string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

למה בעצם לדבר על שלום

שיח השלום כל כך מעוות שהוא גורם לישראלים לחשוב שלא הכיבוש עצמו הוא פשע, אלא ההסתה נגדו, וכי על הפלסטינים להתנער מכל סימן של התנגדות על מנת להיות "זכאים" לסיום הכיבוש
ראיף זריק

הרטוריקה של השלום כפתרון עתידי לסכסוך תורמת לטשטוש מהות הבעיה: הפלסטינים לא רוצים שלום. שלום נתפס כמצב המנוגד למלחמה, אבל הפלסטינים אינם במצב של מלחמה עם ישראל – הם נמצאים תחת כיבוש והם נלחמים בכיבוש, ובכיבוש יש כובש ויש נכבש. בעוד שמלחמה מניחה סוג מסוים של סימטריה, הרי שכיבוש מניח את ההפך הגמור של הסימטריה המדומה הזאת.

הימצאם של הפלסטינים תחת כיבוש מביא אותם להיאבק על חירות, עצמאות, הגדרה עצמית פוליטית ושגשוג כלכלי. הם רוצים לשלוט בגבולות ובמשאבי הטבע, ודורשים ריבונות על גורלם. השלום יכול ואמור להיות התוצאה של מאבקם, וניתן להניח ולקוות כי עם שאינו נמצא תחת כיבוש ושאינו חי במחנות פליטים, יהיו לו כל הסיבות לחיות בשלום. אפשר גם שזו תהיה דרישה ישראלית ביחס לסופו של הליך שיבטיח כי הסכסוך לא יימשך אחרי סיום הכיבוש ומציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים. אבל השלום – במובן של שקט, אי-התנגדות והשלמה – לא יכול להיות התנאי המוקדם לניהול של משא ומתן; שלום יכול להיות רק תוצאה של תהליך.

הרציונל של ממשלת ישראל הנוכחית, גורס כי על הרשות הפלסטינית להפסיק את ההתנגדות לכיבוש. אבל מדוע להפסיק את ההתנגדות לכיבוש כל עוד הכיבוש נמשך? ההתנגדות תיפסק בסיום הכיבוש, ולהפוך את הפסקתה לתנאי לשלום ולדרישה לקיום משא ומתן כמוה כהשגת שלום תוך השארת הכיבוש על כנו. באופן זה, מה שמכונה ״תהליך השלום״ הוא מהלך שמטרתו להנציח את הכיבוש ולא לסיימו. אבל אם שלום – במובן של היעדר הסתה והיעדר התנגדות לכיבוש – הוא תנאי למשא ומתן, כלל לא ברור מדוע יש צורך ומקום לקיים משא ומתן מבחינתה של ישראל, שכן במקרה כזה השלום כבר כאן.

מדוע להפסיק את ההתנגדות לכיבוש כל עוד הכיבוש נמשך? ההתנגדות תיפסק בסיום הכיבוש, ולהפוך את הפסקתה לתנאי לשלום ולדרישה לקיום משא ומתן כמוה כהשגת שלום תוך השארת הכיבוש על כנו

כך שהפרדוקס בהבנה הישראלית מנציח את ההיגיון של הכיבוש: אם יש התנגדות לכיבוש, אז אין מקום למשא ומתן עם הפלסטינים כי הם מסיתים. מצד שני, אם אין התנגדות לכיבוש אז כלל לא ברור מהי הסיבה ומה התמריץ לנהל משא ומתן לקראת הסדר כלשהוא, כי בעצם אין סכסוך.

