string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

נו, יפו כבר חזרה לשגרה?

היום הרגשתי את העצב וריח המוות ממלאים את ריאותיי שנשמו את אוויר יאפא. חזרנו לשגרה, אבל יש ילד הרוג, משפחה שכולה וחברה שלמה שקיבלה עוד צלקת באוסף צלקות ההרג של צעיריה
נסרין נאשף

"יפו חזרה לשגרה?" השאלה נשאלה שוב ושוב על ידי אנשי תקשורת שסיקרו את האירועים בעיר בימים האחרונים.

למשמע השאלה הזאת חשתי בחילה ובוז גדול. על איזו שגרה הם מדברים? למה כל כך חשוב להם לשמוע שחזרנו לשגרה? מה כל כך טוב בשגרה? מרדף, הרג, התפרעויות, שריפות – והם שואלים על שגרה. אולי כי שגרה מסמלת בעיניהם רגיעה? ואולי כי היא מסמלת עבורם אישור כניסה לשערי יפו, יפו הבוכה על ילדיה שנרצחו במהלך השנה האחרונה? או אולי, החזרה לשגרה מסמלת שכחה?

אין ספק שיש משהו טוב בשגרה. חוזרים לשגרה ושוכחים, כי רק בשגרה ניתן להשתיק את הר הגעש הזה. הרי מה קרה? על מה המהומה? בסך הכל עוד ערבי פלסטיני נהרג. לא ביג דיל, בקטנה. וכן, תכלס, רבים מאתנו חוזרים לשגרה. ובואו נהיה כנים, השגרה של מי השתבשה? השתבשו כמה אירועים שהיו ביפו, סורי, תל אביב-יפו.

כן, יפו צמודה לתל אביב וזה עושה את החזרה לשגרה עוד יותר הכרחית. צריך לנסות לשמור על הדו-קיום המדומה בין ערבים ויהודים: שפלסטיני ויהודי יישבו לצד אותו שולחן בחומוסייה הצפופה ויתענגו על צלחת מסבחה; שהמבקרים יבואו לבלות בשוק הפשפשים המשתכר לצלילי ולריחות הג'נטריפיקציה; ושהגלים ביפו יילכו לאיבוד בין האותיות בערבית ובעברית. בפועל, זה פחות או יותר מה שקורה. אנחנו חוזרים לשגרה מהר, כמעט בלי להספיק לחשוב על מה שקרה.

אבל היום הרגשתי את העצב ואת ריח המוות ממלאים את ריאותיי שנשמו את אוויר יאפא. חזרנו לשגרה, אבל יש ילד הרוג, יש אמא שכולה, אב שלקחו לו את היקר לו מכל, משפחה שאיבדה בן, וחברה שלמה שקיבלה עוד צלקת באוסף צלקות ההרג של צעיריה.

מפגינים ברחוב יפת, מול חג' כחיל. צילום: מתוך וידאו של jaffa48
מפגינים ברחוב יפת, מול חג' כחיל. צילום: מתוך וידאו של jaffa48

אין מנוס מהמוות. במהלך חיי נפגשנו המוות ואני בכמה סיטואציות, ובכל זאת בדרך כלל כאשר דיברתי עליו זה היה בקלילות מסוימת, מתוך אמונה שזה במילא יקרה לכולנו ואין מה לעשות בנדון. איבדתי את סבתי היקרה לי בגיל צעיר, בעודי עומדת לידה לאחר הליכה קצרה בשעות הערב הנעימות של חודש יוני. המוות שלה חרוט בזיכרוני טוב מאוד. מאז אותו חודש יוני הילדה שבי גדלה, ונאלצתי לפגוש מוות מסוג אחר – בשנה האחרונה היכרתי שתי נשים שנרצחו ופגשתי נשים שבני זוגן נרצחו. נחשפתי לווריאציה חדשה של מוות, מוות בעקבות רצח. הבנתי והפנמתי ממד שונה של המוות.

מה שקרה ביפו ולערבים בכל רחבי הארץ הוא לא רק מוות, אלא הרג. מעשה יד אדם, השוזר בתוכו חוסר מוסר, אלימות, ניתוק, התנשאות, רודנות וזלזול בחיי האחר. המוות תמיד מגיע עם רגשות אשמה וכעס כלפי עצמנו, כלפי המת, כלפי אלוהים וכלפי החברה והעולם כולו. אולם בהרג יש עוד ממד של רגשות, יש בו זעם, חוסר צדק והצפה של תחושות דיכוי והשפלה. צעירים פלסטינים נהרגים רק בגלל שהם ערבים, לא בגלל שום דבר אחר. הרי עבריינות אינה נחלתם של ערבים ואין לנו בלעדיות על תכונות והתנהגויות מאיימות. אנחנו פשוט פלסטינים, וכשאנחנו בסביבה היד קלה יותר על ההדק. לכן אנחנו נהרגים, משוואה מאוד פשוטה. היד הזאת שכל כך קלה על ההדק כאשר מסתמנת דמות ערבי בנוף היא יד של רשעות ושנאה המאיימת עלינו תדיר.

אנחנו בני המיעוט, ילידי ארץ זו, וזו יד רעילה שגדלה בחברתכם היהודית, כאשר חלק גדול מכם מעודד ומחזק אותה. כדאי שתזכרו: אחת מתכונותיו של הרעל היא ההתפשטות. בינתיים, אנחנו בצער וביגון נפרדים מצעירי בני עמנו. אבל לפני שאתם צוהלים, מעודדים ומתגוננים על הרג של ערבי, זכרו שכאשר ייעלם המוסר ביניכם, תיעלם יכולת ההבחנה בין נכון ללא-נכון, בין צדק לעוול ובין היגיון לשיגעון. כיום ההרוג הוא ערבי, אבל מחר זה יכול להיות כל אחד אחר כי הוא פשוט "אחר".

