string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

ניצחונם של בנט וכשר על האקדמיה

מששככה הסערה על דו"ח כשר, צריך לחדש את המאבק נגד הדיכוי, שאינו מתמצה בקרבות מאסף נגד חקיקה. עליו להימשך במאבק של סטודנטים, מרצים ואדמיניסטרציה על התודעה. מאבק בהימנעות הזוחלת, בצנזורה העצמית שהתחילו עם ההמשגה המחודשת של כשר ובנט למהו הפוליטי
נעמה גרשי

מעשה שהיה באחת מן האוניברסיטאות. א', מרצה מן החוץ, לימד קורס שעסק במרחבי זיכרון ובעיצובו של זיכרון לאומי. הקורס נגע בשאלות הקשורות להיסטוריה ולדרכים השונות של ייצוגה ובמנגנוני הייצור של הזיכרון הקולקטיבי. באמצעות הקורס א' ביקש ללמד את תלמידיו להתבונן על מוסדות זיכרון ולחשוב באופן ביקורתי על אופני הייצור והייצוג של הידע שאותו הם מבקשים להעביר. הקורס לווה בתיאוריות מרכזיות מתחום הזיכרון הקולקטיבי ובביקורים במרחבי זיכרון לאומיים פורמליים ולא פורמליים. חומרי הקריאה, נושאי השיעורים והמוסדות בהם נערכו הביקורים היו זהים לקורסים קודמים שנערכו בנושא.

לקראת סיומו של הקורס, זומן המרצה לשיחה. נאמר לו כי אחת הסטודנטיות בקורס כתבה מכתב לראש התוכנית והתלוננה כי הרגישה מודרת במהלכו, שעמדותיה לא זכו לייצוג, שהצגת הדברים בקורס נעשתה באופן לא מאוזן. המרצה הופתע מן השיחה. מעולם לא היה קונפליקט עם הסטודנטית בשיעור, מעולם לא ניגשה אליו בבקשה להבהיר נושא מסוים שבו עסק או להתייחס בפירוט רב יותר לאספקט שלדעתה לא זכה לייצוג ראוי. להפך, הוא פתח כל נושא לדיון והזמין את תגובות התלמידים. הוא ניסה להפוך את השיעורים לבמת חשיבה משותפת על הנושאים שלימד, לקדם אצל תלמידיו חשיבה ביקורתית. אילו הייתה מעלה את התחושות הקשות שהיו לה בשיעור, היה ניתן להן מקום מכבד ומקצועי כמובן, והן היו עשויות להעשיר ולפתח את הדיון.

השיחה הסתיימה. המרצה הבטיח לשוחח עם הסטודנטית על תחושותיה. בשיחה עמה הסטודנטית הסבירה שכתבה את המכתב ברגע של כעס בעקבות אחד הביקורים שנגעו בנושא רגיש עבורה. היא כבר אינה כועסת, להיפך היא מרגישה שלמדה הרבה בקורס ושמחה על כך. הטיפול בתלונה הסתיים כביכול באופן חיובי. למרצה נודע על רגישותה של הסטודנטית, הסטודנטית זכתה לתגובה מכבדת לתחושותיה מהמרצה. המרצה חשב שבפעם הבאה שיעביר את השיעור אולי יזמין את הסטודנטים לשיחות אישיות אתו אם אינם מרגישים בנוח לחלוק את דעותיהם בנוכחות כל הכיתה.

אך המרצה נשאר בתחושה קשה. הוא הואשם בכך שלימד את מה שתכנן ללמד. הואשם בפגיעה ברגשותיה של סטודנטית מבלי שאמר דבר עליה או על השקפת עולמה. הרגיש כי עליו להצדיק, מבלי לקבל גיבוי מן התכנית, את המטען הפוליטי של הקורס שלו. הוא הרגיש שכמרצה מן החוץ, הוא לא יוזמן שוב ללמד את הקורס הזה במוסד, שהוא ונושא הקורס שאותו לימד סומנו כבעלי פוטנציאל להכעיס סטודנטים בעלי עמדות פוליטיות ימניות. שגם אם לא חרג כל חריגה מהתנהלות מקצועית, סומן כמרצה בעייתי ויצטרך לשלם את מחירה של התלונה.

