווה בחשש לשלום משפחתו. בכול פעם שהיה שב לדירתו הצנומה היא עמדה מולו. לרוב הייתה באה באור צלולה כחלוקי נחל ומושיבה אותו על ברכיה. לפרקים הייתה  מתגנבת בליל, לובשת בגדים אחרים ועולה עכורה משיפולי הרקיע. רק כשהיה מתעורר מיוזע וחלש, ידע ששוב דמות סבו בא אליו בחלום ללמדו עניין. גם המרדף אחר הזמן שאב את כוחו. תשרי דחק בעורפו כמצווה אותו לסיים את השיפוץ הארור. הוא נזכר כיצד המתין לשולחן הארוך שעמד בחצר סבו בצהרי ראש השנה. ריח הבשר עלה בנחיריו, העשן צרב בעיניו הקטנות שנזהרו מגצי מכונת החיתוך. החנות כמעט הושלמה. עוד כמה תיקונים קלים, יאחז את מברשת הצבע בידיו בגאוות אומן המברך על המוגמר.

הערב ״תורת הסיפורים הקצרים״ ייערך מחר (רביעי 12.07) ב-19:00 ב״בייק בייקרי״, רח׳ זבולון 17 תל אביב

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X