string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

השאלון של העוקץ: עודד מנדה-לוי

בילדותו בתל אביב היה רואה את חנה רובינא כשירד לשחק בגינה, והיה מעוניין לשבת לפגישה עם דוד פוגל ושיימצא פתרון לניסוחים המייגעים של א/תה בעברית. עודד מנדה-לוי עונה לשאלון שלנו לכבוד צאת ספר הפרוזה הראשון שלו, ״אני זוכר״
העוקץ

״אני זוכר״, ספר הפרוזה הראשון של עודד מנדה-לוי, חוקר ספרות, עורך ומשורר, רואה בימים אלה אור בסדרת הפרוזה של ידיעות אחרונות, בעריכת נוית בראל. מחקריו של מנדה-לוי התמקדו בפרוזה האורבנית בסיפורת העברית וראו אור ברסלינג ובקיבוץ המאוחד. מנדה-לוי (54) לימד ספרות באוניברסיטת תל אביב והוא מלמד באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ובסמינר הקיבוצים. הפואמה "מיליון פחות אחת" ראתה אור בשנת 2015 בהוצאת אבן חושן ונכתב עליה כי היא מלאכת מחשבת, מקורית ויפהפייה החורגת מכל הגדרה ז'אנרית מוכרת והיא "למעשה זיקוק ושזירה של ליבת הז'אנרים כולם".

* * *

במה אתה עסוק בימים אלה?

בכל מה שקשור לכתיבה, אני עובד על ממואר שיעסוק ביחסיי עם דוד פוגל. אמנם, פוגל נספה באושוויץ כמעט 20 שנה לפני שנולדתי, אבל היו לנו פגישות כאלה ואחרות, פה ושם. למעשה, אני מבקש לקרוא את פוגל מתוך הסתכלות אישית לגמרי. אני רוצה להבין את האהבה העצומה שלי כלפיו.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית טורדת את מנוחתך?

כל הפרשיות הציבוריות טורדות את מנוחתי. אין לי יותר סבלנות לפרטים, אני מחכה שכבר יקרה משהו, שתהיה הזדעזעות גדולה.

שלושה א/נשים שהיית מלהק/ת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

אין לי נבחרת חלומות. לא צריך כוכבים. צריך א/נשים ישרי דרך, הגונים, צנועים. אני חושב על ויקטור שם-טוב. אבל הוא כבר איננו.

עודד מנדה-לוי. צילום: יותם מנדה לוי
עודד מנדה-לוי. "אני מחכה שכבר יקרה משהו, שתהיה הזדעזעות גדולה." צילום: יותם מנדה לוי

ספר על שני דברים שאפיינו את השכונה שגדלת בה.

גדלתי בשדרות תרס"ט בתל אביב, ממש מול הבימה, היכל התרבות וביתן הלנה רובינשטיין. גדלתי בלב העיר. בילדותי, כשיצאתי לשחק בגן יעקב ראיתי את רובינא, פינקל, מסקין. הכרתי נגנים בפילהרמונית, ידעתי להבחין בין נגני הבסון לנגני האבוב. הרגשתי שאני חי במרכז הזוהר של העולם, וזה השרה עלי ביטחון.

בשנות ה-70 זו הייתה סביבה של מעמד בינוני. אני זוכר ניצולי שואה, אני זוכר טירופים ופחדים. בספר יש סדרת וינייטות בשם "דלתות" שמתייחסת לעשר הדירות בבניין ילדותי. הנה הדלת הראשונה מתוכה:

אני זוכר שעל הדלת היה שלט קטן ועליו השם צ'רניאבסקי. קראו לה ג'ניה ופחדתי ממנה, כולם אמרו שהיא משוגעת. לעתים נדירות הופיעה מתוך אפלת דירתה, פניה חיוורים, שפתיה נעות בדומייה, ובתיקה החום הצמוד לחזה, ידעתי, חבוי פטיש גדול של ברזל. על הפטפון שבסלון הנחתי בכל יום תקליטים של פינק פלויד, שנשמעו עד לעץ השקמה הגדול שבגן יעקב. פעם כשירדתי במדרגות היא הניחה את ידה על ידית הדלת, נעצה בי מבט ארוך, ולראשונה בחיי שמעתי את קולה. במבטא רוסי כבד היא פנתה אליי ואמרה: יוּ קְרֶיְזִי דַאיְמוֹנְד.

