string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

כמה אשכנזים צריך בשביל להעביר פלסטיני חולה אחד במחסום

דיון שמחבר בין אתניות לכיבוש מאתגר הדחקות, הכחשות והשתקות שמהן סובל השיח הפוליטי בישראל. חשיפת האופנים השרירותיים בהם מעוצבת תודעת השמאל כאשכנזית מזכירה לנו שהשמאל הזה לא מציג עמדה ״אוניברסלית״ על אף שהוא מנסה להציג את עצמו ככזה
ריבי גיליס

תלמידת מחקר בחוג ללימודי עבודה, אוניברסיטת תל אביב. פעילה בצוות המאבק בהטרדות ופגיעות מיניות ב״אקדמיה לשוויון״

בפרק הראשון בסדרה ״ארץ המתנחלים״ מתעד חיים יבין את מאמצי ארגון רופאים לזכויות אדם להעביר נער פלסטיני חולה לב את מחסום חווארה, לצורך קבלת טיפול רפואי בתוך ישראל של הקו הירוק. יבין מצלם את חברי הארגון פונים לחייל משמר הגבול ומבקשים ממנו לאשר את המעבר. לאחר חילופי דברים קצרים בהם מאשר רופא הארגון שמצבו של הנער קשה, מאפשר החייל את הדבר. ברקע סוף ההתרחשות הזו (בדקה 28:20) נשמע בפסקול קולה של אישה, המטיחה בטון מאשים: ״אז צריכים עשרה אשכנזים בשביל להעביר חולה אחד את המחסום״.

זהותו של החייל היא ככל הנשמע ערבית (דרוזית?), אך חשוב להתעכב על משמעות הגחתה דווקא של הזהות האשכנזית ברגע הזה. אני רואה כאן רגע שבו ניתן לאמץ את המלצתו של הומי ק. באבא להדיח את העמדה האשכנזית ממעמדה הנורמטיבי ולחשוף את האשכנזיות כצורה לא יציבה של סמכות[1]. ההתרחשות במחסום חווארה חושפת שהיבטיו האתניים של כיבוש חיוניים להבנת מנגנוניו ה(א-)מוסריים, בהם אופני ההבנייה והשכפול של תפיסת הזהות העצמית והמוסרית של שמאל אשכנזי[2].

דוגמה נוספת לרגע שבו מגיחה זהות אתנית ביחס לשאלות של מוסר וכיבוש הוא טור דעה שכתב גדעון לוי בעקבות הדיון הציבורי בישראל סביב האפליה על בסיס מוצא אתני בבית הספר לבנות "בית יעקב" בעמנואל. "מה גרוע יותר: אברך או מתנחל?" שואל לוי. גם בלי להקשות על מהות ההשוואה של לוי, אי אפשר שלא להתעכב על ההנחה של לוי שמפרידה בין ה"אברך" ובין ה"מתנחל". הנחה זו מתעלמת מן העובדה שהיישוב עמנואל ממוקם מעבר לקו הירוק ולכן ברור שמדובר ב"אברך" שהוא גם "מתנחל" – או "מתנחל" שהוא גם "אברך". יש לשאול כאן מה מאפשר ללוי להפריד בין דימוי המתנחל ובין דימוי האברך, ככאלה שאינם יכולים להיפגש – שאלה המקבלת משנה תוקף לאור הגידול המשמעותי בשיעור החרדים המתגוררים בהתנחלויות בשני העשורים האחרונים[3].


לוי ממשיך את דבריו וכך נחשף קו ההיגיון המאפשר לו להפריד בין המתנחל ובין האברך. הוא עורך השוואה בין המתנחלים ובין החרדים ומסביר: "החרדים מקימים מחיצה בין אשכנזים למזרחים בבתי הספר שלהם; המתנחלים עורכים טיהור אתני בחסות המדינה … אז מי כאן הגזען האמיתי? בין נוער הגבעות לנוער הישיבות, הקבוצה השנייה מצטיירת כמופת של מוסר". כלומר: לוי כותב לא רק מתוך הנחת העבודה לפיה הסוגיה האתנית איננה קשורה בסוגיית הכיבוש, אלא משתמע מהדברים שלו שניתן לייצר היררכיה מוסרית בין גזענות על בסיס אתני (פנים לאומית יהודית) ובין גזענות על בסיס לאומי כלפי הפלסטינים.