אסא כשר, 12.9.2007. צילום: kikasso, cc-by
אסא כשר, 12.9.2007. צילום: kikasso, cc-by

ומה הלאה? כמרצה מן החוץ, א' הרגיש שאין לו דבר נוסף לעשות בעניין. מרצים מן החוץ מפוטרים תדיר, מבלי שהמוסד צריך למצוא צידוק לפיטוריהם. צרכי הקורסים משתנים, שינויים בתקציב, מיעוט הרשמה. אך סיפורו של א' אינו רק סיפורם של המרצים מן החוץ, למרות היותם החוליה הפגיעה ביותר בהתנהלות כזו. סיפורו של א' הוא סיפורו הלא פורמלי של הקוד האתי שניסח אסא כשר. הוא מסמן במידה רבה את השינוי ההדרגתי, הזוחל, שעובר השיח האקדמי בעקבותיו. שינוי המתרחש גם ללא הצבעה במל"ג, גם ללא אשרור התקנות על ידי האוניברסיטאות וגם ללא הקמתן של "ועדות אתיקה" פנים אוניברסיטאיות.

לשינוי הזה שתי פנים. הראשונה נוגעת לסטודנטים, וללגיטימציה שהם קיבלו לכך שאי הנוחות או הכעס שהם חשים ביחס לתכני ההוראה מהווים עוול, פגיעה בזכויותיהם כתלמידים. ההגדרה של תחושת כעס או אי נוחות כעוול אישי מצד המרצה מצדיקה פניה לכל הרשויות על מנת להפסיק פגיעה זו. המרחב של השיעור, מרחב הדיון, ההטלה בספק, האתגור של טענות המרצה, הפנייה האישית בתום השיעור או בשעת הקבלה כבר אינם זירה מתאימה להעלאת קשיים או אי נחת.

במסגרת השיח האתי החדש שהציע כשר, עקרונות השיח בין המרצה לסטודנטים המהווים יסוד של ההוראה באקדמיה- הקשבה, כבוד הדדי, ביסוס טיעונים – אינם מספיקים כדי לאפשר לסטודנט להביע את עמדותיו. כקורבן של עוול, הוא זקוק לסעד חיצוני, סעד שאינו יכול להינתן לו על ידי המרצה או במסגרתו של השיח האקדמי הרגיל. במסגרת השינוי הזה, אין זה מפתיע כי הסטודנטית בחרה לכתוב מכתב קשה לראש התכנית מבלי להעלות כל טענה במהלך השיעור ומבלי שנערך כל עימות בינה לבין המרצה על עמדותיה. תחושת אי הנוחות היוותה עילה מספיקה כדי לדרוש את הפסקתה המידית, כדי לנקוט בכל האמצעים החמורים. כדי להגן על הסטודנטית מהצורך להצדיק או לבסס את עמדתה.

הפנים השניות לשינוי הן פניה של האקדמיה, נכון יותר, הפנים שלנו, האנשים המלמדים בה ולוקחים חלק בניהולה. אלו פנים מורכבות היות שעמדתן הרשמית של רוב האוניברסיטאות הייתה התנגדות רשמית למסקנת הדוח. לצד זאת, כמו במערכות רבות הנתונות ללחץ של הרשויות, ההפנמה של הקודים החדשים נעשית עוד בטרם חוקקו החוקים. מעצם המודעות לסימונה של התנהגות מסוימת כעבירה.

כך, גם ללא אשרור או הקמת ועדות, הופך העיסוק בכל דבר בעל משמעויות פוליטיות לנפיץ, לבעל פוטנציאל הסתבכות, לגורם אפשרי לכאב ראש אקדמי שממנו יצטרכו המרצה או המערכת לעבוד קשה כדי להיחלץ. וכמו בכל מערכת אנושית, אפשרויות התסבוכת או ההיפגעות משנות את ההתנהגות שמקדימה אותן, והמערכת מצמצמת בהדרגה את אזורי החיכוך, מפעילה מנגנונים עצמיים חזקים יותר של בקרה כדי שלא יהיה צורך להתמודד עם תוצאות שליליות. וגם המרצים מפנימים עמדה זו. אז משנים דוגמאות, מוותרים על נושאים נתונים במחלוקת, מתלבטים כמה פעמים אם כדאי או לא כדאי להביע דעה או להעלות נושא מסוים לדיון בכיתה. אם ההעסקה שלהם אינה בטוחה, כמו במקרה של א', ההתלבטות גדולה עוד יותר.

זהו ניצחונם הגדול של בנט וכשר על האקדמיה הישראלית ועל חופש ההוראה. לא אישור הדו"ח. לא הקמת הוועדות. באקדמיה היטבנו לנסח מכתבי תגובה, ניצחנו בנקודות בזכות שליטה חזקה יותר בלוגיקה, בעקרונות הדמוקרטיה, בהיסטוריה של האקדמיה העולמית. אך שכחנו כי המאבק נגד דיכוי אינו מסתיים בניצחונות ורבליים או בקרבות מאסף נגד חקיקה. עליו להימשך במאבק על התודעה, של הסטודנטים, של המרצים, של האדמיניסטרציה. מאבק תודעתי בהימנעות הזוחלת, בצנזורה העצמית שהתחילו ברגע שבו נעשתה ההמשגה המחודשת של כשר ושל בנט למהו פוליטי ולסכנות הכרוכות בקיומו בכיתה. המאבק על התודעה אינו יכול להתקיים על ידי כל מרצה לבד.