האם אתה או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?

הוריי הגיעו מבולגריה, ושם הם חוו אנטישמיות. יהודי בולגריה ניצלו מגירוש אל מחנות ההשמדה ברגע האחרון ממש. נדמה לי שאחד המאפיינים של העלייה הזאת בישראל הוא סוג של ניטרליות בקונפליקטים עדתיים. בנעוריי, למרות שדיברתי עם סבתא רק בספניולית, לא הייתי מודע בכלל לכל העניין הזה של מזרחים, אשכנזים ומה שביניהם.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך? 

היא והוא בכל מבט ארעי, בקטעי שיחה, בקרן רחובות, בחלונות הראווה, בכיתות הלימוד, בגני הילדים, במשרדים, בחדרים, באוטובוס, במטבח, בשפה, במיטה.

האם לדעתך תוך דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?

אני מאמין שכן, אבל דרושה לכך איזו התערבות חיצונית עצומה, חוץ-כוכבית, אולי. הסכסוך הרבה יותר עמוק מגבולות 67. הגינות ואמון קשה ליצור בהסכמים מדיניים. מתבקשת מהפכה תודעתית, נפשית ממש.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

בתקווה שלא מאוחר מדי, אדבר איתם על ההכרח לשאול שאלות, לערער, להטיל ספק, לחשוב באופן ביקורתי. אדבר איתם על אהבה.

אבקש מהם שיחזרו לשחק. שלא ישכחו.

מהו הספר האחרון שקראת /הסרט האחרון שראית (מוזמן לפרגן לקולגות)?

"I Once Met" של קנט ג'ונסון. הספר שמוקדש לאבי ה"אני זוכר", ג'ו בריינארד, הוא עוד ספר רפטטיבי המורכב מקטעים קצרים ומתייחס להיזכרות בפגישות עם משוררות ומשוררים. הנה אחד מהם בתרגום שלי:

פעם פגשתי את מרג'ורי פרלוף. זה היה בכינוס של ה- MLA, אבל אני לא זוכר באיזו עיר; זה היה מזמן, אני חושב שזה היה בדי.סי. היא מבקרת שירה נהדרת ואדם נדיב בצורה בלתי רגילה. קֶנְט, זה בוב פרלמן, אמרה מרג'ורי. בוב, זה קֶנְט ג'ונסון. הו, אז א ת ה הבחור, אמר בוב, איזה בחור? אמרתי.

עטיפת ״אני זוכר״
עטיפת ״אני זוכר״

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

הייתי רוצה לראות את המתים. כל שנות התבגרותי, לפינק פלויד היה תפקיד מרכזי. לצערי, לא הייתי בהופעה שלהם, ועם מותו של ריצ'רד רייט בשנת 2008 זה גם לא יקרה לעולם.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמין לפגישה?

אני זקוק לעוד כמה פגישות עם דוד פוגל.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

מחוות רומנטיות מביכות אותי.

איזה מלה חסרה לך בשפה העברית?

מילה שמציינת קריאה של שורת טקסט באינטונציה מוטעית, והצער שעלול להיגרם בשל כך. אבל גם פתרון לאת/ה וכל השאר. הניסיונות להתגבר על הקושי הזה בעברית (גם כאן בניסוח השאלות) הם הרואיים ממש, אבל גם מעייפים.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

ממשיך לכתוב, ועורך עוד ספר יפה יפה בהוצאת הספרים הקטנה והמטריפה שהקמתי.

———————————————————

ובקשה קטנה מאיתנו

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

לחצו כאן כדי להמשיך לתרומה

haokets_693x237_01

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דפנה

    "מילה שמציינת קריאה של שורת טקסט באינטונציה מוטעית, והצער שעלול להגרם בשל כך…".
    אדם צריך להיות מאוד מאוד מדוייק ומיוחד אם זו המילה שחסרה לו בשפה העברית.