בניסוח גרפי וגיאוגרפי, ניתן לטעון כי הקו הירוק משמש את לוי כגדר הפרדה בין אתניות ובין כיבוש. בניסוח אפיסטמולוגי ובעקבות יהודה שנהב[4] שני התיאורים הללו – של ההתרחשות במחסום חווארה ושל טור הדעה של לוי – מדגימים כיצד פועלת מה שהוא מכנה פרדיגמת 1967 כפרדיגמה היסטורית ואנאליטית הדוחקת את הכיבוש אל מעבר לקו הירוק. זוהי פרדיגמה שמייצרת חלוקה בין ישראל שבתחומי הקו הירוק ובין זו שמחוצה לו. ישי רוזן-צבי מתאר את החלוקה הזו ככזו המייצרת דיכוטומיה בין "הציונות האמיתית השפויה" שבתחומי ישראל לבין הציונות המשיחית-דתית[5]. אם נחיל בגסות את ההבחנה של רוזן-צבי על מה שנאמר במחסום חווארה ועל מה שנכתב בטור הדעה של לוי, הרי שמהבחינה של פוליטיקת הזהויות ההבחנה בין שני עברי הקו הירוק מייצרת דיכוטומיה בין הציונות האמיתית השפויה – ויש להוסיף המדמיינת עצמה אשכנזית – לבין הכיבוש ותנועת ההתנחלות בשטחים שנכבשו ב-1967.

הניסיון לקשור בין הכיבוש הישראלי להיבטיו האתניים זוכה לא פעם לתגובה מבטלת הן מימין והן משמאל של המפה הפוליטית בישראל. ביטול מצדה הימני של המפה הוא על שתי דרכים מנוגדות: דרך אחת היא הומוגניזציה של הקולקטיב לזהות יהודית אחת אחידה שאינה מבדילה בין אשכנזים ומזרחים. את הזהות היהודית, המנוסחת לרוב במונחים דתיים-לאומיים, רותמים לצורך גיוס מתנחלים והרחבת ההתנחלויות. דרך שנייה עושה שימוש בפוליטיקת הזהויות (היהודית) ומדגישה דווקא את הטרוגניות מוצאם האתני של המתנחלים. בדרך זו ההזדהות עם פרויקט ההתנחלויות מוצאת דרכה להזדהותם של רבים מהיהודים בישראל וכך פרויקט ההתנחלויות זוכה לתמיכה נרחבת.

מהבחינה של פוליטיקת הזהויות ההבחנה בין שני עברי הקו הירוק מייצרת דיכוטומיה בין הציונות האמתית השפויה – ויש להוסיף המדמיינת עצמה אשכנזית – לבין הכיבוש ותנועת ההתנחלות בשטחים שנכבשו ב-1967

היכולת לתמרן בין שתי הדרכים המנוגדות הללו מתאפשרת, בין השאר, בזכות פעולות הטשטוש של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המקשה על זיהוי מוצא אתני בקרב האוכלוסייה היהודית בכלל ובגדה המערבית בפרט. על פי ניתוח של ינון כהן[6] אפשר לראות שפעולת הטשטוש העיקרית של זיהוי המוצא האתני היא יצירה של שתי קטגוריות: קטגוריה אחת של ״ילדי ישראל״, שנכון לנתוני מפקד 2008 בולטת בגודלה בגדה המערבית והיא מהווה 46.7 אחוזים בגדה המערבית (לעומת 33 אחוזים בכלל האוכלוסייה היהודית). קטגוריה נוספת המקשה על זיהוי אתני בקרב האוכלוסייה היהודית היא של ״מהגרים חדשים״ המהווה 10.3 אחוזים מאוכלוסיית המתנחלים בגדה המערבית. המשמעות היא שלא ניתן להציג פילוח של מוצאם האתני של 57 אחוזים מאוכלוסיית המתנחלים בגדה המערבית. לגבי 43 האחוזים הנותרים, ניתוחו של כהן מגלה שאשכנזים מהווים 24.8 אחוזים מאוכלוסיית המתנחלים בגדה המערבית ומזרחים – 18.2 אחוזים.[7]

