• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

אז כיצד מת איברהים נצאר

פרק 2 מתוך "פקעת של סודות", ספרו של הסופר הלבנוני עטור השבחים אליאס ח'ורי, הרואה אור בימים אלה. הערב תתקיים השקה ב״עלמא״ בתל אביב, בהשתתפות המתרגם ושתי חוקרות ספרות ותרגום
אליאס ח'ורי

תרגום: יהודה שנהב-שהרבני

הסיפור התחיל כך.

מוקדם באותו בוקר סגרירי, היה זה בחודש ינואר 1976, הקיץ חנא אלסלמאן בבעתה משנתו. הוא חלם שלשונו עשויה עור, הדומה ללשון העור הנחבאת בתוך הנעל. בעת ששקד על תיקון הנעליים בחנותו תמיד הטרידה אותו העובדה שהנעל מתבלה ומתרפטת, אולם הלשון נותרת שלמה. לשון הנעל היא רצועת עור נטולת תכלית לבד מכך שהיא חוצצת בין הרגל ושרוך הנעל. במרוצת הזמן הנעל מתבלה, אך הלשון נותרת ללא פגע. באותו לילה חלם חנא שהלשון שבפיו הפכה לרצועת עור חומה ובלויה. לרגע דמתה הלשון שהשתלשלה מפיו ללשונו של כלב המלחית מתחת לעץ האזדרכת בחצר ביתו, והשמים ממטירים בוץ.

חנא אלסלמאן התעורר וקם על רגליו. ליבו פעם בחוזקה כאילו הלמו בתוכו קורנסים. קול יבבה רחוק פילח את שאון הממטרים שירדו על ביירות ונראו כמיתרים. היה זה יום ראשון, 12 בינואר 1976. לפני שנרדם לגם בקבוק ערק שלם ולא זכר כיצד הצליח להגיע למיטתו. הוא התעורר בתשע בבוקר, כשריח הבוץ ממלא את נחיריו ולשונו יבשה כמו רצועת העור שבתוך הנעל. הוא מיהר לצאת מן החדר, אך לא מצא בבית איש. אשתו ובתו יצאו אל המיסה בכנסייה, והוא נזקק לקנקן קפה שיפתח לו את הראש. לפתע שמע קולות שטרטרו באוזניו כמו קינות. בלילה החולף גשם ניתך בלא הפסק, ריח אבק ריחף באוויר והקור חדר לעצמות. חנא התלבש בזריזות ויצא אל הרחוב. הוא יצא מן הסמטה הסמוכה לתחנת הדלק שבבעלותו של חאג' עָוואד והצטרף לחבורה שרצה בעקבות הצרחות. כל מיני אפשרויות חלפו במוחו, אבל הוא לא העלה בדעתו שמדובר באבּראהים נצאר, עד שמצא עצמו ניצב בפתח ביתו. אנשים רבים התרוצצו סביב. הוא נכנס איתם אל הבית וראה את נורמה בתוך הארון הפתוח לרווחה והיא מתבוססת בזיעתה. חנא זכר שהייתה עירומה למחצה, אולם איש לא יכול היה לאשר זאת. הוא ראה את נורמה והבחין גם בגברים שכיסו את גופתו הנפוחה של אבראהים נצאר בסדין לבן. חנא לא חשב על דבר מלבד טקס הקבורה והסידורים הנלווים לו. הוא אף לא הבחין בגוון הכחול שכיסה את פניו הנפוחים של אבראהים ולא חש בריח שהתפשט בחדר, שכן אפו היה מלא עדיין בריח החלום מהלילה. ראשו של חנא התפוצץ מכאב והוא השתוקק לכוס הקפה שלא הספיק לשתות באותו הבוקר.

כל הסידורים הושלמו במהירות. הדוקטור סָעִיד אַלְחַצְרִי כתב דו"ח מבלי שטרח לבדוק את הגופה. חנא הלביש את אבראהים בגלימת הקוּמבָּאז הלבנה שלו, לאחר שבגדיו האחרים לא התאימו למידות גופו הנפוח. אחר-כך הביאו ארון עץ גדול והניחו בתוכו את המת בלי לרחוץ אותו, והתקשרו לכומר אִילְיָא אַלְחַאיכּ שהבטיח לפגוש אותם בכנסייה. הכל הסתיים במהירות, רק שני סיבוכים נותרו תלויים ועומדים: סגירת הארון ובית-הקברות. הבעיה הגדולה יותר הייתה בית-הקברות. את סגירת הארון פתר חנא בעצמו. הוא לחץ את המכסה על הבטן הנפוחה ונעץ בו מסמרים. בכל פעם שהידק ברגלו את המכסה ודפק מסמר, נורמה צרחה. אשתו של חנא הוציאה אותה מן החדר, ומאז לא ראה אותה עד לאותו היום השמיני המדובר שבו הופיעה בחנותו. אולם חתימת הארון במסמרים עוררה בעיה שהתגלתה בטקס הקבורה. הכומר איליא אלחאיכּ הקפיד על מנהגי הקבורה במלואם ולא עניינה אותו העובדה שמשפחת נצאר כלל לא השתייכה לעדה הרומית-אורתודוקסית. הוא לא הסכים לשנות כהוא זה ממנהגי הטקס הדתי של העדה שהמת לא השתייך אליה. והאמת היא שאין צורך למהר ולהודות דווקא לכומר איליא, שכן בימי מלחמת האזרחים התערבבו בתי-הקברות בביירות באופן מוזר, ובני העדות היריבות מצאו עצמם קבורים אלה לצד אלה באותו בית-קברות, בניגוד לרצונם. "בית-הקברות איחד את העדות הלבנוניות," היה אומר הכומר כאשר הטמין את בני העדות השונות בקבריהם. ואף על פי כן, כל שינוי בכללי הטקס היה למורת רוחו. הוא דרש במפגיע לפתוח את מכסה הארון כדי לפזר עפר על גוף המת, אך הדבר היה בלתי אפשרי. הארון נסגר ונחתם לאחר שחנא וארבעת הגברים שבאו לעזרו הידקו את המכסה במסמרים.