מי שמסתכל על המתחולל בשיח הציבורי הישראלי יכול להבחין בניסיון המודע והמכוון של הימין לייצר גבולות חדשים לגבולות לשיח זה: אם פעם הייתה המדינה היהודית-דמוקרטית וזכות ההגדרה העצמית של היהודים בלב הקונסנזוס, הרי שלגרעין הזה מצטרפת היום קליפה עבה – ההגדרה העצמית הזאת היא בכל ארץ ישראל/פלסטין מהים עד הנהר. לאט-לאט הופך כל מי שכופר באמת זו או בזכות זו כמי שכופר בעיקר. אם הוא יהודי, כמו אנשי/נשות בצלם או שוברים שתיקה, אז אסור לדבר על הכיבוש. ואם הוא פלסטיני, הרי שאסור לו להתנגד לכיבוש. רק עיוור לא רואה את הקשר בין השניים. ההתנגדות לכיבוש עוברת תהליך דה-לגיטימציה מואץ ביותר, הן בפוליטיקה הפנים-ישראלית והן ביחסים עם הפלסטינים.

בעתיד הנראה לעין אין שום סיכוי להסדר. זה רע, אבל יש דברים גרועים מזה. אחד מהם הוא לאבד את עולם המושגים הבסיסי שבאמצעותו נוכל לתאר את הדרכים הצודקות של המאבק. לאבד את עולם המושגים שבאמצעותו נוכל לחלום ולדמיין עולם אחר, צודק ושוויוני יותר. שיח השלום שהתפתח במחוזותינו – החל מתהליך אוסלו ועד היום – חולל עיוות כזה שגורם לישראלים לסבור ולחשוב כי הסתה נגד הכיבוש היא פשע, וכי על הפלסטינים להתנער ממנה על מנת להיות "זכאים" לסיום הכיבוש. בכך הימין בונה על הרטוריקה של חלק ניכר מהשמאל.

גם אם הרשות הפלסטינית אימצה את הרטוריקה הישראלית ומתחילה להכחיש את עצם קיומה של ההסתה, אל לישראלים להשלות את עצמם. מצד שני, מי צריך שלום עם הרשות הפלסטינית הנכנעת לכיבוש ומאמצת חלק משפתו ומאוצר המילים שלו? שיהיה ברור, לא ההתנגדות לכיבוש היא פשע. הכיבוש עצמו הוא הפשע.

ד"ר ראיף זריק הוא משפטן וחוקר, המנהל האקדמי-שותף של מכון מינרבה באוניברסיטת תל אביב ומרצה למשפטים במרכז האקדמי כרמל

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. סמולן

    מצטרף בשמחה. סמקום לדבר על שלום, עלינו לדבר על הכנעה וכניעה. הפלסטינים נלחמו מספיק והפסידו תועפות, ואין השפלה בכניעה לאויב חזק כמונו: זועבי עצמה, הפאסיונרה של המרמרה, לא הרימה מקל על כוחותינו. אפילו בשארה הגדול מעולם לא השליך אבן על חייל צה"ל, וכך גם טיבי וזחאלקה ואחרים, רבים וכנועים. כל אלו, כל אי-המעשים האלו, מבטאים דרגות שונות של כניעה, שהכינו את הקרקע והנפש לכניעה מלאה, כלומר להשלמה מלאה עם קיומנו הפוליטי, כאן ולא על הירח.

    יתכבדו הסונים האחרים ויעסקו באנטי ציונות מעשית, או איך שלא תקראו לזה. הפלסטינים מוזמנים להכנע ולהצטרף אלינו. ויפרחו אלף פרחים. בכלל, מה בדיוק איבדתם בזהות הערבית, זו שבשמה ביצעתם אלף זוועות? עזבו אותם בצד, וגם זוועותינו יעלמו. אל תהיו צודקים, או בעצם אל תנסו להיות צודקים. הכנעו עכשיו, זה עדיין במבצע.

    כלומר, לא עדיף שלום?

  2. ליכודניק

    זו רטוריקה ששימשה את החיזבאללה.
    ב-82'-85' הם פגעו בחיילי צה"ל בגלל כיבוש לבנון.
    ב-85'-2000, בגלל כיבוש דרום לבנון
    מאז 2000, בגלל חוות שבעא (שבכלל היו של סוריה לפני 67', אבל מי זוכר). או האסירים. או "שבעת הכפרים" השיעיים מ-48'.
    בקיצור, תמיד הכיבוש אשם. אבל מהו אותו "כיבוש" תלוי במצב.