ביטול מהצד השמאלי[8] של המפה הפוליטית לרוב נשען על שתי טענות. טענה אחת מחזיקה בתפיסה של היררכיה בין מאבקים פוליטיים, קרי העושים בה שימוש טוענים שהפתרון לסכסוך הלאומי חשוב יותר מהמאבק המזרחי. טענה שנייה תופסת את הזהות היהודית כמכריעה ועל פיה הקוזק הוא יהודי והוא גוזל וכובש, ללא הבדל בין קוזק אשכנזי לקוזק מזרחי. שתי הטענות משמאל לא פעם משלימות האחת את השנייה ואף נדמות כזהות. אך בעוד הראשונה אינה בהכרח מבטלת את צדק המאבק המזרחי אלא משהה אותו, השנייה לא פעם מייתרת לחלוטין את המאבק המזרחי. חשוב לציין כאן את ההתארגנויות הפוליטיות משמאל דוגמת: התחברות-תארבוט ודוגמת מזרחית משותפת שמבקשות לחתור הן תחת ההפרדה בין אתניות וכיבוש הן תחת ההיררכיה בין מאבקים שונים.

פרופ' צבי בנטואיץ', יושב-ראש ארגון רופאים למען זכויות אדם, עם חייל במחסום חווארה (צילומסך מתוך "ארץ המתנחלים" של חיים יבין)

כך או כך, נדמה שעצם ניסיונות הביטול או ההתנגדות לחבר בין כיבוש 1967 לבין סוגיות של זהויות אתניות ראוי לדיון נפרד, במיוחד כאשר הניסיונות הללו באים מצידה השמאלי של המפה הפוליטית. בצורה ישירה ואולי אף בוטה כדאי לשאול מה יש בחיבור הזה – בין אתניות לכיבוש – שמקשה עלינו עד כדי כך שאנו נוטים להתעלם ממנו? בניסוח אחר כדאי לשאול מדוע בעצם יש לכרוך שאלות הקשורות לכיבוש (ולסיומו) בסוגיות של זהויות אתניות יהודיות?

התייחסות לסוגיה האתנית ביחס לכיבוש ולהתנחלויות מייצרת באופן אוטומטי סימטריה בין מה שבתוך ישראל של 1967 ובין מה שבשטחים הכבושים. כלומר, אי אפשר להבין את משמעות האמירה שיש צורך בעשרה אשכנזים בשביל להעביר חולה אחד את המחסום מבלי להבין את המבנה האתני (וגם זה המעמדי והדתי) בתוך ישראל של 1967. במחסום חווארה נחשפת השרירותיות של הזהות האשכנזית והיא נטענת במהות מוסרית באופן לעומתי לרמת המוסריות של חייל משמר הגבול. הלעומתיות הזו מאפשרת לא רק לייצר מוסר של שמאל אלא מקנה בסיס אתנו-אשכנזי לשיח השמאל. הטור של לוי פועל אחרת מבחינת פוליטיקת הזהויות. לוי אינו מכסה על העובדה שהוא עוסק בהיררכיה מוסרית – ומדרג את המתנחלים והחרדים. אפשר להתווכח עם לוי על ההיררכיה הזאת, אבל מעניינת הרבה יותר ההחמצה שלו את עמנואל כהתנחלות ויצירת הפרדה בין שני סוגי המוסר.

דיון שמחבר בין אתניות וכיבוש מכריח אותנו להחזיר את 1948 כנקודת מוצא היסטורית, אנליטית ופוליטית לסיום ״הכיבוש״. החיבור בין שני סוגי המוסר – היהודי והאשכנזי – מאלץ את השמאל לא רק להתבונן החוצה אלא גם פנימה, אל תוך גבולות 67׳

זוהי הפרדה החושפת את השמאל של לוי ככזה הדוחק את הדיון על הכיבוש אל השטחים הכבושים ואילו את היבטיו האתניים מותיר בגבולות ישראל 1967. רוצה לומר, שלוי מבטיח כך שהדיון המוסרי של השמאל ייגע בסכסוך הלאומי בלבד מבלי להפנות את מבטו פנימה, אל המבנה הפנים יהודי – האתני, המעמדי והדתי. כך לוי מקבע את גבולות המחשבה הפוליטית של השמאל הכלכלי והפוליטי בישראל בגבולות הקו הירוק. הקיבוע הזה הוא חמור משום שעליו נשענות פעולות הטיהור וההצדקה של מנגנוני האפליה הלאומיים (כלפי ערבים-פלסטינים בישראל) והאתניים (כלפי מזרחים) שבתוך הקו הירוק.