הוא דורש שנקיים שיחה פתוחה על הנושא בתוך האוניברסיטה, בתוך כל אחד מהחוגים, הוא דורש עיסוק כן בהגדרות "פוליטי" ו"מפלגתי", בדרכים לקיים שיח פוליטי בכיתה ובדרכים לשמור על חופש התנועה גם של הסטודנטים וגם של המרצים בתוכו. וכן, המאבק על התודעה דורש גם שנקבע עקרונות משותפים. עקרונות שיאפשרו לנו כקהילה אקדמית להתמודד באופן פתוח והוגן עם דילמות הקשורות לפוליטיקה והוראה ועם ההאשמות שעלו ויעלו כלפי המרצים.

העיסוק בנושא בעל משמעויות פוליטיות הופך לכאב ראש אקדמי שממנו יצטרכו המרצה או המערכת לעבוד קשה כדי להיחלץ. אז משנים דוגמאות, מוותרים על נושאים שנויים במחלוקת, מתלבטים כמה פעמים אם כדאי להביע דעה או להעלות נושא מסוים לדיון בכיתה

בשבועות שעברו מאז פרסום הדו"ח, שיחות עליו צצו במסדרונות, בחדר האוכל, ברשתות החברתיות, אך לא במפגשים הרשמיים, ולא בחדרי הישיבות. האיום שהכניס הדו"ח לשיח האקדמי לא נכנס לסדר היום האקדמי שלנו, נשאר תלוי כרוח רפאים שכולם רואים אך איש אינו מדבר עליה ישירות. לא נערכו שיחות על המשמעויות שלו. על האופן שבו האדמיניסטרציה מפרשת ובהתאמה פועלת ביחס לגילויים של "פוליטי" בכיתה, על הבלבול והחשש שלי ושל מרצים נוספים מהבעת אי האמון בכושר השיפוט הפדגוגי שלנו או מיכולתנו לנהל דיון פתוח בכיתה. איני יודעת לכן כיצד המרצים האחרים מבינים את המושג פוליטי, איני יודעת גם מה תהיינה ההשלכות אם אלמד או אומר דבר מה שיתפרש בעיני אחד מן הסטודנטים שלי כפוליטי. איני יודעת גם איזה משקל יינתן לטענות הסטודנט, אילו מן הדברים ייחשבו כפגיעה אישית ברגשותיו או בו, כחריגה מההתנהלות המקצועית שלי כמרצה.

העמימות הזו היא בית הגידול הטוב ביותר לצנזורה העצמית, להימנעות מהבעת עמדות, להימנעות מהעלאת נושאים שעלולים להוות מחלוקת. העמימות והבדידות הם כלי הנשק החזקים ביותר של מי שמבקש לצמצם את החופש. לדכא. הם כלי הנשק של בנט וכשר. הייתי רוצה כי דווקא המקרה הרגיל, המתון לכאורה של א', ישמש עבורנו נורת אזהרה. יזכיר כי התפקיד שלנו אינו רק להגיב למציאות שטווים אלו המבקשים לשלול זכויות. התפקיד שלנו כמחנכים, כאנשים פוליטיים (ומחנכים הם בהכרח אנשים פוליטיים) הוא גם ליצור מציאות אחרת שבה יכול להתקיים שיח פתוח, מכבד, מגבה, שעוסק גם בנושאים מורכבים ורגישים. אני מאמינה כי בייחוד בימים אלו, יש לנו חובה והזדמנות לעשות זאת.

דר' נעמה גרשי היא מרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. סמולן

    חובות, הזדמנויות, ובעיקר בעיה. האקדמיה משמשת כערוץ מימון לאקטיביזם של משתלמים לתארים גבוהים, כלומר מאסטר ודוקטור. אבל כדי שהמלגות הללו ימשיכו לזרום לכיוונם, הם אכן צריכים להיות פעילים. ההצעה של כשר, אם תתקבל, עשויה לפגוע אנושות בערוץ כח האדם הזה.

    השאר, שאני: ההם עם הקביעות יעשו מה שבא להם, החוצנים יעשו מה שבא בטוב לבוס האקדמי השוכר אותם ולתלמידים שממלאים טפסי משוב וממליצים לחברים.

    1. חזי

      מזה"ת באת"א?

      לא חייב לענות

  2. דקדס

    תחליפו את הפוליטי במין ומה קיבלתם