ולא. לא באמת חוזרים לשגרה. לאחר מוות טראומטי לא חוזרים למה שהיינו כפי שהיינו. כי אחרי כל הרג יש תזוזה. לאן התזוזה, איך, כמה ומה – איני יודעת. ימים יגידו.

נסרין נאשף היא עובדת סוציאלית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עודד אסף

    - – " כדאי שתזכרו: אחת מתכונותיו של הרעל היא ההתפשטות (…)זכרו שכאשר ייעלם המוסר ביניכם, תיעלם יכולת ההבחנה בין נכון ללא-נכון, בין צדק לעוול ובין היגיון לשיגעון. כיום ההרוג הוא ערבי, אבל מחר זה יכול להיות כל אחד אחר כי הוא פשוט "אחר".

    ציטוט מדויק מהמאמר. נכון וקולע. וכנראה גם פוסט-פקטום, שהרי הרעל התפשט מזמן, יכולת ההבחנה בין נכון ולא-נכון, בין צדק לעוול, בין היגיון לשיגעון – יכולת זו כבר מתקרבת בצעדי ענק לדרגת אפס. ואכן, לא רק בתחום היחסים בין יהודים לבין לא-יהודים בישראל, אלא גם ביחס לכל "אחר" ולכל אורח חיים ודעה "אחרים". והעניין הוא לא "חזרה לשגרה" אלא שזוהי השגרה, וכפי שנהוג לומר באנגלית, It's getting more and more so.

  2. צחי נבו

    נאסרין,
    אתם מתים כי אתם פלסטינים – זה נכון-
    ברוב מקרי המות שהזכרת, פלסטינית נרצחת בידי…אב, אם, אח, דוד, בעל…הפתעה!- פלסטינים.
    כי ילד פלסטיני נורה (רגע. פלסטיני זו מילה מאד ארוכה ולא מדוייקת – לאבי היהודי ואמי היהודיה רשום בתעודת הלידה שנולדו בpalestine. אתם ערבים וזו גם מילה יותר קצרה)
    אז הילד הערבי נורה כי אביו הערבי שיחק בטפשות ערבית בנשק לא חוקי שהחזיק כי הוא ערבי, אתם נורים בחתונות כי אתם ערבים שהולכים לחתונה ערבית עם ערבים שיורים (לא רק) באויר,
    והחרא (מילה ערבית או פלסטינית?),שעל מותו פרסמת את הפוסט מת כי ירה על ערבי אחר ואז כמו ערבי גם ירה על השוטרים ש(ירחם אללה) באו לעשות את מלאכתם ולהגן על הציבור (גם הערבים שבו), שהחרא המנוח לא חשב עליו כשריסס ברחוב על קורבנו הערבי ועליהם.
    אם לא היית בת לעם שבוחר תמיד בצד של הקיצונים, האלימים, המתלהמים ונגד החוק והשכל הישר, היית שמחה שחרא כזה שיורה ברחובות כבר לא מסכן את הציבור שלך. אם היית שפויה היית משבחת את המשטרה ושואפת לחזור לשגרה שבה לא עושים לינץ' בכתבים, פורעים בשכנים, מרחיקים לקוחות, פוגעים בפרנסה של עצמכם ותומכים בפושעים שהורגים אתכם.
    אבל כמה שאת משכילה עם תואר, את """פלסטינית""" וזה אומר שתחפשי אשמים בכל מקום רק לא איפה שהם באמת – הביטי במראה.

  3. דנה שלמון

    שלום נסרין, את צודקת בכל מה שכתבת ואני מזדהה עם הפחד הכעס, אי הצדק ותחושת המיעוט העיקשת. אני רק רוצה להגיד שגם אצלינו, היהודים, הרצון לחזור לשגרה הוא בסיסי, מעיק, מלחיץ והוא חלק מהיד המכוונת מלמעלה
    כדי להגיד שלא צריך לעצור ולחשוב ולהרגיש מה קורה לנו? למה הגענו לזה? כמה השפעה יש לדברים.
    וכן , האם יש לזה השפעה כלכלית, תקציבית.
    ראיתי את זה כתרפיסטית גם בדרום בזמני ירי הקסאמים – מיד חוזרים לשיגרה.
    השיגרה כמובן מארגנת אבל גם משכיחה את הפחד והחשיבה לעתיד. משכיחה את הילדים וילדות שמפחדים ללכת לישון, שמפחדים לצאת מהבית. להםן אנחנו צריכות לדאוג, ולא לחזור לשיגרה!

  4. אבג

    אם המשטרה הייתה הורגת יהודי עבריין שירה על בית עסק כולנו היינו מודים לה אבל שמדובר בערבי זה כמו לירות בילד בן חמש. לערבי מותר לירות איך שבא לו כי הוא לא באמת אדם אמיתי שאחראי למעשיו אלא דמות טראגית שהמציאות כפתה עליו לירות על קצביה ולכן אסור לעולם לפגוע בו. ככה זה עם הערבים אכלו לי שתו לי – איזה כיף שלחיות במדינה יהודית שאת כל החרא שלכם שבכל מדינה ערבית לא סופרים פה ניתן להפיל על היהודים ה"גזעניים" ולכתוב מאמרים ארוכים על כמה אתם מסכנים בלי טיפת ביקורת עצמית. ככה אתם נראים ולכן לעולם תשארו פרימיטיבים ונחשלים.