לעומת זאת, דיון שמחבר בין אתניות לכיבוש מאתגר הדחקות, הכחשות והשתקות שמהן סובל השיח הפוליטי בישראל. חשיפת האופנים השרירותיים בהם מעוצבת תודעת השמאל כאשכנזית מזכירה לנו שהשמאל הזה לא מציג עמדה ״אוניברסלית״ על אף שהוא מנסה להציג את עצמו ככזה. זאת ועוד, דיון שמחבר בין אתניות וכיבוש מכריח אותנו להחזיר את 1948 (ואף קודם לכן) כנקודת מוצא היסטורית, אנליטית ופוליטית לסיום ״הכיבוש״. החיבור בין שני סוגי המוסר – היהודי והאשכנזי – מאלץ את השמאל לא רק להתבונן החוצה אלא גם פנימה, אל ישראל שבתוך גבולות 1967, אל מנגנוניה הכובשים, המפלים והגזעניים. הפניית המבט אל סוגיות הנוגעות בזהות אתנית מאפשרת, אם כן, לשרטט מחדש את המפה הפוליטית בישראל, וכך ההבחנה בין שמאל לימין ובין שמאל ליברלי לשמאל רדיקלי אינה נקבעת רק ביחס לעמדתם של השמאל והימין בסכסוך הישראלי-פלסטיני אלא ביחס להיבטים של זהות אתנית בישראל.

מאמרה של ריבי גיליס ״האתניות (כן) עוצרת במחסום: לשאלת הזהות האתנית בהתנחלויות״ פורסם לאחרונה בכתב העת תיאוריה וביקורת

----------------
[1] באבא, ה.ק., 2002. ״החומר הלבן (היבט פוליטי של לובן)״, תיאוריה וביקורת 20: 283-288.
[2] אין להסיק מכאן שאני שוללת או מבקרת את פעילותו החשובה והחיונית של הארגון רופאים לזכויות אדם אלא הטקסט מנסה
 לעמוד על פשר הופעתה של ״האשכנזיות״ ברגע ההתרחשות שצולמה.
[3] כהנר, לי (2016). ״בין גטו-פוליטיקה לגיאו-פוליטיקה: התנחלויות חרדיות בגדה המערבית״, תיאוריה וביקורת 47
(גיליון מיוחד: ההתנחלויות – פרספקטיבות חדשות): 88-65 וגם: Gordon, Neve and Yinon Cohen, 2012.
 Western Interests, Israeli Unilateralism, and the Two-State Solution. Journal of Palestinian Studies XLI (3),
pp. 116-118.
[4] שנהב, יהודה, 2010. במלכודת הקו הירוק – מסה פוליטית יהודית. תל אביב: הקיבוץ המאוחד/ירושלים: מכון ון ליר.
[5] רוזן-צבי, ישי, 2007. זמן המתנחלים. תיאוריה וביקורת 31, 282-272.
[6] Cohen, Yinon, 2014. Regional Inequalities in Israel: Jews and Palestinians in Israel's Districts,
1995-2012. Pp. 853-885 ITAN (Integrated Territorial Analysis of the Neighborhoods),
Scientific Report, European Union
[7] יש לזכור שהפילוח הסטטיסטי של הזהות האתנית של המתנחלים הוא בגדה המערבית בלבד ושלא פחות ממנה רלוונטים
לדיון על הקשר בין כיבוש ואתניות גם המתנחלים לשעבר ברצועת עזה וגם מתנחלי רמת הגולן. בעניין מתנחלי רצועת עזה אני
ממליצה על מאמרה המרתק של דלשהיים: Dalsheim, Joyce, 2008. "Twice Removed: Mizrahi
Settlers in Gush Katif", Social Identities Journal for the Study of Race, Nation and Culture 14(5), pp. 535-551.
[8] הכוונה כאן לשמאל פוליטי ולא כלכלי. השמאל הכלכלי לרוב נשען על נרטיב מעמדי לתיאור, לניתוח ולפיתרון הכיבוש.
על הבעייתיות בהתבוננות חד ממדית מעמדית ראו עמודים 50-48 במאמרי (גיליס, 2016).
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. קובי מור

    קראתי בסקרנות רבה, מתוך תקווה להבין. האנמת? נשגב מבינתי. אולי אחת הבעיות של
    השמאל האינטלקטואלי היא שהוא לא מדבר בשפה שמובנת לבני אדם. אגב, אשמח לפירושים.
    עניינית ביחס לאחת האמירות שכן הבנתי (וזו לא שאלה צינית): למה לעצור ב 48? הרי
    הקונפליקט החברתי פוליטי התחיל הרבה קודם, המאבק על עבודה עברית מחד ומאידך היחס ליהודים מארצות האיסלם היו שם עוד הרבה לפני 48.