הכומר סירב לוותר.

"תעזוב, אבינו. כבודך, אנא הסדר את העניינים," אמר חנא. גם האחרים האיצו בכומר, אולם הוא בשלו, סירב להתרצות.

"תפתחו את הארון," הורה.

"הוא לא נפתח, כבודו," ענה לו סמואל נצאר.

"אם לא תפתחו לא תהיה קבורה," פסק הכומר.

"אז נקבור אותו בלי ברכות," אמר חנא.

פרצה מהומה רבתי, ששככה רק לאחר שחנא תחב מאה לירות לכיס גלימתו השחורה של הכומר. הכומר הסכים לפזר את העפר על מכסה הארון, אולם המשיך להתבונן בהם ביראה ובחשדנות.

ובאשר לבית-הקברות? גם זה סיפור.

איך ניתן להסביר את העניין הלכאורה פשוט הזה? שהרי הייתה בבעלותם של בני משפחת נצאר נחלת קבר פרטית משלהם בביירות, בנוסף לבית-הקברות בכפר הולדתם עין כַּסְרִין. יעקוּבּ, אביו של אבראהים, רכש חלקת אדמה בבית-הקברות הרומי-קתולי שנמצא על דרך דמשק, שהפרידה במאה התשע-עשרה בין מחוז הר הלבנון לבין נפת ביירות. אחר-כך הפכה הדרך לחלק מן הקו הירוק שהפריד בין שני חלקי ביירות במהלך מלחמת האזרחים. אלא שבינואר 1976 בית-הקברות של משפחת נצאר לא היה כשיר לשימוש משום שהחמושים השתלטו עליו והפכו אותו לאזור לחימה.

העניין הוא שאבראהים נצאר מצא עצמו בלא קבר להיקבר בו. את דודתו שׂרה הצליח לקבור בבית-הקברות של הכומר איליא אלחאיכּ, בחלקה של בני משפחת אבראהים מצד אמו, בני משפחת אַלְגַ'אהֶל שהלכו לעולמם לפני שנים רבות. באותו יום נראה אבראהים ממרר בבכי לאחר שהלך אל בית דודיו ושאל מן המבוגר שבהם, חאג' ניקולא, את המפתח לשער בית-הקברות.

לאחר מות אבראהים מצא את עצמו חנא בפני מבוי סתום. הוא ידע שהדודים עזבו את ביירות וברחו מן המלחמה אל אזור כסרואן, ולא ידע איך ימצא אותם. היה עליו לבחור בין הטמנת אבראהים בקבר אחים לבין שבירת המנעול של שער החלקה השייכת למשפחת אלג'אהל. וזה מה שעשה. לפני הקבורה שברו, הוא ואחיו הצעיר סמואל, את מנעול השער, וזה מה שאפשר לכומר איליא אלחאיכּ לקבור את אבראהים נצאר בחלקת הקבר של אחת ממשפחותיה המיוחסות של ביירות.

אך כיצד מת אבראהים נצאר ומדוע נמצאה נורמה עבד אלמסיח בתוך הארון? האם התחבאה בארון או שמא התכוונה לגנוב? מי באמת הכניס אותה לביתו?

חנא אלסלמאן אלמאלח לא ידע להשיב על השאלה הזאת. הוא היה טרוד בחדשות המלחמה, בבכיה המתמשך של אשתו בגלל בנם המתכנן להגר לקנדה ובפחד המתמיד שמא יבלע את המסמרים הקטנטנים התקועים בפיו כאשר הוא מתקן את הנעליים.

כאן, בין הנעליים הנערמות בחלל החנות, עד שלסנדלר כמעט לא נותר מקום לעבוד בניחותא ליד שולחנו, בילה חנא אלסלמאן את ימיו האחרונים. הוא הסתופף בחנותו ולא יצא לחקור את הסוד שנחקק על פניו של אבראהים נצאר בעת ששכב בפנים נפוחות וכחולות, ארון הבגדים שבחדרו מזדעזע, ואשה מייבבת ומיוזעת ספונה בו.

בעודו יושב בין ערימות הנעליים הניח חנא לרוחו ללכת ולדעוך. הוא התיר לסוד להסתתר בבית-הקברות של משפחת נצאר בכפר הולדתם עין כסרין, בית-הקברות שאיש לא ביקר בו זה זמן רב ולא חשף את מטמון צמידי הזהב שהתכסה באדמה.

פרטים על אירוע ההשקה הערב (ה') ב-19:00 בעלמא

הסופר אליאס ח'ורי והמתרגם יהודה שנהב-שהרבני עם הספר בעברית
הסופר אליאס ח'ורי והמתרגם יהודה שנהב-שהרבני עם הספר בעברית
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.