    הרי רוב הערבים ביו"ש לא רואים חייל ישראלי ביום-יום. הערבים בעזה "כבושים" כפי שהיו לפני 67' (רק שהם מקבלים חשמל, סחורות וטיפול רפואי מישראל).
    איך אפשר לדבר על "הנצחת הכיבוש" כשהוא 30%-50% מלפני 25 שנה?
    עד מתי תדברו על כיבוש? כשהוא יהיה 10% מהרמה של 93'? 1%? כשיבוטל חוק השבות? כשתהיה זכות שיבה? כשלערבים יוקצו תפקידי יו"ר הכנסת והנשיא, כמו בלבנון?..

    מעשית, הדיון על הכיבוש הוא גלגול של הדיון העתיק על שאלת הזכות על הארץ; הרי עם אינו כובש בארצו, וחלק גדול ממה שהערבים רואים כ-"כיבוש", אנו רואים כצעדי ביטחון הכרחיים שבלעדיהם לא נתקיים כאן.
    הדיון העתיק הזה לא נפתר וכניראה לא ייפתר, כך שאני רואה 3 דרכים מעשיות וחופפות להתקדם:
    א. דרך זכויות האדם/דיני המלחמה: לדון על מגבלות הלחימה נגד הכיבוש, ומגבלות על הפעלת הכוח הישראלי.
    ב. דרך האינטרסים- להתקדם בתחומים שהם אינטרס של שני הצדדים (כלכלה, איכות סביבה, ריסון קיצונים)
    ג. דרך אהבת הארץ- מגבלות עצמיות של שני הצדדים במה שנוגע לסביבה: לא לתקוף אתרי נוף ומורשת, לא לפגוע בשרידים ארכיאלוגיים, לאפשר גישה לאתרים מקודשים וכו'. אפשר שזו הדרך המבטיחה ביותר, ושבסופו של דבר במין "משפט שלמה", העם שאוהב יותר את הארץ ייזכה בה.

    1. פריץ היקה הצפונבוני

      לליכודניק: לא רואים חייל בחיי יום יום ? אפוא אתה חי? מאות אלפים נעצרו במשך 50 שנות כיבוש. הם פוגשים בהם במחסומים במשרדי השב׳׳כ כשהם במצוקה ואז מפעילים עליהם לחץ לבגוד:,, תעזור לנו ונעזור לך׳׳. רואים גם רואים גם את החיילים ואת פקידי ה,,מינהל האזרחי׳׳ ההורסים את בתיהם סככותיהם ובארותיהם,, הבלתי חוקיים לפי דיני הרשעה הישראליים רואים גם את המתנחלים הפוגעים בהם .עוקריהם את זיתיהם ושורפים את שדותיהם לפעמים גם אותם עצמם.

  3. רחמן חיים

    הכותב טועה כשהוא מדבר על הרציונל של ממשלת ישראל. בישראל אין שום רציונל, לא בממשלה, לא באקדמיה ולא בשום מערכת ממסדית. כי אין שם שכל שיפעל. ואם נניח שיש להם 'הגיון', אז הגיון זה שלהם כפול באותו הנושא: הגיון אחד לטובת עצמם והגיון שני לרעת האחר. כך למשל אפליה נגד יהודי בחו"ל ייחשב לאנטישמיות, אך אפליה כלפי ערבים בישראל לא יחשיבוה לגזענות. עובדה זו והמצב הפוליטי-מדיני-חברתי כפי שהוא מתקדם כנראה יביא בסופו של דבר למלחמת אזרחים בנוסח דרום אפריקה בכל השטח שבין הים לירדן.

    1. אליף

      רחמן חיים צודק