  2. יניב אלף

    זה מאמר רציני או הטרלה??
    לא הבנתי מה זו "עמדה אשכנזית" ולא הבנתי איך התבטאות יחידה של מישהו יכולה לחשוף, לא פחות ולא יותר ממנגנון שלם של משהו. גם לא ברור לי למה השאלה מה יותר גרוע להיות בעל תכונה אחת או אחרת, מניחה שלא ניתן להיות בעל שתי התכונות בו זמנית ואיך האיזכור של המאמר של גדעון לוי משרת את הכותבת. וזו רק רשימה חלקית…

  3. אבג

    הייתי שמח לדעת איך שטח שלא היו עליו אנשים ומעולם לא היה בבעלות העם ה"פלסטינאי" הופך פתאום לכבוש? הרי אם אני גרתי בישוב מסויים תחת השלטון הבריטי או הטורקי איך פתאום קרקע ריקה שנמצאת קילומטרים ממני הופכת פתאום לשלי כקולקטיב למרות שאני כחלק מאותו קולקטיב מעולם לא החזיקתי באותה קרקע והיא עברה משליט אחד שכבש אותה משליט אחר במשך מאות או אלפי שנים?

  4. ארי בן גל

    ישנה דת חדשה בעולם, הדת הפרוגרסיבית הפוסט מודרנית, שמנפנפת במה שנקרא פוליטיקת הזהויות, משהו שהולך בערך כך: אם אתה לבן(בישראל = אשכנזי), במיוחד אם אתה גבר, אתה אשם. אם אתה לא לבן, אתה אמור להאשים. לא לנסות להתקדם בתוך המערכת, כי אז אתה משתף פעולה עם האשמים. ואם אתה לבן, עליך לבטא לפני כולם כמה הלבנים אשמים. ואז זה אומר שאתה פרוגרסיבי, ויש מחילה על פשעיך.

    1. ר. ג'. גובסון

      פוליטיקת הזהויות נולדה בחטא בארה"ב ובגלל שהיא פוליטיקה מטורללת – קלינטון הובסה ע"י טראמפ.

      עכשיו "השחורים הישראלים" התקנאו בשחורים האמריקאים וגם הם רוצים "פוסט מודרניזם" וגם "פוליטיקלי קורקט", שאם יניחו חלילה נישואים הבינעדתיים בישראל לגרום לביטול המושגים אשכנזים ומזרחיים, ממה תתפרנס ד"ר אוה אילוז למשל?

  5. דרור

    המאמר חשוב.
    הוא חשוב בשביל להבין כיצד 100000 מתנחלים מכתיבים את סדר היום בישראל וכופים עלינו כיבוש, אלימות, אפליה ועיקור הדמוקרטיה.
    בזמן שלהם יש אידאולוגיה סדורה וברורה וחזון ברור (שלדעתי הוא הדבר הגרוע ביותר שקרה למדינה), מהצד השני יש מניפסטים מסוג זה שאינני מבין עד הסוף (למרות שיש לי מ.א. מהחוג של הכותבת), ואני חש שהם בעיקר מפלגים בין הרוב הישראלי (עדיין ולא להרבה זמן) שמתנגד לכיבוש, מתנגד לאפליה בתוך גבולות 67 מכל סוג, אבל לא מתחבר לאמירות כה "מורמות מעם".
    חבל.

    1. ערן

      תיקון קל ..לא 100000 , בדרך ל800000 . וזה שאתה שם קבוצה כזו גדולה בקטגוריה של "הם" ,בעייתי מעצם הוויתו.
      יש הרבה מקשות ל"מתנחלים" ואת רובן המכריע אתה אפילו לא שומע . למה?
      כי הם לא עברו לגור בגלל אידיאולוגיה מוקשחת בהכרח אלא כי פשוט רצו בית במקום יפה , ובעלות זעירה יחסית ( היופי כשאין וד"לים ומנהל שעושים סחבת כספית ובירוקרטית מהכל).
      יש שמה שמאל ויש שמה ימין. אבל היחידים שתראה לרוב הם הקיצון של הקיצון , אלה שבונים מאחזים מקראוונים. שים לב איך באותם מקומות יש ,אולי, רק מאות בודדים במקרה הטוב אם לא עשרות ותו לא.